שידעו מי הבוס

עוד ביום שהתמנה למנהל שמעו אותו לוחש לעצמו שוב ושוב: "זהו, עכשיו אני אראה להם מי אני!" והוא הראה, ועוד איך...

5 דק' קריאה

הרב יוחנן דוד סלומון

פורסם בתאריך 06.04.21

עוד ביום שהתמנה למנהל שמעו אותו לוחש
לעצמו שוב ושוב: "זהו, עכשיו אני אראה להם מי
אני!" והוא הראה, ועוד איך.
 
 
הכל שנאו אותו, שנאה מכל הלב, וכי איך אפשר אחרת? עוד ביום שהתמנה למנהל שמעו אותו לוחש לעצמו שוב ושוב: "זהו, עכשיו אני אראה להם מי אני!" והוא הראה, ועוד איך.
 
כל מעייניו היו נתונים לדרוך, לרמוס וללעוג. גאון היה בהמצאת כל מיני מצבים בהם יוכל להשפיל את אלה שהיו נתונים למרותו ולהציגם בעליבותם. הוא למד בעל פה את כל החוקים והתקנות הקשורים לכל הפעילויות במפעל, והללו היו שוט בידו ומקל חובלים נגד כולם. תמיד היה מוצא שעשית משהו מנוגד לתקנה כלשהי, תמיד תפס אותך עושה משהו שאמור היית לא לעשות או לא עושה משהו שאי פעם היה כתוב באיזה מקום שאתה צריך לעשות. אז היה מצליף בשבט לשונו ובאיומים שונים, שהשגרתי שבהם היה רישום מעשה הפשע בתיק האישי שלך.
כל פתק כל הערה ונזיפה שהיה שולח למנהל מחלקה היה מסתיים בהערה המפחידה: העתק לתיק האישי! אומנם היו כמה לצים שהביעו את ההשערה שאין תיק כזה בכלל, אך ההפחדה נותרה בעינה.
 
כל שני וחמישי היה מנפיק חוזרים משוכפלים בני כמה דפים, מלאים הוראות ותקנות, חובות דיווח ותאריכים סופיים. רק עיון מרוכז וכושר משפטי היה מאפשר להבין את החוקים החדשים אשר קיומם המלא היה משימה בלתי אפשרית. כך ארג את רשת הקורים החוקית שהלכה וסגרה עליך, ולא יכולת להזיז יד ורגל מבלי לפגוע באחד החוקים. אף פעם לא יכולת להצטדק שלא ידעת, הרי חתימתך שקיבלת את החוזר היתה מתוייקת אצל המזכירה…
בתוקף סמוכותו לפי סעיף פלוני היה מזמן ישיבות בשעות הערב. היו אלה ישיבות ארוכות ומשעממות. נאומיו הארוכים תפסו את המקום המרכזי בישיבות האין סופיות הללו כשהוא ממטיר הוראות וסדרי עבודה למען יעול העבודה ופיתוח המפעל. הנאומים היו שזורים איומים מרומזים ומפורשים למי שלא ינהג בהתאם להוראות.
 
ישיבה כזו נמשכה עמוק לתוך הלילה, ובסיומה היו חוזרים העובדים לבתיהם כשהם מותשים ומטושטשים. בישיבות נהג המנהל לעמוד על במה מוגבהת, ובדברו היה מתרומם על אצבעות רגליו ומניף את ידיו במעגלים גדולים סביבו. כך נראה, לפחות בעיני עצמו, כאישיות בעלת שיעור קומה ובעלת היקף.
הכל לא מובן לגמרי אם לא יודעים פרט פיזי אחד: נמוך קומה היה, נמוך מאוד. ולא רק נמוך אלא גם רזה ושדוף וכולו עור ועצמות. בזה אינו אשם כלל, הוא פשוט נולד כך.

המעמד האהוב עליו ביותר היה כשתפס את אחד העובדים גבוהי הקומה באיזו עבירה, והיה עומד ושואג עליו כשהלה רועד כולו. לעומד מן הצד נראה המעמד מגוחך, כי פיו של השואג היה בערך מול טבורו של הענק המסכן הרועד, אך מי שבחן מקרוב את פניו של השואג הבחין בחיוך דק ושטני מלא הנאה פנימית.

