גיצי אש שהפכו למדורה

 

 

אני לא רוצה לפרט באילו נסיבות הגעתי לבית המאסר או בשפה פשוטה לבית הסוהר.

 

באתי מבית קשה מאוד. אבי עבד בעבודת כפיים לפרנסתו ואימי היתה אישה חולנית. הייתי בן יחיד שחי בתוך בית עלוב, וראה בתים יפים יותר של חברים. החלטתי שלי יהיה כסף, ובכל מחיר. בעיני היה הכסף אמצעי להשיג את האושר. חרקתי שיניים כאשר ביקרתי בבתי חברים. להם היו דמי כיס לכל מה שרצו, להם היו הורים מכובדים. אב אחד היה עורך דין, שני מנתח בכיר, שלישי היה בעל עסק גדול והרביעי עבד בתחום המחשבים. רק אבא שלי היה עוזר בחנות שאני לא מעוניין להרחיב עליה את הדיבור.

 

מגיל אפס היו לי שאיפות לגדלות. כשבגרתי קצת, הבנתי שההורים שלי לא יוכלו לממן לי לימודים באוניברסיטה כמו ליתר חברי. הבנתי שאצטרך להשיג הכל בעשר אצבעות ובזיעת כפי. מאסתי בחיי העבודה ועברתי לחיים קלים יותר, ל"ע, של גניבה. לא הרגשתי שאני גוזל ממישהו אלא חשתי שאני לוקח דברים שהיו אמורים להיות שייכים לי, ומאחר והם אינם ברשותי הרי שעלי ליטול אותם בעצמי ומיוזמתי…

 

הצטרפתי לחבורה נוראה בגיל הבגרות, והמשכתי לחבור אליה גם כשכבר הייתי אדם המיושב בדעתו. המשטרה ידעה היטב על קיומנו, ורק ניסתה לתפוס אותנו "על חם" באמצע גניבה כדי להשליך אותנו לכלא. אנו ידענו שיודעים עלינו, אבל מעולם לא הצליחו להוכיח כי ידינו בגניבה ולו אחת!

 

אלא ש’סוף גנב לתלייה’ – כך אומרים, והפתגם הזה לא פסח גם עלינו. באחת מפשיטותינו הגדולות ביותר על מחסן מכירות ענק, תפסו אותנו שוטרים, שכנראה קיבלו מידע מקודם על התוכניות שלנו. וכך מצאתי את עצמי במקום שלא האמנתי שאהיה בו. בית סוהר.

 

רק כשהורי באו לבקר אותי, הבנתי מה עוללתי לעצמי ולהם. אבא אמר שכל הכסף שהבאתי לו, ושהוא קיבל אותו בשמחה ממני, לא שווה לו כיום, כאשר הוא יודע שלא השגתי אותו ביושר. אמא בכתה כאשר ראתה את בנה יחידה מאחורי הסורגים, ואילו אני, אם בתחילה הזלתי דמעות קלות, הרי שמאוחר יותר החל הרעיון למצוא חן בעיני.

 

בבית הסוהר פגשתי "דגים שמנים". גנבים ידועי שם. לכולם היו סיפורים מסמרי שיער, תכסיסים ורעיונות איך לא להיתפס בפעם הבאה, לאחר שישתחררו…

 

בתחילה אמרתי לחברים שלי: "תעזבו אותי, אני לא ממשיך עם החיים האלו אחר כך. אני הולך לעבוד כמו בן אדם ולבנות לי בית".

 

אבל אחר כך ראיתי שזה לא בדיוק כך. קודם כל, כבר יש עליך תווית של ‘גנב’. ואם יבררו עליך היטב, יגלו שבילית שנתיים מחייך בכלא. בכלל לא פשוט להתחיל חיים חדשים בחברה שבחוץ.

 

אז החלטתי להמשיך ולשקוע ברפש שקוראים לו גניבה. מספר גנבים "מקצוענים" תכננו פשיטה גדולה באזור מסוים ואני הצטרפתי אליהם. כולם מחאו לי כפיים כשהגעתי "להחלטה הנבונה", והסבירו לי שהעולם שבחוץ אשם במצב שלנו, לא אנחנו…

 

שבוע לפני שהשתחררתי מהכלא, רק כדי להמשיך בחיי הפשע אליהם התרגלתי, בודאי, הגיע לבית הסוהר רב.

 

"יש הרצאה מהרב ג., מי שמעוניין לשמוע שיתייצב בבית הכנסת על חשבון העבודה", הודיע המנהל.

 

מיותר לציין שהרבה אסירים שכלל לא היה להם קשר לדת, החליטו לנצל את ההרצאה כדי להיפטר מהעבודה השגרתית. רק מספר אסירים החליטו שלא ילכו לשמוע הרצאה מפי "הדתיים". אבל רובם הופיעו.

