ההרגל לקבל

 

 

משחר ילדותו מתרגל אדם לקבל מהוריו את כל צרכיו ואף מעבר להם. האם האוהבת ניגשת אליו לשמע ציוצי בכיותיו, מלטפת אותו ומרגיעה אותו. היא משתדלת להאכילו במאכלים הערֵבים לחיכו ולטעמו.

 

לא רק ביום היא צמודה אליו אלא גם באישון לילה. על אף עייפותה הקשה היא מחליפה את חיתוליו תוך כדי התאמצות לשמור על עפעפיה שלא ייעצמו. כשסיימה לסדר את חיתוליו ובגדיו שלא יהיה בהם אף קמט העלול להעיק עליו, היא מעניקה לו נשיקה חמה ולבבית, כרומזת לו: אומנם עשיתי כל זאת מתוך עייפות קשה, ובודאי אין הדבר נוח לי, אך אם יהיה צורך, שוב אקום לטפל בך.

 

הבן, אף על פי שהוא פעוט ביותר ומותיר רושם שמחשבתו עדיין אינה מפותחת דייה, קולט וחש היטב את אהבתה של אימו, ולכן הוא יודע להשיג את צרכיו באמצעות בכיות חוזרות ונשנות, הדורשות לקחת אותו עוד ועוד על זרועותיה החמימות של אמו.

 

גם כאשר בגר מעט, והוא מסוגל לתפקד באופן עצמאי, הוא מבחין שעדיין מעניקים לו, ואף מכריחים אותו לקבל גם כשאינו רוצה. יתר על כן – הוא שומע את אמו אומרת "עשה לי טובה ואכול". פעילות כזו סביבו, הנמשכת שנים רבות, מתקופת ינקותו ועד שנות התבגרותו, מטביעה את חותמה העמוק על אישיותו של כל אדם, ויוצרת שכנוע תת-מודע שהכל מגיע לו.

 

יתר על כן, בתווי-חיים זה שבו גדל האדם, הוא מאבד את כושר ההבחנה המדויק מי הוא החייב להעניק לו, מי רק מתנדב, ולמי מחובתו שלו להעניק. הוא מצפה מכל הסובבים אותו שיעניקו לו, וציפייה זו מתפרסת גם לעבר אותם האנשים שדווקא הוא אמור להעניק להם.

 

כל אחד מאיתנו יוכל לבחון זאת במערכת יחסיו עם הוריו. אין ספק שהורים מעניקים הרבה לילדיהם יום יום, ובמשך שנים ארוכות. אילו היינו אומדים בבחינה כספית מה שהיינו אמורים להחזיר להורים בצמוד למערכת כלכלית, היה זה סכום עתק. בנוסף לכך מעניקים מכוחם, מזמנם ומרגשותיהם, בשעות רגילות ובשעות נוספות, ללא הפוגה. על אף כל זאת מעטים הם החשים מחויבות, רגשית ושכלית, להכיר טובה להוריהם. בודדי-בודדים מחזירים להם חלק מגמולם. כל זאת, כאמור, משום שהורגלנו לקבל, והרגלנו נהפך אצלנו לטבע שני.

 

מאז תחילת האנושות, רק אדם אחד חסך את המעבר של "להתרגל לקבל" וה"מובן מאליו". היה זה אדם הראשון, שנוצר והתפתח ללא טיפול של הורים. לא זו בלבד אלא שכלפיו נהג הקב"ה בהתנהגות שתבטיח את הכרתו ותחושתו שהוא זקוק לרעייתו.

 

כך לימדונו חז"ל במדרש. היה זה על ידי שהעביר לפניו את כל בעלי החיים, ואדם הראשון בחן את תכונותיהם וקבע על פי תכונות אלו את שמותיהם. העברה זו עשה – הקב"ה על פי פירושו של הרמב"ן – כדי שישתוקק לבן זוג ויגיע לידי הכרה שיש הכרח לעשות לו את העזר מהצלע שלו. כפי שכתוב בתורה, כאשר "ולאדם לא מצא עזר כנגדו", לאחר שהעביר מולו את כל בעלי החיים, אז "ויבן אלוקים את הצלע אשר לקח מן האדם לאישה ויביאה אל האדם".

