סידקה מצילת חיי
רק אז, סביב השולחן בסלון, לצד כוסות התה המהביל, יצא הסיפור המזעזע לאור, לאוזני המשפחה וכל שאר חברי המושב: אמא באמת היתה 'לאגער אלטסטע' - זקנת המחנה...
קרני השמש של קיץ תשט"ו הכו בעוז על שבילי המושב השקט תפרח שבנגב. תריסיו של הבית הראשון בכניסה למושב, היו מוגפים. בבית ישבו אמא סידי וארבעת ילדיה, והמתינו לאבא שיחזור מעבודתו.
האווירה בבית היתה מתוחה, והילדים הצעירים חשו שמשהו רע מתרחש. הסיפור התחיל כמה ימים לפני כן, כאשר במושב התחילה להסתובב שמועה, שאחת מחברות המושב שימשה בשנות המלחמה קאפו במחנה ריכוז.
במשוב הצעיר, שבנו ניצולי שואה מהונגריה, היתה זו ההאשמה הגרועה ביותר שניתן להעלות על הדעת, והיא נפלה על האם הצעירה סידי (סידקה) פרידמן. הילדים לא ידעו כיצד להתמודד עם ההאשמה, שכן אבא ואמא לא דיברו כלל על הימים ה'הם', ואת ניסיונה של אמא לשבת ולכתוב יומן שיתעד את קורותיה, הפסיק אבא לאחר שראה איך הזיכרונות קורעים אותה כל פעם מחדש. למחוק. לשכוח. זו היתה דרך ההתמודדות של הימים ההם. הילדים חששו בסתר ליבם. מה התשובה להאשמות על אמא? מה קרה 'שם'? את אמא כמובן אי אפשר היה לשאול…
לפתע נשמעו מהחצר קריאות: "איפה גרה סידקה?" הילדים פרצו החוצה ומצאו אישה מבוגרת מייבבת שמסתובבת ליד הבית וקוראת בשמה של אמא. הם נחפזו לקרוא לה, וכשיצאה האם, צעקה האישה הזרה: "סידקה, מצילת חיי!" והשתיים החלו לבכות…רק אז, סביב השולחן בסלון, לצד כוסות התה המהביל שהומלחו בדמעות חמות, יצא הסיפור המזעזע לאור, לאוזני המשפחה הקטנה וכל שאר חברי המושב: אמא באמת היתה 'לאגער עלטסטע', זקנת המחנה. אבל במסגרת התפקיד הקשה, היא שמרה על צלם האדם שלה ושל כל האסירות, וכך הצילה את חייהן.
הנס שנתלווה לחשיפת הסיפור היה, הגעתה הפתאומית של הידידה שמתגוררת בבודפסט הרחוקה למושב הנידח, והתזמון המדויק שבו היא הגיעה: השבוע בו התפרסמו השמועות על סידקה פרידמן, לשעבר שפיגל.
* * *
הסיפור כולו התחיל בערב פסח של שנת תש"ב בעיר הסלובקית נובה-מסטו (בגרמנית: נוישטט). במדינה כבר שלט היטלר לאחר ה'אנשלוס', וברחובות הערים הסתובבו שוטרי ה'עלינקה' הסלובקיים – שליחיו של השליט הנאצי, הכומר ד"ר טיסו – שתפקידם היה ללכוד רווקים ורווקות ולהעבירם ל'מחנות עבודה בפולין', כהגדרת השלטונות. נערים ונערות רבים נישאו באופן פיקטיבי על מנת להינצל מהגזירה, וגם סידקה נישאה בצורה פיקטיבית ליהודי בשם וייס, ובתעודת הזהות שלה נרשם: סידקה וייס לבית שפיגל.
אמא מלכה, שחלתה ברגליה, ביקשה מסידקה בה העשרים וארבע, שהיתה מורה בכפר הסמוך, לבוא ולעזור לה להתכונן לחג, ואכן סידקה הגיעה הביתה בערב שבת הגדול והחלה בקליעת חלות לשבת ובאפייתן. הבית היה שקט. שלושת האחים הגדולים לא היו בבית, ושמונת הקטנים היו בבתי הספר. לפתע נפרצה הדלת, ולבית נכנסו שוטרי ההעלינקה. הם חיפשו קבוצת נערות מההכשרה 'מכבי' שפעלה בעיר ונמלטה שבוע קודם לכן להרים. סידקה לא הסכימה בשום אופן לומר היכן הן, ולכן הודיעו לה השוטרים שהם לוקחים אותה איתם 'כדי למלא את המכסה', למרות טענותיה שהיא נשואה ואינה קשורה לעניין. ניתנו לה עשר דקות להתלבש ולארוז תיק, ובליל הסדר תש"ב נשלחה סידקה שפיגל ברכבת השנייה מסלובקיה, לביתו של מלאך המוות עלי אדמות, אושוויץ-בירקנאו.
