השבת אבידה

        

   

איש לא היה מאמין כי אבנר וגילה אחים הם. אמנם רק לפני שנתיים לא היה ההבדל ניכר כלל. צעירים ישראלים בשנות העשרים, פתוחים לכל אתגר ומביטים אל העתיד בסקרנות ובשאפתנות.

 

אבנר פנה לאחר שירותו הצבאי לתחום המחשבים. ראש חריף ואנליטי היה לו, והוא ניתב אותו אל הכיוון המבטיח. ”העתיד טמון במחשב”. קראה לו הסיסמה, והוא נענה לה והחל ללמוד את צפונות המחשב. כל דבר שעשה, עשה פרפקט וביסודיות, וגם כאן חקר, בדק, שאל וירד לנבכי ה”גולם” שמולו.

גילה היתה מוסיקאית מלידה. ”אצבעות לפסנתר”, אמרו לאמא בטיפת חלב. ההורים כיוונו אותה לנגינה, והיא עשתה חיל בנגינתה הסוחפת והמדויקת. לאחר שירותה הצבאי, החליטה שעליה ללמוד ולהשתלם. העולם הגדול שמציע שפע עצום של אפשרויות קסם לה, והיא נסעה ללימודים ל”שנה שנתיים”…לארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות.

הקשר בין האח והאחות היה מצוין, בראש אחד, אך לחץ העיסוקים והטרדות היומיומיות עשו את שלהן, וכל אחד ניתב את דרכו, כשרק מידי פעם מרימים טלפון או שולחים E.MAIL, ורצים הלאה.

 

יום אחד הופתעה גילה לקבל E.MAIL מאבנר, שבו הוא מספר לה כי לאחרונה הוא מתעניין בנושא יהדות, נפגש עם אדם דתי, מאוד חכם, בקיצור מתחיל ‘להתפלסף’. גילה נחרדה, וכמובן החזירה טלפון בהול לבדוק מה קורה, ולנסות להוציא את השטויות מראשו של אחיה. מסתבר שהעניין לא פשוט. אבנר לא קונה אמנם ”לוקשים”, אבל עצם העובדה שהוא בודק, כבר מעידה כאלף עדים שמשהו איתו לא בסדר. מה בכלל יש לבדוק אצל אלה שנשארו מאחור, שהקידמה והטכנולוגיה שזינקו קדימה הותירו אותם אי שם. בקיצור, השיחות הבאות היו לעיתים יותר קולניות, לעיתים יותר רגועות, אבל תוצאה טובה אחת היתה להן, שהקשרים התהדקו, והאחווה של פעם חזרה להתנגן בפיהם.

אבנר המשיך בעבודתו, כשהוא משלב את לימוד התורה בשעות הפנאי, אך ככל שהתעמק, נוכח לדעת עד כמה חסרות לו ידיעות בסיסיות. שאלות רבות אותן שאל היו ברורות ופשוטות אילו אך ידע איפה הן כתובות והיכן למצאן. אט אט גמלה בליבו החלטה לקחת פסק זמן ”ולנקות את הראש”, לא בטיול להרי האנדים, אלא בלימוד איטנסיבי ובמשך כל היום. הוא תחם לעצמו זמן – שנה, והחליט שאחר כך ישוב למסלול הקודם. אמר ועשה, ולקח חופשה ללא תשלום לשנה, נפרד מחבריו לעבודה, והצטרף אל תלמידי בית מדרש ידוע בעירו.

באותה תקופה המשיכה גילה את לימודי המוסיקה לתואר שלישי, ותוך כדי לימודים, הופעות וכו’ הכירה סטודנט אמריקאי בשם ויליאם שלמד תיאולוגיה. העובדה שאינו יהודי כלל לא הפריעה לה, שכן לכך לא היתה חשיבות בעיניה, ואילו משאר הבחינות הוא היה ממש ‘בחור עשר’. עצם העובדה שהוא ”רוחני” ועוסק בנושאים אלו, היתה מספיקה עבורה.

פעם, תוך כדי אחד הוויכוחים זרק אבנר אתגר לגילה: ”אני מוכן לממן לך כרטיס טיסה ארצה, אבל תנאי אחד יש לי, שמתוך ימי הביקור תקדישי יום אחד לשוחח עם הרבנים שלי. תוכלי לשאול אותם בכל נושא. תביני שהידע שלי עדיין לא מספיק רחב, אבל הם בודאי יענו לך על כל השאלות”. גילה לא היתה מוכנה לדבר כזה וסירבה בנימוס, אבל במחשבה נוספת, מצא הרעיון חן בעיניה. גם התנאי לא היה קשה מדי. סוף סוף כרטיס טיסה ארצה לא נופל מהשמים כל יום. ואכן, לאחר מספר שבועות בהן סידרה את כל הדרוש, עלתה על המטוס בדרכה ארצה.

