חדלו להעצים את המגרעות
וכי חסרים לנו הרגלים שליליים שמהם אנו מנסים 'להיפטר'? אז למה להוסיף? במקרה כזה בהחלט אפשר לומר "כל המוסיף גורע"!
וכי חסרים לנו הרגלים שליליים שמהם אנו
מנסים ‘להיפטר’? אז למה להוסיף? במקרה כזה
בהחלט אפשר לומר "כל המוסיף גורע"!
די, מספיק עם זה! כמה כבר אפשר להקשיב לקול של ההוא שיושב לנו על הכתף השמאלית וכל הזמן אומר לנו כמה אנו גרועים, כמה הסובבים אותנו גרועים. כמה אנו, וגם הם, לא מושלמים.
נשמע כמו קריאה להפגנה? משהו מחאתי? אז מה, למי אכפת. ובעצם, למה לא? כמה כוח כבר אפשר לתת לקול הזה שלא מרפה מאיתנו ומנסה להפוך אותנו למושלמים? כמה מחשבות אפשר להשקיע בזה?!
בתוכנו, ממש בקרבנו, אנו מסוגלים להיות ביקורתיים מאוד ואף להחמיר בשיפוט עצמנו ובשיפוט הזולת. לעיתים אנו משחזרים בתוכנו כישלונות של אחרים, ואף את שלנו, מותחים ביקורת פנימית ללא הנחות, על עצמנו ועל אחרים שאינם תואמים את התדמית המושלמת שבראשנו, ונוטים, כמובן, להלקות את עצמנו על כך שאיננו מושלמים.
למעשה, לעיתים אנו חולמים לענוד את תג השלימות, כאילו היה איזה אות כבוד. איננו מסוגלים לשמוע אנשים המשבחים זה את זה או מפרגנים זה לזה.
נסו לשוב לרגעים קלים לתקופות מסויימות בחייכם, לצורך העניין ניקח את תקופת ההורות – את תחילתה, כאשר הרך הנולד הגיח לאויר העולם. כיצד התבוננתם באהבה ובקבלה על הפצעונים הקטנים שעל פני הרך הנולד. כיצד הם נראו לכם מושלמים ורבי יופי, וכיצד הם הוסיפו לכם עונג ושמחה. כיצד התעלמתם מהעובדה שהם קיימים שם והתמקדתם רק בו, ונהניתם מהאושר והנחת שרוויתם ממנו.
נסו לשחזר גישה זו ולאמץ אותה כצידה לחיים. העזרו בה להתבונן על כל תחילתה של דרך – על הקשיים, הכישלונות והמאמצים הרבים שהשקעתם. נסו לראות כמה הם היו מועילים להתקדמותכם הלאה בסולם החיים. כמה הם דירבנו אתכם להמשיך הלאה ולא לסגת אחורנית. ראו כמה אותם ‘פצעונים’ של תחילת הדרך בסופו של דבר רק תרמו.
היו מודעים למקרים שבהם אתם מחזיקים בזכוכית המגדלת קרוב מדי. זה לא תורם לשום דבר, אדרבא, זה רק מחליש, מייאש, מתיש ואף גורם לנו להרים ידיים ולומר די! עד כאן! נכנעתי, נשברתי, אני לא ממשיך הלאה.
למדו לא להיות שיפוטיים ולהאמין באמת ובתמים שהכל הוא כפי שהוא בדיוק צריך להיות. האמינו ביכולת שלכם. גישה כזו תהפוך אותנו לפחות ביקורתיים כלפי עצמו וכלפי הסובבים אותנו, וכמובן תגרום לנו להיות מאושרים יותר.
יש גם מקרים שבהם אנשים נוטים להתייחס אל עצמם בסלחנות יתירה ולשפוט אחרים על פי אמות מידה של שלימות, כדת וכדין ועל פי כל הכתוב בספרים, ועל ידי זה להעצים את חולשותיהם. כמה חבל!
"הוי דן את כל אדם לכף זכות"! – אמרו רבותינו ז"ל. ראה את הטוב בך ובאחרים. סלח לעצמך ואף לאחרים. הסתכל על המגרעות באור קצת יותר חיובי. אף אחד מאיתנו לא מושלם.