 

הרב ירוחם ליבוביץ זצ"ל, מנהלה הרוחני של ישיבת מיר, המשיל זאת למערכת היחסים שבין אדם לבורא העולם. לצורך זה הוא לוקח אותנו לאולם שמחות ומעמידנו על פתחו כדי שנציץ פנימה. אנו מבחינים באדם הנכנס לאולם. לקראתו קם אחד מיושבי שולחן "המזרח", נשוא פנים ומבוגר, מושיט לו את ידו לשלום בשמחה ובהכנעה, וסוקר את האולם כדי לאתר מקום פנוי, כשמצא מקום הוא מלווהו אל השולחן, שמסביבו יושבים אנשים שינעימו לו את השהות עד סיומה של ה’שמחה’. הוא גם מזדרז להזעיק את המלצר ומבקש ממנו להגיש מנה מכובדת לאורח, ולשרת אותו על פי מבוקשו. מפעם לפעם הוא ניגש לבדוק אם נתמלאו כל צרכיו. כשנסתיימה השמחה הוא אף מודה לאורח על שטרח ובא לשמחתו.

 

נתאר לעצמנו, מוסיף רבי ירוחם, אילו לא היינו מורגלים בכללי הכנסת אורחים ואף לא מודעים להם, והיינו עוקבים אחר התנהגותו של המארח כלפי האורח, היינו עשויים להסיק מהתנהגותם, שבמפגש זה החשוב הוא האורח. לכן משתדל המארח במלא כוחו לכבד אותו ולספק את צרכיו ואף מעבר להם.

 

אך באמת אנו יודעים שעל פי כללי הכנסת האורחים, האורח הוא המכבד את המארח, בבואו לשמחתו, אלא שהנוהג הוא שהמארח טורח ומטפל במי שבא לכבדו. כך מתנהלת גם מערכת יחסינו עם הבורא, כותב רבי ירוחם, הקב"ה כמארח, כביכול, מעניק שפע של טובה עד בלי די – אכילה, שתייה, ביגוד, דיור ושאר מנעמי החיים. אך מרוב השפע שהוא נותן לנו ובתדירות, אנו שוכחים לעיתים קרובות מי הוא האורח ומי הוא המארח, מי הוא החשוב ומי הוא החייב לכבד.

 

דימוי זה עדיין לא יהיה מושלם, אם לא נחדור לרגשי ליבו של האורח כשייכנס לאולם ולא ימצא את מבוקשו – כסא לשבת, או סכו"ם לאכול באמצעותו, או א, מפית לקנח בה את ידיו. או-אז תתעורר בזוית ליבו טענה על שאין המארח דואג לו דיו שיהיו לו כל כצרכיו. כך גם כלפי בורא העולם – ההרגל לקבל ממנו ובשפע, גורם שמפעם לפעם אדם מתאכזב אם לא קיבל את מבוקשו כפי שהוא סבור שמגיע לו.

 

 

לכפיות טובה יש השלכה מעשית על חיי המשפחה, ועל כך כתב הגאון הצדיק, הרב שלמה וולבה זצ"ל, בספרו "עלי שור":

 

"חיבה שאין עמה הכרת הטובה אין לה קיום. משל לבני זוג: עד כמה שגדֵלה החיבה ביניהם בתחילה – אם במשך השנים אין אחד מכיר בטובתו של השני, אין חיבתם מתקיימת ואף עלולה להיפך לשנאה ח"ו. כן הוא בכל היחסים: בנים והורים, שותפים וחברים לעבודה, בעל הבית ופועלים. אי אפשר שברבות הימים שבני אדם חיים ביחד, לא יתגלו ליקויי נפשם במידות רעות והרגלים רעים, אך כל עוד הם מכירים גם את הטוב שמקבלים מהם, יוכלו לדור בכפיפה אחת".

 

 

תחושת ה"מובן מאליו" הנוצרת כתוצאה מההרגל לקבל, משפיעה הרבה במערכת המשפחתית. כאשר בעקבות ההרגל לקבל אובדת ההבחנה הנכונה, מה מגיע לאדם ומה הוא אף חייב לתת. גם כאשר הוא מקבל מבן זוגו, הוא אינו רואה זאת במימדים הנכונים ואינו מבחין בפרטים.