הוא חש את השנאה סביבו, אין ספק בדבר. אך דומה שזה לא הטריד אותו כלל. להיפך, הוא הפיק מכך הנאה. מבטי השנאה אליו והתחמקות העובדים מדרכו נתפסו אצלו כמעין מחמאה, כסימפוניה של תרועות כבוד למנצח.
הסיפור החל כארבעים שנה אחורה, באותו יום שחזר בוכה מגן הילדים בתחילת שנת הלימודים. הוא בכה ובכה, ורק בקושי רב הצליחה אימו להוציא מפיו את הסיבה: "הילדים קראו לי גמד!"
 
אימו האוהבת לא הזניחה את הבעיה והלכה בהקדם לייעוץ פסיכולוגי, ובהדרכתו החלה להעלות את המורל של הילד: "אתה תהיה יותר גדול מכולם! אתה תהיה מנהל שלהם ותרכב על כולם! הם ירוצו לפניך על ארבע ויכשכשו בזנב ואתה על במותימו תדרוך!". היא כמובן לא השתמשה בדיוק במילים אלו, אבל זה היה התוכן של המסר שהעבירה לילד. זה היה האתגר שהציבה לו לחיים, כדי שיגדל בריא בנפשו ללא רגש נחיתות בגלל קומתו.
הילד קלט את המסר והפך אותו למשאת נפשו, לדגל חייו. כל מעשיו בילדותו ובבגרותו הודרכו על ידי מטרת-על זו: לדרוך עליהם! הוא למד במרץ רב, הוא השתתף בכל קורס לניהול, בכל הרצאה ובכל כנס בנושא זה, התיק בו אסף את תעודותיו לסיום כל מיני קורסים והשתלמויות הלך ותפח.
כך טיפס ועלה, הלך והתקדם במסלול רב שנים אל היעד שהציב לעצמו, עד שהגיע אל היום הגדול, יום חייו: הוא מונה למנהל המפעל.
 
הוא מיצה את ההנאה מכל רגע ורגע במקום העבודה. בשמחה הלך למפעל בבוקר, ובשעה מאוחרת ככל האפשר עזב את המפעל ללכת לביתו. אהב במיוחד לסקור את גבוהי הקומה שעבדו תחתיו. מגיש התה שלו היה ממש ענק והוא רדה בו ביד חזקה. כמעט הוראת קבע היתה לו: "שפוך את הקפה הזה והבא לי חדש!" – פעם משום שזה מתוק מדי ופעם משום שזה התקרר מדי. כשזימן עובד למשרדו לשיחה היה מקפיד לשבת בכורסתו הענקית כשרגליו על השולחן. קצת קשה לשלוח רגליים קצרות אל מעל השולחן, אבל הסיפוק שלו היה עצום: ואתה על במותימו תדרוך!
***

המנהל הנ”ל, אפשר שלא היה ולא נברא, אלא משל הוא שנוצר רק לצורך המאמר שלנו.
 
יש מי שיאמר: כל הכבוד לאמא הנבונה הזאת. בחוכמתה היא מילטה את בנה יקירה מגורל אכזר של מי שנסחב כל חייו כשעל גבו חטוטרת של רגש נחיתות עז. כמה אומלל יכול להיות אדם כזה. והנה היא בפקחותה הפסיכולוגית הציבה לבנה מטרה, משאת נפש, אשר החתירה אליה, ובעיקר השגתה, ביטלה לחלוטין את רגש הנחיתות שלו, והפכה אותו לאדם בריא בנפשו. למרות נמיכות קומתו הוא גדל עם נפש בריאה ותיפקד כהלכה לא פחות ואף יותר מכל אדם נורמלי אחר.
ליהדות יש דעה אחרת בנושא, דעה שונה מאוד. קודם כל רואה אותו היהדות כשייך לכת הנותנים חיתיתם בארץ חיים, המטילים אימה על הציבור שלא לשם שמים. הללו אין להם חלק לעולם הבא ואף המוות לא יכפר עליהם. גורלם המחריד הוא לרדת לגיהנום ולהיות נידונים שם לדורי דורות, ותועלתם לא תמות ואישם לא תכבה. כך אומרים חז”ל בהסכמתם על דברי הנביאים (ש”ת ג, קסב).
גאוותן המשתרר על אחרים, אפילו אם אין הדבר בא לידי ביטוי בפועל אלא רק במחשבת ליבו, כבר גדול חטאו עד כדי כך שה’ מתעב אותו (משלי טז). על אחת כמה וכמה מי שעורך בליבו תמיד מחשבות כיצד להשתרר על אחרים ולהטיל עליהם את אימתו, ועוד מפיק מכך הנאה ותחושת תכלית בחיים. הטלת אימה, ויראת שמים, כה מנוגדות וקוטביות הן זו לזו, עד שלא יתכן שישכנו שתיהן באותו אדם. הרי אדם כזה מתחרה הוא לקב”ה.
אין צורך להמתין עד העולם הבא כדי להיווכח בכשלונו בחיים של אדם זה. כבר בעולם הזה ניתן לראות שאין הוא משיג שום דבר ממשי באמצעות הטלת אימה. חז”ל בחוכמתם אמרו שלעולם לא יטיל אדם אימה יתרה בתוך ביתו. אדם כזה שאשתו וילדיו פוחדים ממנו סופו שיאכילוהו טרפות ויכשילוהו באיסורים חמורים ושאר מכשולות, פשוט מתוך פחד לספר לו.
 
