אבני נגף או אבני דרך
בדרך החיים זרועים פתאום אבנים. כל איש ואבניו שלו. ניתן ליפול בעטייה של האבן ולהיחבט בה קשות. ניתן גם לעלות על האבן, לנצל אותה לקבלת גובה ולהשקיף ממנה אל המרחק...
בדרך החיים זרועים פתאום אבנים. כל איש ואבניו
שלו. ניתן ליפול בעטייה של האבן ולהיחבט בה קשות.
ניתן גם לעלות על האבן, לנצל אותה לקבלת גובה
ולהשקיף ממנה אל המרחק. כך כל אבן, תהיה אשר
תהיה, מעוללת אחת מן השתיים: או ממוטטת את
האדם, או מרימה אותו…
אני? אני אדם פשוט. פשוט מאוד. אחד מרבבות אלפי ישראל המשתדלים להיות טובים וישרים בינם לבוראם ולזולתם. מעודי נותרתי בפשטות וטוב לי עימה, כפי שאני רגיל לקרוא הרבה תהילים: "לא גבה ליבי, לא רמו עיני, לא הילכתי בגדולות ובנפלאות ממני".
מטבעי אינני מתעניין הרבה בנעשה ברחבי העולם, עולמי שלי גדול ורחב דיו כדי להעסיק אותי ימים ולילות, מלא וגדוש עד אפס מקום במעשים, עד כי אינו מותיר לי כל הזדמנות של מרווח ואתנחתא.
אין לי בעולמי כל סיבה להתפרסם…בעצם גם אין לי סיבה שלא להתפרסם…"ה’ לי לא אירא, מה יעשה לי אדם"…כן ידעו, לא ידעו – אין לי מה להרוויח ומה להפסיד. ניחא. שיהיה כך. גם זה משמים.
כיום, בשנות הארבעים לחיי, עסוק אני בכל כולי בעולם שלם של עשיה מבוקר עד ערב. מתגורר לבדי בדירתי, בגפי – ומכאן זוכה אני להפעיל מערכה מופלאה של עזר למשפחות יקרות בישראל, לצד מערכה נוספת אשר מאמין אני כי אף היא מהווה תריס ומגן עבור עם סגולה. כל צעד ושעל במערכות גדולות אלה דורשים סיעתא-דשמיא, ועל זה אני כותב לכם.
אולם בנוסף, זכיתי זה שנים רבות למתנה נוספת ממרומים: אבנים בכליות. זה שמה של המתנה. אם יש בין הקוראים עוד כמותי אשר לצערי נושאים גם הם בצקלון גופם מתנה זו או אחרת הדומה לה – לדאבוני ולכאב ליבי – ודאי יתקוממו לשמע התואר "מתנה" שהעזתי להעניק לכוס המרירות הזאת.
רגילים הם מן הסתם לכנות את העניין בתארים כמו: מחלה, יסורים קשים, מטרד, מוגבלות, אישפוזים דחופים, חום פתאומי גבוה מאוד, כאבים ולרוב ‘כאבי תופת’ – אלא שעל אף הכל, ברשותם, מחקתי את כל הרשימה השחורה הזאת ורשמתי עליה בזוהר: מתנה!
מתנה – כי בעטייה זוכה אני למלא שליחויות רבות, בעולמי הנעצר פתאום דום לאישפוז דחוף. מתנה – כי דרכה אני מקבל מדי פעם קריאה ממרום. ההשגחה העליונה מריצה אותי בדחיפות לעבר אחת המחלקות, לבצע שליחות כלשהי מטעמה. לעיתים אני מרשה לעצמי לשער מהי השליחות, ולעיתים קורה, רבות, שאיני יודע בדיוק עבור מה הגעתי לאישפוז, וגם אז אני בא ברינה ויוצא ברננה. וכאשר בתקופה כזאת מתקשר אחד החברים ושואל: "איפה אתה?", אני עונה מיד: "בשליחות". הקרובים אלי כבר מבינים את השפה, ושואלים מיד: "באיזו מחלקה?".
קחו לדוגמא את אותו אישפוז בשנת תשנ"ט, במהלכו שוב כאבתי קשות את צידו הימני של גופי, מחמת זיהום חוזר של האבנים הללו, הנוצרים מידי פעם בגזירת שמים וגורמים לטלטלה קשה בכל המערכת הבריאותית. הרופא ערך אבחנה מהירה, הוא כבר הורגל אלי, ובהרף עין חרץ את גורלי לשליחות ארוכה באחת המחלקות.