 

יתר על כן, תהליך ה"מובן מאליו", גורם שאדם רואה בלא מודע את מה שהוא מקבל, כמנותק ממי שנותן לו, כאילו אין זה אדם מסוים הנותן לו את החפץ או את הפעולה, אלא הם מגיעים אליו בדרך כל שהיא. חז"ל, בהכירם את הראייה הסלקטיבית של האדם ואת עיוות המימדים של מבטיו, תיקנו נוסח ייחודי לברכת ההודאה על הגשמים: "מודים אנחנו לך על כל טיפה וטיפה שהורדת לנו" (ברכות נט, ע"ב). כלומר, לא רק הודאה כללית על הגשם המרווה את הארץ, אלא על כל חלקיק וחלקיק ממרכיבי הגשם.

 

לעומת זאת, האם בעל מבחין במלוא העוצמה במאמציה של רעייתו למענו – כיצד היא מכינה את ארוחותיו יום יום, דואגת להתאימן לטעמו ולגוון עד כמה שאפשר את מרכיבי הסעודה? האם נעשה חשבון עד כמה הושקעה טרחה בקניית המוצרים, ברירתם אחד אחד בחנות, הדחתם, קילופם, הנחתם בסיר הבישול, שפיתתו על האש, ולאחר מן השגחה לבל ייחרכו, הנחתם בצלחת על השולחן וכו’ וכו’?

 

אין ספק שהבעל אינו שם לב לפעולות רבות אלו, משום שמשחר ילדותו הוגשו לא ארוחותיו – בילדותו על ידי אמו, בבגרותו – בישיבה בה למד, או במסגרות אחרות שבהן שהה, ולאחר מכן על ידי רעיתו. הוא אומר עוד לעצמו: הרי כל הנשים עושות זאת, ואם כן מה מייחד את אשתי בטיפולה בהכנת האוכל והגשתו? הרגל זה מקהה את כושר ההבחנה מה הוא קיבל.

 

כמו כן נוכל לראות כיצד אישה מתייחסת בתהליך של "מובן מאליו" כלפי בעל המשתתף בדברים מסוימים בעבודת הבית, ולאחר תקופה מסוימת של שותפות ועשייה, אין הרעיה כלל מבחינה במיוחד שבעשייתו. לעיתים מביא אותה ההרגל אף לנזוף בו ולומר: "מה אתה כבר עושה בבית?" היא תמיד תוכל לגייס לעזרתה דוגמאות מבעלים אחרים, קרובי משפחה או שכנים, המסייעים גם הם לעבודות בביתם, ולכן "אין כל דבר מיוחד במעשיך", טוענת הרעיה.

 

החסר ההדדי בהכרת טובה נובע גם ממה שקיימת התחשבנות תת-מודעת אצל שותפי הנישואין, כאשר כל אחד חש מאוד את המאמץ שהיה כרוך בפעולה למען הזולת, בעוד שהמקבל מבחין רק בפעולה ואינו מסוגל להבחין ולהרגיש את המאמץ. למשל, נתינה ביום שרבי קשה יותר מאשר ביום קריר, וכן נתינה על ידי אדם שחש כאב בגופו קשה יותר מאשר לאדם שחש את כל איבריו בריאים.

 

המקבל מתייחס רק לחפץ או לפעולה שקיבל, בעוד שאת תחושת המאמץ הוא אינו מביא בחשבון הקבלה. כמו כן כאשר אחד מהם עשה פעולה קשה מאוד, שעלתה לו במאמצים רבים, מסכמת המערכת החשבונית שלו שהפעולה האחת שהוא עשה למען זולתו עולה בחשיבותה על שלושת הדברים שקיבל מבן הזוג, ואם כן למעשה הוא לא קיבל כלום. ברור שזו היא גישה מוטעית, כיון שזה שנתן את שלושת הדברים מצפה להוקרה על כל פעולה בנפרד.

 

כאמור, ההתרגלות לקבל אינה מתחילה רק מספר שנים אחר הנישואין, אלא היא מהווה את התשתית לגישה לנישואין של כל אחד מהשותפים, ההולך להינשא כדי לקבל. יתר על כן, בתודעת הבעל מצויה התחושה שרעייתו נולדה "עם כף בישול בידה", כלומר שכל פעולותיה בתחום הבית הן מחויבות המציאות, והיא תרגיש שלא בנוח אם לא יתאפשר לה לעבוד במטבח, לנקות את הבית, לטפח את הדירה, לגדל את ילדיה, ואף לשרת את בעלה באופן צמוד ומסביב לשעון.