בכניסה למחנה חיכתה להן 'קבלת פנים' נאצית, שכללה גילוח השיער, חיטוי מזעזע וקבלת ערכת מדים רוסיים משומשת. "ברגע הראשון", סיפרה סידקה, "חשבנו שהגענו לבית משוגעים, שכן כך נראו הראשים שהסתכלו עלינו מהמבנה הסמוך… לאחר מכן הבנו שמדובר באסירות כמונו, שמנסות להזהיר אותנו מהמצפה לנו".
תהליך הקליטה במחנה כלל את הטבעת המספר בזרוע. הקבוצה הראשונה מסלובקיה קיבלה את הספרות מאלף והלאה, והקבוצה של סידקה נרשמה מהספרה אלפיים, וכך היא קיבלה את המספר 3434, שבבת אחת הפך אותה מבן אדם למספר, קרבן של מכונת המוות הגרמנית.
המכתבים לכולם
"אמא תמיד אמרה לנו", סיפרה סידקה, "שאנחנו מתפללים שהקב"ה לא ייתן לאדם למצות את כוח הסבל שלו. אדם הוא לפעמים חלש כזבוב, ולפעמים חזק כברזל… כך הרגשנו בבירקנאו".
העבודה המזעזעת גבתה קרבנות רבים. נערות צעירות עבדו בייבוש ביצות, בעבודה חקלאית קשה ובפירוק מבנים הרוסים. העונש למתרשלת היה נוראי. בשדה מטעי הגומי היו הבנות עובדות בשורה ישרה כסרגל, כדי שהנאצי העומד בראשה יוכל לראות בו זמנית את כל העובדות. כאשר היתה מישהי מפסיקה לעבוד, מיד נשלח אליה הכלב האימתני שנשך אותה בכל הגוף, והיא היתה מדממת עד מוות. כך מתו מסביב אלפי אנשים. כל יום פרקו הרכבות עוד ועוד יהודים.
בשעות הלילה קיימו הבנות דיונים פילוסופיים: האם במצב כזה עדיף למות, או כדאי בכל זאת לחיות? המסקנה שהחזיקה אותן היתה, שכדאי לחיות בשביל העתיד, אבל לסידקה היתה תקווה נוספת: היא היתה מהיחידות שעדיין קיבלו מכתבים מהבית, מהם היא למדה שכולם עדיין בסדר וחשים בטוב. הידיעה שמצפה לה בית חם – הורים, אחים ואחיות, החזיקה אותה בחיים. כל יום בו הגיע מכתב, היה עבורה יום חג, וגם עבור שאר הבנות במחנה, שכבר לא היה להן מי שישלח מכתב. סידקה היתה נעמדת ומקריאה בקול את המכתבים: 'סידולקה היקרה, ודאי את עובדת במסירות ובהתמדה, אנא כתבי לנו באיזו עבודה את עובדת…' כשהיתה מגיעה למשפט הסיום: 'אנחנו מתגעגעים אליך סידולקה היקרה, אבא ואמא וכל האחים והאחיות', היו כולן פורצות בבכי.
ניסיון נוסף של הבנות לשמור על שפיות, היתה מלחמתן לשמירת מצוות, תוך מסירות נפש לצום ביום כיפור ולא לאכול מאכלי טריפה. בצרור המכתבים ששמור אצל המשפחה, ניתן לקרוא את הבקשות של האב, ר' אברהם יצחק, מבתו, שתאכל גם טריפות, שכן מדובר בפיקוח נפש. אך סידקה התמודדה במסירות נפש ולא נגעה בנקניק פגרי הסוסים שחולק לאסירות.
העבודה המטורפת והאכזריות הנאצית, הוציאו לאסירות את הטעם בחיים, ורבות מהבנות נתנו לייאוש להוביל אותן אל 'בלוק 25', עליו היו אומרות ש'שם נשאר רק הריח'… מה שהחזיק את סידקה במשך אלף ומאה ועשרים יום! בגיהינום הנוראי ביותר עלי אדמות, היתה האחווה עם האסירות, ו…חוש ההומור.