גם במפעל בו אי אפשר לשוחח ולהתייעץ עם המנהל בטבעיות על בעיות ודרכי פתרונן מתוך פחד מתגובתו וניצולו לרעה את המידע, הנזק הוא רב, אין ספק שבלי שיתוף פעולה ותיאום מרצון עם העובדים הולכות ומצטברות בעיות שמרקיבות את המערכת מבפנים. על יעול ופיתוח בודאי שאין מה לדבר בכלל.
לא רק המפעל יורד לטמיון, אדם כזה שמרכז את חייו ומשאת נפשו העליונה היא להגביה את עצמו באמצעות רודנות והטלת אימה, הוא מועמד אידיאלי לשמש מקור פרנסה לא אכזב לפסיכולוגים ולפסיכיאטרים.
אדם ששונא את כל העולם וכל העולם שונא אותו, לא יתכן שיהיה בריא בנפשו. אין ספק שחלומות בלהות וסיוטי לילה פוקדים אותו באופן מתמיד. נאמנים עלינו דברי חכמינו שקבעו (אבות ב), ששנאת הבריות מוציאה את האדם מן העולם. לעומת מחלה נפשית נוראה כזאת נראה רגש נחיתות כיבלת לעומת סרטן. האמא האוהבת שהדריכה את בנה בכיוון כזה של ריפוי בעייתו הוציאה אותו מן הפח אל תהום ללא תחתית. לא זו בלבד שאינו מנהל טוב, ומפעלו מדרדר מדחי אל דחי, אלא שגם אדם אינו.

לו הציע מישהו להציל אותו מרגש הנחיתות על ידי הצעה סנדלרית של נעליים גבוהות עקב, עדיין היתה הצעה זו טובה לאין ערוך מדרך הטיפול של האמא.

אילו זכה אותו תינוק בעל קומה נמוכה, היתה אימו הולכת להתייעץ עם רב, תלמיד חכם, בעל מוסר. אפשר להניח שהעצה היתה להדריך את הילד מקטנותו להצטיין בתורה, או במידות טובות, או אולי להציב לו אתגר מרכזי להתעלות במדרגות החסד.
כפיצוי פסיכולוגי לקומתו הנמוכה היה הילד עולה על עקבים רוחניים שהיו מגביהים אותו הגבהת אמת ממשית ללא כל סירכות וסכנות רוחניות וחברתיות.
וכי מישהו שם לב לקומתו הפיזית של ענק התורה רבי עקיבא איגר? מי הלך למדוד את גובהם הפיזי של אישים דגולים ביהדות אשר העניקו חמה בקומתם הרוחנית בתחומים שונים של הרוח היהודית. את מי בכלל מעניין אורך גופם? גם לא את עצמם. מתוך בריאות נפש מושלמת השפיעו טובה וברכה על עצמם, על סביבתם ועל כל עם ישראל. גדולתם לא היתה מזוייפת ולא היתה חולנית. גדולים היו באמת וכאלה גם נשארו לנצח בזכרון האומה.
 

 

(מתוך "בעין יהודית")

כתבו לנו מה דעתכם!

תודה על תגובתך!

התגובה תתפרסם לאחר אישור

הוספת תגובה