 

האישה חיה בתחושה שבנוסף לעבודת החוץ של בעלה, עליו להיות צמוד אליה כשהיא נתקלת בקשיים, להאזין לה בכל עת, בלא להתחשב במטלות אחרות שיש לו, לדאוג להימצאות כסף בבית, אף אם הצרכים גדולים מהכנסתו הכספית ואף אם הוא מעביר לידיה של רעייתו את כל הכנסתו.

 

על תחושת ה"מובן מאליו" נוכל ללמוד מן הסיפור הבא:

 

ליעל היו קשיים בקשריה עם הורי בעלה: הם התערבו בחייהם, בכל פעולה ובכל בגד שקנו, ובכל אוכל שאכלו, הם אף העניקו בגדים להם ולילדיהם והופיעו יום יום וסלים עמוסים בידיהם. קשר הדוק זה יצר קשיים נפשיים ליעל, משום שהיא הרגישה שחסרה לה פרטיות.

 

בנוסף לכך, התנהגות הורי בעלה הבליטה את העובדה שלעומתם, הוריה שלה, אינם מתעניינים כלל וכלל בנעשה במשפחתה. יעקב, בעלה של יעל, לא הבין מדוע היא חשה מצוקה מסיועם של הוריו, והוא ראה בפעילותם רק יתרון.

 

אולם לאחר שהמועקה ברגשותיה של יעל התגברה ויצרה סכסוך קשה בינו לבינה, החליט יעקב להעדיף את רעייתו על פני הוריו. בעקבות זאת, ביקשם למעט בביקורים בביתו, ולהפסיק לקנות עבורם מוצרים כל שהם. הוריו נפגעו קשות מבקשתו ומנתק הביקורים, ויעקב עבר תסכול קשה – הוא "נקרע" בין הוריו והפגיעה בהם, לבין משבריה של יעל בקשריה להוריו.

 

קשייו התעצמו משום שיעל לא עודדה אותו כלל בצעדו הקשה. התנתקותו מהוריו נראתה לה כמובנת מאליה ושאף הייתה צריכה להיעשות מזמן.

 

ערב אחד חזר יעקב הביתה מטיול עם ילדיו, וסיפר ליעל שהוא עבר בקרבת בית הוריו, והתלבט מאוד אם לעלות לביתם או לא, ולבסוף, לאחר מאמצים רגשיים קשים, התאפק ולא נכנס לביתם. יעל לא ענתה, אך הביעה כלפיו הבעת פנים שמשמעותה: "אתה רציני? האם באמת חשבת להיכנס אליהם"?

 

תגובתה של יעל הכאיבה מאוד ליעקב, שהרי כשאמר את הדברים ליעל הייתה ברגשותיו ציפייה שהיא תעריך מאוד את הימנעותו למענה מלהיכנס להוריו, וזאת, מתוך קשיים רגשיים גדולים. חוסר הכרת הטובה של יעל, שנבע מהסתכלות של ‘מובן מאליו’, הכביד על יעקב עד כדי כך שמשבר חמור התחולל במערכת המשפחתית שלהם.

 

על ה’מובן מאליו’ בהיבט נוסף, נוכל ללמוד מהסיפור הבא:

 

באחת הפגישות שאלתי את נורית: "מה עשית בתקופה האחרונה עבור אורי, בעלך?"

נורית השיבה: "בעלי ביקש לזמן אורחים לליל הסדר, ונעניתי לבקשתו. לצורך זה השקעתי עבודה רבה, וערכתי סעודה למופת, אף על פי שלא התחשק לי כל כך לארח את אורחיו".

שאלתי את אורי אם הודה לנורית על פעולה זו. לפני שהספיק לענות, התפרצה נורית וענתה במקומו – "לא". אורי הגיב: "הרי בעת שסעדנו שיבחתי אותך בפני האחרים"! נורית הגיבה על כך בתנועת יד של ביטול.

 

בדקתי עימהם מדוע קיימים חילוקי דעות לגבי הכרת הטובה במקרה הזה, והתברר שהסיבה שהביאה את אורי לבקש לזמן אורחים, הייתה מתוך הנחה שיש יתרון הלכתי בזימונם של אורחים לליל הסדר, ולכן פנה לנורית וביקשה לזמן את משפחת בן דודו. לנורית לא ‘התחשק’ כל כך לארח אותם, אך מכיוון שאורי הציג את המניע ההלכתי היא לא התנגדה. אף על פי שכאמור, היא לא התלהבה מכך.