הפגישה עם המשפחה, ההורים והידידים הישנים היתה לשמחה גדולה. גילה חזרה ונשמה את אויר הארץ, והימים חלפו ביעף.

יום שני היה אותו יום שעליה ”לשלם” לאבנר, ובו תעשה במחיצתו את היום. היא היתה סקרנית מאוד לראות מי הם האנשים שהצליחו ”לעבוד” על אחיה, אבל לא חששה כאילו עלול גם לה לקרות דבר מה.

אבנר שהתכונן אף הוא ליום שני, וציפה כל כך הרבה זמן לאפשרות להפגיש את גילה אחותו עם אנשי הצוות של בית המדרש, בנה תוכנית מסודרת לכל שעות היום, כאשר הוא מארגן את האנשים הטובים ביותר כל אחד בתחומו, האחד בנושאים היסטוריים, השני בתחום המדע וכו’. בקיצור, יום עמוס חיכה להם, ובעיקר טובי הרבנים.

יום שני המיוחל מגיע, ועמו מתחילה שרשרת הביטולים וההתנצלויות (המוצדקות). האחד- אשתו כרעה ללדת, השני נאלץ לצאת מחוץ לעיר מפאת מחלת אמו, שלישי – נקע את הרגל והובל לבית חולים, בקיצור, מכל התוכנית הגדולה והמפורטת כמעט שלא נשאר דבר. קל לתאר את הרגשתו של אבנר. למרות שההגיון והשכל הקר קיבלו את כל ההסברים, והוא לא חשב שמתחמקים, אבל סוף-סוף כל הביקור מבחינתו יורד לטמיון, והיה בטוח שמן השמים נלחמים בו.

 
בייאושו פנה אבנר אל אחד מוותיקי התלמידים בבית המדרש בשם בועז, ובקש ממנו לשוחח עם אחותו. הלה השיב בחיוב, אבל התנצל שאין הוא נמנה על אלה שמנוסים בויכוחים, ואין לו ידע באותם נושאים, אך הוא למד לאחרונה את נושא ”השבת אבידה”, ועל כך הוא יהיה מוכן לשוחח בשמחה. אפשרות אחרת לא היתה לאבנר, ולמרות שלעצמו סיכם את הביקור ככישלון חרוץ, קיבל את ההצעה של בועז.

גילה לא ידעה מכל זה, והגיעה למקום המפגש עם אבנר, שאלתר במקום תוכנית חלופית, שכללה ביקור בכותל המערבי ובאתרים נוספים ופגישה אחת עם בועז. היא היתה מאוד מופתעת, כי הבינה שמחכה לה יום מתיש של ויכוחים ודיונים, ובסוף לא כל כך נורא. זה לא מתאים לאבנר, חשבה, אבל לא אמרה דבר.

וכך, לאחר טיול ותפילה בכותל, ישבו השלושה ושוחחו על נושא של השבת אבידה. בועז ”ששחה” בחומר, הסביר את הרעיון של המצוה, היכן המקור של המצוה בתורה, מהם סוגי האבידה, מהיכן יודעים שזה מוגדר כאבידה, מתי מותר ומתי אסור ליטול אבידה. גילה כדרכה, שאלה הרבה שאלות, ובועז היטיב להסביר את הרעיון שמאחורי המצוה, מדוע לא לראות באבידה ”מתנה משמים” וכו’. השיחה היתה נינוחה ורגועה והאווירה הנעימה נתנה לכולם תחושה טובה, מלבד אבנר שביכה בליבו את ההשקעה הגדולה שירדה לטמיון, בטוח היה כי לשיחה ערטילאית זו לא תהיה כל השפעה על גילה.