על פי שיטת ‘המראות’ שהביא רבי ישראל הבעש"ט הקדוש זצ"ל לעולם ואשר נטועה היום עמוק בפסיכולגיה המודרנית, שיפוט כזה, כלפינו וברוב המקרים כלפי הזולת, משקף, למעשה, את הרגשתנו כלפי עצמנו ואת חוסר הביטחון העצמי שלנו, יותר מאשר את האופן שבו אנו רואים את הזולת.
אותו הדבר נכון כאשר אנו מגזימים בביקורת עצמית. אל תהיו השופטים החמורים ביותר של עצמכם. אל תחשבו על כל מה שהייתם רוצים לעשות ואינכם עושים. זכרו שהמקום היחיד שסוג כזה של חשיבה יוליך אתכם אליו הוא רק בכיוון מטה. ושם, למטה, זה בהחלט לא נעים. (ומי מאיתנו לא חווה את ההרגשה הזאת?)
כאשר אתם תופסים את עצמכם חושבים מחשבות מסוג זה, החזירו את מלא תשומת הלב לכל מה שאתם כן עושים! ולכל מה שאתם כן מצליחים בו! במקום לכל מה שאינכם עושים ולא מצליחים, ואולי אף נכשלים. אז מה, זה בסדר, אנו רק בני אדם, מותר לנו לטעות. ואם טעינו – אפשר להתבונן על הטעות הזאת בעין חיובית ולראות איזו תועלת נפלאה אפשר להפיק ממנה. איזה מסר רצה הקב"ה להעביר לנו דרך כישלון או טעות, שבעזרתם נוכל להעפיל מעלה בסולם החיים.
"כי איש הישראלי צריך תמיד להסתכל בהשכל של כל דבר ולקשר עצמו אל החכמה והשכל שיש בכל דבר, כדי שיאיר לו השכל שיש בכל דבר להתקרב אל ה’ יתברך על ידי אותו הדבר, כי השכל הוא אור גדול, ומאיר לו בכל דרכיו, כמו שכתוב (קהלת ח): חכמת אדם תאיר פניו" – כך אומר לנו רבי נחמן ונוטע בנו את אחד היסודות החשובים להסתכלות נכונה ובריאה על החיים. (ליקוטי מוהר"ן ח"א, א).
ממש כך!
בכל דבר. אפילו בטעות, אפילו בכישלון. כי שם, באותו הדבר, יש מסר, יש משהו שאנו צריכים לקחת ולהמשיך איתו הלאה. משהו שיאיר לנו את הדרך. משהו שיעשה אותנו אנשים טובים יותר. אנשים פחות ביקורתיים ופחות מתלוננים. אנשים שרואים את הטוב ומעצימים אותו.
אשמה היא רגש מוכר לפרפקציוניסטים. היפרדו לשלום מן ההרגל והמחשבות להעצים את החסרונות והמגרעות והיפרדו באופן שאינו משתמע לשתי פנים, וללא שום רגשות אשמה, מרגשות האשמה הלא רצויים. כל רודף שלימות חש שחרור עצום ברגע שהוא מבין כי ‘שלימות’ לא קיימת בעולם הזה. מושלם זה לא כאן, לא בבית ספרנו!
גלגל המחשבות
שחררו את גלגל המחשבות. אל תשקעו במחשבות, בעיקר אם אתם מעוניינים לא לצנוח למצב רוח שפוף. לרובנו יש ‘סרטי הקלטה’ נפשיים החוזרים בראשינו שוב ושוב. (וזה בגלל שאנו ‘מקליטים’ ולוחצים בכל עת על ה’פּליי’ כדי להיזכר, להזכיר ולא לשכוח. גם על זה אפשר לומר, ללא רגשות אשמה כמובן, כמה חבל!)
כאשר אנו שוקעים במחשבות החוזרות הללו עלינו להבין שאנו נופלים למלכודת אותה טווה היצר במיומנות שנועדה רק להכשיל, וליצור עבורנו עוד הרגל שלילי אחד לאוסף. וכי חסרים לנו הרגלים שליליים שמהם אנו מנסים ‘להיפטר’, אז למה להוסיף? במקרה כזה בהחלט אפשר לומר "כל המוסיף גורע"! ואם כך הוא הדבר, אז בהחלט אפשר לומר את מה שאמרו אותם מבני ישראל שלא זכו להקריב קורבן בפסח – "למה אגרע"? – למשה רבנו ע"ה, וזכו למועד נוסף שבו יוכלו לקיים את הקרבת הקורבן, הלא הוא פסח שני החל בי"ד באייר.