 

מובן, אפוא, שנקודת המוצא שלה לאירוח הייתה שונה משלו. לאורי היה נראה שההלכה, כביכול, היא המבקשת מרעיתו לארח, והאירוח שהיא מבצעת אינו נעשה עבורו. אולם לגבי נורית, ההמרצה ההלכתית הייתה פחות משמעותית, כיון שלא הייתה ידועה לה, ולכן היא אירחה רק משום שבעלה ביקש ממנה. נורית אף הוסיפה וחיזקה הבחנה זו, באומרה: "הסכמתי לארח רק למענך, ועובדה היא שלא זימנתי את הורי אלא את קרוביך, ומתוך כך ציפיתי להוקרה ולהתייחסות הרבה יותר ממה שביטאת כאשר שיבחת אותי בעת הארוחה".

 

בכל פעם כשאחד מבני הזוג עושה משהו למען זולתו, ובעיקר דברים שאינו רגיל לעשותם, יש להשתדל להודות לו ולשבח את מעשיו. זאת משום שבדברים חד פעמיים הנעשים למען הזולת, חושי ההמתנה לתגובה עדים וחדים יותר מאשר בפעולה תמידית וקבועה, והעושה שם לב לכל גווני התגובה. לכן הערות שלא במקומן, וכל שכן תגובות שליליות, משפיעות בצורה רעה מאוד על רגשותיו, ובעיקר על איבוד המוטיבציה לעשות עוד למענו.

 

 

מערכת הנישואין מקהה את תחושת הקבלה, יותר מאשר היחסים שבין אדם לחברו. זאת משום שהקב"ה יצר את האיש והאישה מגוף אחד ומנשמה אחת, אם כי צריך אדם לשפר הרבה את עצמו כדי להסיר את המחיצות המבדילות בינו לבין שותפו לנישואין, כדי להבחין באופן מעשי באחדות רבת עוצמה זו.

 

אולם הקושי להבחין באחדות מושלמת זו, מורגש רק כאשר אחד מהם נדרש לוותר משלו ולתת לזולת. או-אז הוא חש בניגוד ובתחרותיות ובחוסר שביעות רצון להעניק לחצי השני של נשמתו. לעומת זאת, כאשר אחד מהם מצפה לקבל, ציפייתו נראית לו כמובנת מאליה, שהרי הזולת הינו "מחצית נשמתי", היא אשתי או הוא בעלי. לכן הרצון לקבל שירות ממנו, נראה כה מובן כאילו הוא עצמו אמור לתת לעצמו.

 

לקושי להכיר טובה, קיים רקע רוחני עמוק בנפשו של האדם. מכיוון שאישיותו העיקרית של האדם היא נשמתו, והיא חלק אלוק ממעל, יש לה, כביכול, דמיון מסוים להקב"ה.

 

אחד הדברים שאנו מסוגלים להבחין בבורא, שהוא תמיד נותן ואף פעם אינו מקבל. את ההשפעה שיש לדבר זה על האדם, אפשר לגלות בהנאה שאדם נהנה כאשר הוא נותן לזולת, יותר מכאשר הוא נאלץ לקבל ממנו, ובאהבה שהנותן אוהב את המקבל בעקבות נתינתו, יותר ממה שהמקבל אוהב את הנותן בעקבות קבלתו.

 

לעומת ההנאה הקיימת בנתינה, מכסה בושה את רגשותיו של הנצרך לקבל. ביטוי לכך נוכל למצוא בברכת המזון כפי שניסחוה חז"ל: "ואל תצריכנו ה’ אלוקינו לא לידי מתנת בשר ודם ולא לידי הלוואתם…שלא נבוש ולא ניכלם לעולם ועד".

 

המועקה הנוצרת מקבלה מאדם אחר היא כה קשה, עד שלעיתים נהפך המקבל לשונאו של הנותן. חכמי כוחות הנפש טוענים שהשנאה התפתחה משום שהנותן יצר במקבל קשיים רגשיים – הוא נהפך לנצרך ולמקבל, והדבר אף מחייב אותו להודות, אולם בכך אין הוא רוצה, או אינו יכול, מחמת רוע מידותיו. התוצאה הפסיכולוגית שנוצרה מכל המועקות האלה פיתחה אצלו שנאה מסוימת לנותן. מסופר על ה"חתם סופר" שלאחר שאדם מסוים שלא שמר תורה ומצוות עשה לו צרות רבות, הוא הרים את קולו ואמר מתוך כאב לב: "ריבונו של עולם, איזו טובה עשיתי ליהודי זה, עד שהוא שונאני כל כך!"