ישבתי אז על מיטתי ועסקתי בשלי, כאשר נשמעו קולות מהומה מן הפרוזדור מבחוץ. מיד בצאתי ניגש מולי איש גבה קומה וגלוי ראש, מקורח ומסגרת זהב על אפו, מעונב ומכופתר כאחד העשירים. "הנה", קרא ברעש, "זה יפסוק לנו הלכה".
ראה זקן ופיאות, הבחין בציציותי, לכן סבר כי אני רב בישראל.
העמדתי אותו מיד על טעותו: "אינני רב ולא פוסק הלכות. אין אני כי אם אחד מאלה הזוכים לציית בכל ליבם להוראת ההלכה. אבל אולי אוכל לשמוע את הבעיה ולהפנות אתכם אל רב מתאים".
ואז התחילו הקולות: "אימי בפנים במצב קשה, ואני לא רוצה להיכנס אליה, שנים לא ראיתי אותה וכבר הבטחתי כי לא אומר עליה את ה’קדיש’ אף כי אני בנה היחיד. דירה אחת היתה לה והיא רשמה אותה כירושה חתומה לאחותי, המתגוררת בסמוך אליה, אינני מקבל את זה, זה נוגד את כל ה…"
קול מנגד קוטע את הדברים.
"שנים הוא לא הופיע, ירד מן הארץ, ירד מן הדרך עם כל משפחתו. אימי טופלה אצלנו בבית במסירות כה רבה. פתאום הוא שמע על דרדור במצבה והנה הוא כאן…מאיים וצועק במקום להרגיע את המצב. במקום לתרום את חלקו כבן יחיד להטבת תחושתו של אימו האלמנה, הוא מגיע וממרר ורוצה חלק בדירה. זה מה שמעניין אותו עכשיו…שיכנס לאמא, היא מחכה לו, שיבטיח לה ‘קדיש’ כהלכה, שידבר על ליבה…"
ואני, כפי שאמרתי, נמצא כאן בשליחות.
אינני יודע בדיוק מה מצאו בי השניים, אין לי מושג מדוע דווקא אני נבחרתי לשמש כתרופת-ההרגעה לרוחות הסערה. פתחתי את פי בשלווה, והפה שלי שימש צינור פלאים לרוח שלום שהחלה נושבת משמים הישר אל בתרי המשפחה הקרועה והשסועה הזאת.
"אני מבין היטב לליבך", התחלתי בנועם, "אתה פשוט מתגעגע לאמך. שמעת על מצבה הקשה ובאת, כבחבלי קסם נמשכת לכאן – כי אמא זו אמא! כל ביזנס שבעולם וכל הדירות עלי תבל לא יוכלו להוות תחליף אל פינת האמא שבלב. זה מעון השלווה שלך בחיים, אצל אמך!…טרם התרגשה עליך סערת היצר, זו שניערה אותך אל השוליים, אל מעבר לדרך הסלולה…" – ובעודי מדבר הוא הרכין ראש והתחיל לבכות כמו ילד.
הייתי המום למראה דמעותיו. כנראה נמלא ליבו כאב על גדותיו, לא היה צורך אם במילה או שתיים כדי להשיבו אל שפיות דעתו. לפעמים, תוך כדי הבכי, עדיין אחז בדבריו הראשונים: "אבל הדירה…הדירה…אטרקטיבית בתל אביב…" – כנראה הוא שכח כי טרקלין מפואר ויקר מוכן לכל יציר בעולם הבא, טרקלין הרבה יותר אטרקטיבי מן הדירה התל אביבית…
דיברנו הרבה. הוא נעטף פתאום רוך וחמלה. נכנס אל אימו כילד טוב, התייצב בכבוד מול דיוקנה החיוור, אחרי שנים רבות שלא עשה זאת, ושב בכל ליבו. בתוך כדי כך שככו כאבי החזקים והרופא הבכיר שנכנס אל חדרי ובדק אותי, שמח לבשר לי כי לדעתו חלה טעות באבחנה וכי אין כאן כי אם התקף כאבים מן השורה. "אם עד הערב תימשך ההטבה", פסק, "תמצא את עצמך משוחרר לביתך".
ההטבה נמשכה ונמשכה, פרשה כנפיים גם אל הפרוזדור הסמוך. אחותו של אותו אדם שפנה אלי היתה נרגשת כולה. היא הותירה את האח הסורר לשרת את אימו בכל ליבו, התהלכה בחוץ עם בני משפחה ולא ידעה את נפשה. "אינך יודע מה עשית כאן", פנו אלי בניה בעודי אורז חבילות ויוצא את המחלקה, "שנים שהוא לא החליף מילה איתנו, והנה הוא כאן…"
הוא יצא במיוחד להיפרד ממני ולחץ את ידי בחום. נתתי לו את פרטי והוא הבטיח להיות בקשר. שבתי הביתה, מודה לה’ שזכיתי להועיל במשהו.