החיים הם סידרה של הרגלים נפשיים חיובים ושליליים בצבעים חיים. אותם סרטי ההקלטה שהזכרנו הם ההרגלים הנפשיים שלנו, וחשיבה מעגלית זו הופכת למלכודת כואבת שההיחלצות ממנה, לעיתים, אינה קלה, זאת משום שמחשבה אחת עוקבת אחר השניה והשלישית והרביעית וכן הלאה. מעין לולאת מחשבות שחוזרת על עצמה ולא מאפשרת רוגע נפשי.
למחשבות הללו יש, בדרך כלל, דפוס דומה להפליא. מחשבות כאלה פוקדות אותנו על פי רוב, כאשר איננו חשים סיפוק, או כאשר אנו מתוסכלים, ואנו מתנסים בהן רק כאשר מצב רוחנו איננו חיובי. ‘תחשוב טוב יהיה טוב’ – גם אם משפט זה נשמע כקלישאה ישנה נושנה, אפשר בהחלט לאמץ אותו ולראות כמה הוא מועיל ומחזק ברגעים של משבר, בזמן שתוקף אותנו איזה גל סוער.
מכיון שמחשבות מטרידות נוטות לחזור על עצמן באותו תדר, ובדרך כלל, לא להוביל לשום מקום, פשוט מאוד – רדו מהן! למדו לזהות את רכבת המחשבות הזו שאנו נוטים לעלות עליה בכל פעם שאנו מתוסכלים. ולמרות שבדרך נוטים בני העולם לומר לנו, כדי לעודד ולחזק ולהמריץ אותנו, ‘אל תפספס את הרכבת’ – במקרה כזה עדיף, ואף כדאי, לפספס אותה, משום שאנו עלולים לפספס הרבה יותר מסתם רכבת ללא יעד וללא תכלית. אמרו לעצמם: ‘הנה זה מגיע שוב, אני לא עולה יותר על הרכבת הזאת, לא אכפת לי להפסיד אותה. וההיפך הוא הנכון! אם אעלה עליה רק אפסיד. והרבה’.
רק כך נצליח לעצור את עצמנו. רק כך נהיה פחות ביקורתיים. פחות מאשימים. רק כך נצליח להיות יותר מאושרים. ורק כך נחדל להעצים את המגרעות שלנו ונפסיק להסתכל על כל דבר עם זכוכית מגדלת.
כי אחרי הכל, מה קודם למה, המחשבה או ההרגשה? המחשבה באה קודם, שכן הנפש פעילה כל הזמן. כל עוד אנו נושמים – אנו חושבים. זה בלתי אפשרי להיות במצב רוח רע בלי שקודם ‘יתגנבו’ להן כמה מחשבות רעות, כמו שאי אפשר להיות עייף בלי שיהיו קודם מחשבות מעייפות.
לפעמים נדמה, שההיפך הוא הנכון, אבל זה כך רק מפני שאנו שוכחים שאנו חושבים, ואנו שוכחים איזו השפעה יש לחשיבה על הלך הרוח שלנו.
נסו זאת בעצמכם: נסו להתרגז או להיות מתוחים מבלי לחשוב על משהו שהכעיס או הלחיץ אתכם. הדבר לא יצליח בידכם.
מחשבות הן לרוב דמיוניות. העובדה שאנו חושבים אותן איננה ראיה לכך שהן אמיתיות. ידיעה זו תאפשר לנו לראות במחשבות רק מחשבות, ולהתייחס אליהן במעט פחות רצינות.
למה?
כי המחשבה קודמת למעשה, כמו שאמרו קדמונינו (ובצדק רב): "סוף מעשה במחשבה תחילה". מחשבות כמו ‘אני לא מושלם’, או ‘למה זה קורה לי’, או כל המחשבות המוכרות לכל אחד מאיתנו שאינן מרפות ורק מעיקות – הן לחץ והרבה כאב. אולם נתינת פרופורציות נכונות למחשבות משמעו: פחות לחץ. פחות ביקורת ופחות רגשי האשמה. הסתכלות נכונה יותר על המגרעות ועל מה שאפשר להפיק מהן.
למה??
כי זאת עצה טובה לחיים טובים ואיכותיים יותר. אמצו אותה.
כתבו לנו מה דעתכם!
תודה על תגובתך!
התגובה תתפרסם לאחר אישור