הצפנים האיומים
אט אט הפכו בנות המשלוח בסלובקיה ל'וותיקות' המחנה, והנאצים החלו להציע להן תפקידים ניהוליים. הזוועות מסביב וקושי הפיזי עשו את שלהם, וחלק מהנשים החלו לאבד צלם אנוש ולשתף פעולה עם רוצחיהן. התפקיד המזעזע ביותר היתה משרת ה'בלוק עלטסטע' – זקנת הבלוק, שהיתה אחראית על כל המתגוררות בו. התפקיד המזעזע גרם לנשים לאבד צלם אנוש. יום אחד הבחינה סידקה ב'בלוק עלטסטע' שמכה את אמה על עבירת משמעת… לאחר שראתה זאת, היא הבינה שאסור לה לקחת שום תפקיד שיהפוך אותה לחלק ממכונת הרצח, והיא המשיכה בעבודת הפרך. עד שיום אחד היא חלתה, חומה עלה והיא החלה להרגיש שסופה קרב…
באותו יום שמעה שמחפשים פקידה לעבודה משרדית במשרדי המחנה, והתנאי הוא ידיעת השפה הגרמנית על בוריה. סידקה, שידעה שמונה שפות, ניגשה לבחינה קשה בגרמנית כשהיא קודחת מחום, עברה אותה בהצלחה והקיבלה את העבודה. רק אז היא החלה לקלוט את ממדי הרצח שמתרחש מול עיניה. בדו"חות המדויקים שעברו דרכה, נרשם כל מי שמת במחנה וכן סיבת המוות, בצופן מיוחד של אות לועזית שהוצמדה לשמו בכרטיס. כדי להעלים ראיות על הרצח הנתעב, ידעו רק מנהלי המחנה והפקידות את משמעות הצפנים.
כרטיס לחיים…
ביולי 1944 קיבלה סידקה כרטיס לחיים. אחיה שמואל, שלפני המלחמה ברח לישראל, הצליח לסדר לה סרטיפיקט לארץ. האישור נשלח לשלטונות המחנה, אך הם הכריחו אותה לחתום על מכתב שבו היא מסבירה, שהיא מוותרת על הכרטיס, שכן טוב לה מאוד באושוויץ… באוקטובר 1944 הפסיקו להגיע רכבות המשלוחים לאושוויץ, וסידקה כבר החלה לשמוח על הצלת משפחתה.
אך אז קרה הנורא מכל…
בראש חודש חשוון תש"ה, חודשיים וחצי לפני כיבוש אושוויץ על ידי הצבא הרוסי, הגיע הטרנספורט האחרון מסלובקיה לאושוויץ. חברה במשרד רצה מהר כדי להודיע לסידקה שהגיע הטרנספורט, וזו, רועדת כולה, רצה לכיוון הרכבת. למרבה הזוועה היא החלה לזהות את היוצאים: אבא, אמא, האח, האחיות, הגיס עם האחיינית התינוקת…אחרי שלושים חודשים בתופת, היא החלה להרגיש את הנורא מכל. כל המשפחה שלה הגיעה לזרועותיו של מלאך המוות.
סידקה במקום ציפקה
חייל אס.אס. שעמד במקום ראה את הסרט האדום על זרועה, הבין שהיא מעובדי המחנה, ומיד גירש אותה מהאזור. אך היא הבינה שיותר אין טעם לחייה, ולקחה מאחד האנשים מעיל, לבשה אותו מעל הסרט האדם והחלה לרוץ אחרי כל המשפחה אל תאי הגזים. פקידה שעברה באושוויץ זיהתה אותה, והחלה לרדוף אחריה בצעקות: 'מה את עושה? את תמותי!', אך היא לא התייחסה וסירבה להיפרד מהמשפחה. הפקידה ששמה היה ציפקה פנתה לאחד מהשומרים הפולניים שהיה ידיד שלה והסבירה לו מה קורה, והוא הבין בטעות שאחיותיה של הפקידה בפנים…הפולני נכנס לפרוזדור של תאי הגזים, וצעק בפולנית 'היכן האחיות של ציפקה?' בנס הבינה אחת האחיות שהכוונה אליהן, שכן השפה הפולנית דומה לשפה הסלובקית, וכן ההיגוי של 'ציפקה' דומה להיגוי של 'סידקה', והיא צעקה חזרה בסלובקית: 'אנחנו פה'. ההורים דחפו החוצה את שלוש האחיות הצעירות, והפולני הוציאן מתאי הגזים והעמידן ליד מנגלה בשורה הימנית…
סידקה חזרה למחנה ושכבה מחוסרת הכרה במשך שלושה ימים. החברות במחנה החזיקו אותה במחבוא וטיפלו בה עד שהתעוררה, וכשהבריאה הבינה שכעת מוטלת על כתפיה המשימה החשובה מכל: לשמור על אחיותיה הצעירות, האחרונות שנותרו מכל המשפחה.