למחרת, הוא התקשר והחל טווה קשר איתן ונמשך. מה אומר לכם? בסופו של דבר אכן עד היום לא אמר ‘קדיש’ על אימו. היא החלימה בחסדי שמים ושבה לאיתנה. עימה שב גם בנה היחיד. לא קצר היה המהפך אולם מרתק. זכיתי ללוות את שלביו מקרוב ולסייע לו רבות. די אם אציין כי כיום, מספר שנים אחרי המקרה, השתנו אורחות חייו מן הקצה אל הפסגה.
הנה, אני איש קטן, זוכה ליטול חלק בפרוייקט נצחי שכזה. ובכן, אמרו לאלוקים: שליחות או אישפוז? "אבנים בכליות" או מתנה?
כבר אמרתי: רבים אישפוזים שלעיני בשר הינם חסר פשר, אולם כמאמנים בני מאמנים יודעים אנו כי יש סיבה לכל עניין ועניין עלי אדמות. על כן נהיה מוכנים להטות שכם ולעבור על בשרנו את הנהגת העולם – אף אם אינה מובנת.
מפעם לפעם מאירים לי משמים ומראים בעליל כי הנה יש מטרה. ההארה הזאת היא חסד, מתנת חינם. די לי בה כדי להמשיך להאמין הלאה, גם בפעמים הרבות שמטרתן נסתרת.
זה מכבר ידעתי את דברי הרמב"ן על כך ש"אין ראוי לעבוד את ה’ על דרך הסתפק או שאלת מופת ונסיון, כי אין רצון ה’ לעשות ניסים לכל אדם ובכל עת, ואין ראוי לעבדו על מנת לקבל פרס, ואם ימצא בעבודתו ולכתו בדרכי התורה צער ואסון – ראוי שיקבל הכל במשפט צדק, ולא כאשר אמרו אווילי עמנו (מלאכי ג): ‘וכי הלכנו קדורנית מפני ה’?"
אולם נצטווינו לחקוק לפנינו את אותן פעמים אחדות של הארה כדי שנשאב מהן להמשיך הלאה, וזה מה שעשיתי בכל אישפוז-שליחות, שם קיבלתי עוד הארה וחיזוק.
***
מבשרי אחזה כי הקשיים השונים בחיים אינם מעצורים כי אם סימני תנופה. גם אדם במצב מוגבל ומצב משפחתי שקט מן הרגיל – מסוגל למצות את היכולת ולראות בקשייו קריאה לשליחויות. ואל יחשוב האדם, זה שאינו מסוגל לשנות את מצבו, כי אילו היו הדברים שונים – או-אז היה מסוגל ל…
לו הייתי אני חושב כך, היו כל ימי יגון ואנחה סביב התרוצצויות בין בתי החולים. הרבה אור וטוב היו נחסכים אז ממני ומסביבתי. יש כלל גדול בחיים: ההווה, כפי שהוא בדיוק, הוא המסוגל לכל היקר.
כה צר לי כשאני פוגש באישפוזי הרבים אנשים במצבי, ואפילו כאלה המצויים במצב טוב ממני, המסמנים את עצמם בעיגול שחור: "אנו סובלים, מוגבלים, שונים". כל חזותם אומרת את דאבון ליבם על כך שהניחו אותם משמים בשולי השיגרה והשמחה של החיים, והרי ניתן לחיות באותו מצב – ועם זאת לחיות בעולם שכולו אור וטוב.
בדרך החיים זרועות פתאום אבנים. כל איש ואבניו שלו. ניתן ליפול בעטייה של האבן ולהיחבט בה קשות. ניתן גם לעלות על האבן, לנצל אותה לקבלת גובה ולהשקיף ממנה אל המרחק. כך כל אבן, תהיה אשר תהיה – למן עיכובים שונים ועד קשיים יותר קבועים וקיימים, גשמיים או רוחניים – מעוללת אחת מן השתיים: או ממוטטת את האדם, או מרימה אותו. חסדי שמים שאבני-כליותי הן תנופת חיי.
ירפאני ה’ וארפא.
(מתוך: "נפלאותיו לבני אדם" מאת הרב ברוך לב).
כתבו לנו מה דעתכם!
תודה על תגובתך!
התגובה תתפרסם לאחר אישור