כך חלף לו ”יום שני הגדול”, ומועד הטיסה חזרה הגיע. גילה הודתה לאבנר על הטיול והאפשרות לחזור קצת לחיק המשפחה, אבל הבהירה שהיא חוזרת למסלול הרגיל שלה ומאומה לא השתנה. הסכם זה הסכם, ויש לכבדו, וכך נפרדו השניים, כשאבנר מתקשה להסתיר את אכזבתו. לא כך ראה בדמיונו את אחותו חוזרת (הוא אפילו קיווה בסתר ליבו שתחליט להישאר בארץ, אבל לומר זאת בודאי לא אמר) כאמור יש לכבד מילה, והאח והאחות המשיכו כל אחד את שגרת חייו.

מספר שבועות לאחר חזרתה של גילה חל ”הבנק הולידי” – יום הבנק (האמריקאים הם פרגמנטיים מאוד, ומדי פעם מוסיפים יום חופש נוסף, בדרך כלל יום ב’, כך שהחופשה ארוכה יותר) וסוף השבוע הארוך מביא אזרחים רבים בארה”ב לצאת לטיולים רחוקים יותר מהבית, וכך החליטו גילה וויליאם לצאת אף הם לטיול באחד הפארקים הלאומיים הגדולים בחוף המזרחי.

 

הם טיילו הרבה ברגל, ולפתע בהיותם בדרך עפר צדדית מגלה וויליאם ארנק על דרך העפר. ברגע הראשון היו שניהם מופתעים, ואז רכן ויליאם ולקח את הארנק כשהוא מחייך ואומר: ”ראי גילה, ה’ אוהב אותנו”, ותוך כדי דבריו בדק את תכולת הארנק, ובישר בשמחה על כל שטר נוסף. הכסף הסתכם ב- 240$, סכום לא גדול, אבל בכל זאת כשזה בא בהיסח הדעת זה לא רע.

 

כל אותו הזמן הלכה גילה לצידו ושתקה, ואז אמרה: ”רגע, הרי יש כאן כרטיס ביקור. ארנק זה שייך ל…” ויליאם אמר: ”היה של…עכשיו זה שלנו”. באותה שניה חלפה במוחה המחשבה: ‘זה הרי אבידה, ובירושלים סיפרו לי כי חייבים להשיב אבידה’. ”ויליאם”, אמרה לו, ”כתוב בתורה שלנו שאם אדם מצא אבידה, ויש בה סימנים, הוא חייב להחזיר, וכאן יש כתובת וטלפון של המאבד”.

 
”עזבי שטויות”, אמר ויליאם, ”זה שלנו וזהו זה”.

 

”תגיד” אמרה לו, ”בשביל 240$ אתה מוכן להיות גנב? אתה הרי יודע למי זה שייך. למה אתה לוקח לעצמך דבר של אחר? אם אתה היית המאבד, והמוצא היה לוקח לעצמו את הארנק עם הפרטים והכסף, היית רואה בזה מעשה נכון וצודק?”

 

”מה את מתפלספת”, התרגז ויליאם, ”ניקח את הכסף ודי. יש לנו הרבה דברים טובים לעשות איתו”.

 

”אני לא נוגעת בכסף הזה”, אמרה גילה נחרצת, ”זה לא כסף שלי, ואני לא אקח כסף של אחר”.

 

”זאת מחשבה יהודית”, אמר ויליאם בפרץ פתאומי של כעס, ומיד תיקן את דבריו והתנצל, אך עבור גילה זה כבר היה מאוחר. לראשונה בחייה חשה את ההבדל, ואת טעמה של הערה אנטישמית. בראשה עלו כל המשפטים שאבנר היה חוזר ואומר לה, ”אתם שונים, זה לא ילך. אין דבק שיחבר בין יהודיה לגוי, או יהודי לגויה”, בעבר היא ראתה בהם ביטוי לסגירות ולפנאטיות הדתית, עכשיו הלמו בה המשפטים הללו שוב ושוב. ‘זאת מחשבה יהודית’. חזרה במחשבתה על המשפט האומלל. השתיקה היתה קשה על שניהם, ואז אמר ויליאם: ”בואי נניח את הנושא עכשיו. נמשיך לטפל בו אחר כך. חבל לקלקל את הטיול”.

גילה הסכימה. וכך נמשך הטיול כאשר העננה מעיבה ברקע. משחזרו הביתה גמלה ההחלטה בליבה של גילה. היא הכינה מכתב מפורט ומנומס, אך נחרץ וברור, שהיא אינה רואה עתיד בקשר ביניהם. לאחר שנפרדו, פקססה לאבנר משפט אחד: ”השבת אבידה השיבה את הבת”.

 

 

(מתוך "עת לחשוב" – כתב עת לחשיבה יהודית)