 

התיישבנו בניחותא על הספסלים וסקרנו את הרב שעמד מולנו. היתה לו הדרת כבוד, אין ספק בכך. פתאום החבר’ה התחילו להוריד את הרגליים מהכיסאות ולשבת כמו בני אדם. הרב היה אדם רציני, טוב לב. הוא התחיל את ההרצאה הקצרה שלו בסיפור. ואני רוצה לספר לכם את הסיפור מילה במילה, בדיוק כמו שהרב ג. סיפר לנו:

 

"בחו"ל התגורר יהודי שהיה לו יהלום נדיר במיוחד", סיפר הרב. "היהלום היה נדיר בגודלו ונדיר עוד יותר בניקיונו. היהלום הזה היה שווה מיליונים רבים של כסף, והיהודי, שמר עליו מכל משמר.

 

לא רבים ידעו על היהלום שהיה ברשותו, שעבר אליו מסבו בירושה. אבל לאותו יהודי היה חבר טוב, ולחבר הזה הוא סיפר על אודות היהלום שבידיו. החבר היה סקרן ביותר לראות את היהלום. הוא הפציר בבעל היהלום להראות לו אותו, אבל היהודי סרב, ובצדק. כאשר היהלום שמור, אף אחד לא יכול לחלום על הימצאו והוא גם לא יכול להינזק. ברגע שיוציא אותו מהמחבוא, עלולים לקרות דברים לא צפויים.

 

אבל החבר הזה היה קרוב אליו במיוחד וגם נדנד לו ללא הרף על רצונו לראות את היהלום. עד שיום אחד נעתר היהודי לבקשת החבר והזמין אותו לביתו. היהלום היה נתון, כמובן, בכספת. זאת היתה כספת מתוחכמת ששכנה בתוך הקיר ובתוכה היתה כספת מסורבלת יותר.

 

בעל היהלום הדליק את האור בחדר הכספות והתחיל במלאכת הוצאת היהלום. החבר עקב בהשתאות אחרי בעל היהלום שהוציא בעדינות כדור ספוג גדול. הוא הסיר את הכיסויים, ועד מהרה התגלה למול עיניו היהלום, במלוא הדרו ותפארתו.

 

ניצוץ היהלום היה כה חזק אל מול האור המסנוור, עד שהיהודי מצמץ בעיניו מול האור והיהלום נפל מבין ידיו. שני החברים פרצו בצעקה נוקבת והסתערו על היהלום שהיה על הרצפה. בעל היהלום הרים את היהלום בעדינות רבה ואז גילה חריץ מתבקע באמצע היהלום.

 

אי אפשר לתאר את עומק הצער של בעל היהלום ואת חוסר הנעימות של החבר. בתחילה בעל היהלום כמעט "ישב שבעה" עליו. אחר כך הוא החליט לקחת אותו למומחים. לכולם היה ברור ללא ספק שצריך לחתוך את היהלום לשניים. או אז יהיו שני יהלומים, אמנם אף הם יהיו גדולים אך בהחלט כבר לא נדירים, וכמובן שווים הרבה פחות מן היהלום הגדול, המקורי.

 

"אין ברירה", פסק מומחה נוסף, שהיה "המכה בפטיש", ובעל היהלום ציפה ממנו לפתרון מבריק יותר. "חייבים לחתוך את היהלום לשניים. אם תשאיר אותו במצב הזה, כאשר החריץ עליו, הוא יהיה שווה כמות נכבדה של אפסים אך בלי מספר אחד בראש…"

 

בצר לו, החליט אותו יהודי – לפני חציית היהלום – ללכת לרב ידוע בפקחותו. הרב בחן את היהלום היקר, הסתכל על היהודי חייך ושאל: "מה שמך?"

 

"דניאל", השיב בעל היהלום כשהוא אינו מבין את השאלה.

 

"דניאל…", אמר הרב לעצמו, ואז יעץ לו את העצה הבאה: "חרוץ חריץ נוסף כלפי מטה, כך שעל היהלום תתקבל האות הראשונה של שמך. היהלום לא יהיה פגום. הוא פשוט ישא את שמו של בעל היהלום!…"

 

העצה היתה גאונית ופשוטה. דניאל לקח את היהלום ליהלומן דגול, והלה חרט עליו בזהירות חריץ נוסף. כעת נשא היהלום את האות ד’, ומחירו לא רק שלא ירד אלא גם נסק כלפי מעלה".

 

הרב סיים את הסיפור והמשיך את המסר באותה נשימה: "הסיפור הזה הוא בעצם משל של המגיד מדובנא (כמעט כולנו לא ידענו מה זה משל ומי זה המגיד מדובנא. האם הוא סופר מפורסם?!) תראו, לרבים מכם יש עבר עם חריץ. מעדתם, לא עמדתם במבחן היושר או במבחן אחר שהעמידו לכם משמים. אתם יכולים להרגיש שאתם כבר "גמורים". יש לכם חריץ, אתם מרגישים שהערך שלכם ירד, גם בעיני עצמכם וגם בעיני הסובבים אתכם.

 

אתם מוכנים לצאת החוצה ולחזור על אותו מעשה כי בין כה וכה אתם כבר פגומים. אך תדעו, שכולכם יהלומים, ומכל חריץ אפשר לעשות "שם" ולהעלות את ערכו. איך מעלים את הערך? על ידי לימוד תורה, על ידי התנהגות בדרך התורה ושמירת הדת. תוכלו לעשות עם החריץ שלכם מה שתרצו, לעלות ברמה או לרדת ברמה. אבל תדעו שאפשר לעלות – ובגדול!"