 

בקשר לאדם המתקשה להודות משמעות הביטוי "אסיר תודה" תואמת את תחושתו – חובת התודה גורמת לו תחושה של אסיר. לעיתים חש בן הזוג שמחובתו להודות לשותפו לנישואין על הפעולה שעשה למענו, אך הוא חושש שאם יביע את תודתו בקול, הוא יודה למעשה שהוא קיבל ממנו משהו, ואם הוא קיבל הרי שחובתו גם לתת תמורה לנותן, ולכן הוא מעדיף לא להודות וליצור מצב מדומה שבו כאילו הוא לא הרגיש כלל שקיבל דבר מה.

 

הרב יצחק הוטנר זצ"ל רואה קשר עקרוני בדמיון שבין אותיותיה של המילה תודה, לבין אותיותיה של המילה הודאה (באשמה) וכך הוא כותב (‘פחד יצחק’ חנוכה, מאמר ב, פ"ב):

 

"בבנין המילים של לשון הקודש, נזדמנו לפונדק אחד שני מושגים: הבעת החזקת טובה, והסכמה לדעת הצד השני. לשני המושגים הללו יש בלשון הקודש ביטוי משותף: הודאה. הודאת בעל דין – פירושה הסכמה לדבריו של הצד השני. הודאה על העבר – פירושה הבעת החזקת טובה, על מעשה חסד.

 

"הסברת השיתוף הזה היא, כי בתכונת נפשו של אדם טמונה היא השאיפה להיות סמוכה על שולחן עצמה, מבלי להיזקק לעזרתו של הזולת. ובשעה שאדם מביע לחברו את הכרת טובתו, ונותן לו תודה, באותה שעה יש כאן הודאת בעל דין, כי בפעם הזאת, אומנם לא עלתה בידו, והיה עליו להשתמש בטובתו של חברו. באופן שהשורש הנפשי העמוק של כל הבעת תודה הוא מעשה הודאה. ועל אחת כמה וכמה שכך הוא העניין בבין אדם למקום. ‘עייר פרא אדם ייוולד’. ובטבע הפרא של כל אדם, גנוזה היא ההנחה של ‘כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה’. ובשעה שהוא מקריב את תודתו למקום, הרי זו הודאה כי לית ליה מגרמיה (מעצמו) כלום".

 

הקשר בין ההודאה והתודה, מעמידנו על הקושי וההתמודדות שבין המוקיר למצפה להוקרה. כיון שהתודה דומה להודאה ואף לוידוי, הרי היא נתקלת בקשיי גאוותו ואנוכיותו של האדם, ובדומה לקשיים שמעמידה הגאווה בפני הבא להתוודות, כך נערמים קשיים בפני אמירת התודה.

 

למעשה קיימת התמודדות בין גאוותו של הנותן, המצפה להוקרה וזקוק לה, לבין גאוותו של המקבל האמור להודות, אך גאוותו מקשה עליו.

 

הכרת הטובה הינה מידה שההשתפרות בה לא קלה, יחסית למידות אחרות. גם אם נתעלם מהקשיים הפסיכולוגיים המקשים על האדם להכיר טובה, הרי קל יותר לפעול פעולה טכנית אף אם אין רצונותיו הפנימיים של האדם שבעי רצון מכך, מאשר להשתפר בהליכי החשיבה, אולם הדבר אפשרי!

 

יש לעשות זאת על ידי התבוננות, פעם אחר פעם ברווח ובתועלת שיש מבן הזוג. אף אם סבורים שאותם רווחים היה אפשר להשיג גם מבן זוג אחר, הדבר אינו מפחית מהצורך בהבעת תודה, כפי שכל אדם יכול לחוש שכשהוא מעניק לבן זוגו הוא מצפה להוקרה גם בדברים שהיה יכול לקבל מכל אדם אחר אילו נישא לו.

 

 

(מתוך הבית היהודי חלק א, הבית היהודי חלק ב)