חלוקה שווה
בנובמבר 1944 יצאה סידקה ביחד עם אחיותיה ושאר האסירות למחנה לנצינג. הנשים לא הכירו כלל את מחנות העבודה, וסידקה, שהיתה בעלת ניסיון רב והיחידה שעל זרועה היה חקוק מספר, החלה מיד לארגן אותן. ראשית היא קיבלה אישור להביא מים למחנה, כדי לדאוג למצב התברואה הנוראי ששרר בו. בכל מוצאי שבת היא ירדה בעצמה לנהר וסחבה עם כמה מתנדבות אלף! ליטר מים למחנה בדליים. היא העמידה את כל הבנות ל'מסדר ניקיון', וחילקה לכל בת שני ליטרים של מים לרחצה. בבוקר, בזמן שיצאו הבנות לעבודה במפעל הצמר, היתה סידקה מטאטאת את המחנה, מרוקנת דליי אשפה, מביאה פחמים לתנור וסוחבת לבדה את סירי האוכל. את המזון שהיה גם כך מועט – מרק ומעט לחם, היא היתה מחלקת בעצמה לכולן, כדי שהחלוקה תהיה שווה.
העבודה הקשה היתה אמורה להיעשות על ידי האסירות, שכן ה'לאגער עלטסטע' היא המנהלת שמחלקת הוראות ותפקידים לאחרים, אבל סידקה, שהשתתפה עם הבנות בצער העבודה הקשה, החליטה שלפחות בחזרתן בשעת ערב יחכה להן צריף מוסק, דרגש מסודר, אוכל חם ואווירה נעימה. וכל זאת במחנה עבודה נאצי.
מתנות ליום הולדת
האסירות במחנה החלו להעריך את מנהלת הבלוק, ויום אחד ניגשו אליה הבנות בסיום חלוקת ארוחת הערב ובידיהן מתנה מיוחדת: מגש עשוי מקרטון משומש, ועליו 'יהלומים': סלק, בצל, תפוח אדמה וגזר. מעל המשלוח המפואר הונח כרטיס ברכה שנכתב על פי מחזה של שילר, וכך היה כתוב בו (בתרגום מגרמנית): "סידקה, אנו מתנצלות שכל המתנה שלנו היא רק קצת אוכל. אבל את יודעת כמה אנחנו אוהבות לאכול. לכן החלטנו להביא לך את מה שאנחנו הכי אוהבות: קצת ממתקים…"
אך השיא היה ביום השמונה עשר בפברואר 1945, יום ההולדת העשרים ושבעה של סידקה, בנות המחנה כתבו לה ברכה ואיחלו לה יום הולדת שמח ובה אף כתבו: "…יום אחד כל זה ייגמר ו'לנצינג' תהפוך לחלום רע שבקושי תוכלי לזכור אותו. לסיום אנו מאחלות לך, שבשנה הבא תשבי בחיק משפחתך סביב שולחן חג ותשתו יין משובח". לברכה זו צורפו מתנות וביניהן קמיע שציירה אחת האסירות, ועליו נכתבו באותיות דפוס פסוקי ברכת הכהנים.
וכך, חוץ מחמש בנות שנהרגו בתאונת רכבת בדרכן למפעל הנשק, נשארו בחיים כל האסירות שבמחנה לנצינג, עד ליום השחרור.
לאחר נישואיה לבעלה, הרב יום טוב חיים הכהן פרידמן זצ"ל, עלו סידקה, בעלה ושני ילדיהם הקטנים לארץ ישראל, בעליה הלגאלית האחרונה מסלובקיה, לפני שמסך הברזל סגר עליה. הזוג הצעיר הצטרף לקבוצת ניצולי שואה ויחד הם בנו את המושב תפרח.
זמן רב היתה סידקה מקבלת מכתבים מניצולות המחנה לנצינג שהתפזרו בכל רחבי העולם, שבהם הן סיפרו שהן מחזיקות בארנק את תמונתה של סידקה המופלאה, ששרדה ארבע שנים במחנות המוות והצילה מאות בנות מזרועות השטן הנאצי.
וכמו בברכה שהוגשה ליום ההולדת – הפכה 'לנצינג' לבסוף לחלום רע שחלף…
(מתוך "משפחה")
כתבו לנו מה דעתכם!
תודה על תגובתך!
התגובה תתפרסם לאחר אישור