 

הרב סיים את דבריו, אמר לנו שלום ועזב את בית הסוהר.

 

החבר’ה התרוממו מהכיסאות. חלקם נראו מהורהרים, חלקם התעצלו לקום וחלקם פשוט המשיכו לישון…

 

אני הרגשתי שהדברים נחרטו בתוכי. חזרתי לחדר וסירבתי להשתתף בהמשך התכנון של הפשע הבא.

 

"נדבק מהרב", צחקו החברים, "עוד מעט יחזור לעצמו…"

 

לא חזרתי לעצמי.

 

יצאתי מן הכלא ושיניתי את שמי כדי שה"חברים" לא ידעו היכן אני. הפנו אותי לרב מסוים ומשם התחלתי את דרכי הארוכה אל עולם התשובה. נישאתי ב"ה והקמתי בית יהודי נאמן.

 

אף לא אחד יודע מה עבר עלי ומי הייתי בעבר הלא רחוק. סביר להניח שהשכנים שלי היו מתרחקים ממני אלף ואחת פסיעות אילו ידעו שהם מדברים עם אסיר לשעבר בעל עבר פלילי ודי מרתיע. אפילו אשתי לא יודעת מה בדיוק עברתי. אבל כאן, מעל במה זו, אני מוכן לפרסם את הסיפור האישי שלי.

 

ובכן, הבית שלי הוא בית חרדי לכל דבר. יש לי שמונה ילדים, בלי עין הרע, וכולם לומדים במסגרות חרדיות. אנחנו היום חלק מן החברה החרדית ובכל בוקר אני מברך "שלא עשני גוי", ואף מוסיף ברכה משל עצמי: "ושהראה לי את דרך התורה".

 

החלטתי לפרסם עתה את סיפורי משום שיום אחד הלכתי לשיעור הקבוע בבית הכנסת ונודע לי שמתקיימת הרצאה של רב המוכר לי. הסתכלתי עליו, על אופן דיבורו, שמעתי את קולו, והתחלתי להיזכר.

 

הזיכרון עשה לי רע וטוב.

 

הוא עשה לי רע משום שנזכרתי בכלא ובכל מה שעברתי שם. נזכרתי במ"ט (49) שערי הטומאה שהייתי שקוע בהם עמוק. ומצד שני ראיתי את מיטיבי, האיש שגרם לי לחזור בתשובה על ידי המשל המדהים ההוא.

 

ניגשתי אליו בסיום השיעור. "כבוד הרב, הרב לא מכיר אותי אבל אני מכיר אותו".

 

"מנין?" ביקש הרב לדעת בחביבות.

 

"מהסיפור עם היהלום והחריץ" אמרתי והרכנתי ראש. לא יכולתי להזכיר את המילים "בית הסוהר". הרב ג. נזכר מיד.

 

"מהסיפור הזה, הרב, חזרתי בתשובה, וברוך ה’ יש לי היום שמונה ילדים ההולכים בדרך התורה", אמרתי עם דמעות בעיניים.

 

הרב היה מאושר. הא ברך אותי בכל הברכות שבעולם. הודיתי לו שוב על ההרצאה והלכתי הביתה.

 

בדרך חשבתי בדיוק על אחד התלמידים שאני מלמד ושסרח בדרכו. הוא עדיין לא הדרדר, חלילה, אבל הוא בכיוון…כאשר גערתי בו הוא אמר לי: "בין כה וכה יש לי שם גרוע. אז לא נורא אם אקום מאוחר/ לא אהיה בשיעור" וכו’. גם אשתי, שהיא מורה, נתקלת לא מעט בבנות שחושבות על עצמן כאלה דברים, ולכן "לא שווה להשקיע בכלל בלימודים/ טיפוח מידות וכו’…"

 

ואז הגעתי למסקנה שאפשר לעשות שימוש במשל היהלום והחריץ, לא רק אצל אסירים אלא אצל כולנו!!!

 

דמותו של הרב הזכירה לי את המשל המדהים הזה. סיפרתי את המשל לאשתי וגם על הרב ג. שגרם לי להגיע אל האמת ואל האור. היא התפעמה מהמשל עד מאוד, וכבר למחרת סיפרה אותו לבנות הנכונות בכיתה. אני פעלתי עם המשל הזה הרבה בקרב התלמידים שלי.

 

אני חושב שאחרי שהדליקו את האור שלי, הצלחתי ברוך ה’ להצית אורות רבים, והחלטתי לפרסם את הסיפור כדי שכולם ידעו: גם אם אנו מרגישים שיש בנו חריץ – מום, פסול, ליקוי או כל דבר אחר המעיק ומצער אותנו – אפשר להעלות את הערך.

 

יהי רצון שכישלונות לא ירפו את דרכנו לעולם אלא רק ייקרו אותנו, אם נדע להתמודד איתם נכונה!

 

 

(מתוך "שעה טובה")