רסיסי זיכרונות
עם התחזקות הגוף, התחילו להבין את אשר אירע להם, והדאגה ליקיריהם שהופרדו מהם התחילה להציק במלוא עוזה. היכן אבא, אמא, האחים, האחיות?
ביום שחתם מפקד גרמני בכיר על כתב הכניעה בשם צבאו המובס ובשם גרמניה המובסת, היה יום אביבי בהיר. השמש זרחה במלוא עוזה, הציפורים צייצו בין צמרות העצים. העולם נשם לרווחה. הגיע קץ למלחמה הנוראה.
שמחה אין קץ הציפה את אירופה אחרי כמעט שש שנות מלחמת העולם השניה, שנמשכה מאלול תרצ"ט עד אייר תש"ה (1/9/1939 עד 8/5/1945 למניינם). 2,070 יום של הרג וחנק, שוד ועינויים בלתי פוסקים מכוונים נגד היהודים. כיבוש 22 מדינות על ידי עמלק בן זמננו, כאשר היעד העיקרי חזר על עצמו בכל מדינה שנכבשה על ידם: השמדת היהודים רק בגלל היותם יהודים. הרוצחים ביצעו את זממם בעזרתם הפעילה של בעלי בריתם ובשתיקתם למראה הזוועות, שתיקה – כהסכמה. הדם היהודי שנשפך כמים, הזוועות שביצעו בהם הרשעים הרקיעו שחקים – והעולם עמד מנגד ושתק – מסב פניו.
קהילות רבות הוד נמחקו מעל פני האדמה כלא היו. קדושי עליון, ארזי הלבנון, הועלו על מוקד. תינוקות של בית רבן הומתו בחנק ובירייה. נשים צדקניות, זקנים ועוללים שולחו לתאי הגזים – ואיש לא אמר למשחית: הרף!
וביום סיום המלחמה, ביום שנחתם כתב הכניעה, צהל העולם, פצח בשירה, בשמחה אין קץ. ואז, בתוך תרועת הניצחון, הבחינו חיילי בנות הברית – האמריקאים, הרוסים והאנגלים, שהגיעו לגרמניה משלושה כיוונים – במחנות מוות בהם התנהלו צללים מורעבים, מוכים, פצועים, חולי טיפוס, שרידים כחושים שנבחרו לחיים.
עיני החיילים למודי הקרבות לא נתקלו במראות נוראים כאלה: שלדים זרוקים ופזורים שנפחו נשמתם, וביניהם שלדים על סף המוות, מעונים ומיוסרים עד כלות כוחם, מעוותים מרוב עינויים, תוהים בעיני זגוגית בחללו של עולם שקם לתחייה. הם לא צהלו עם העולם המשתחרר מכבלי החיה הנאצית. אלה שהיו מסוגלים לקום על רגליהם – תרו אחר פרוסת לחם, חיפשו מעט מים אחרי ימים של צום מוחלט.
אחרי ההתאוששות הראשונית ואחרי השתקת הרעב והצימאון, החלה מיד מפעמת הרוח היהודית בקרב האודים המוצלים מאש: אם יש מעט לחם להחיות את הנפש ואם ניתן להשיג מעט מים לנטילת ידיים ולהשקות את הגוף החרב – לא נכניס לפינו טריפה", אמרו הניצולים, וניצלו ממוות בשל אכילה גסה. ואלה ש"זללו" מכל הבא ליד, אלה שבלעו ברעבתנות שימורי בשר שהחיילים המשחררים זרקו להם – רובם נפחו נשמתם, כי קיבתם לא עיכלה את המאכל הכבד אחר הצום הממושך. המקפידים על הכשרות מרגע השחרור – ניצלו ממוות בטוח, שנגרם על ידי אכילה חפוזה.
"התחיינה העצמות האלה?" – שאלו הרופאים בבתי החולים המאולתרים, בהם אשפזו את ה"מוזלמנים", את חולי הטיפוס ואת הגוססים. ואכן, אלה שנועדו לחיים על ידי בורא העולם, התחילו להתחזק, מוחם התחיל לתפקד, המחשבות ניעורו וזרמו סביב המתרחש בסביבה הקרובה והקרובה פחות.
הגברים שבין המשוחררים התחילו לבקש מהחיילים היהודיים כיסוי ראש, תפילין, סידור. גיבורי הכוח עושי דברו, מרוממים מעל העם, כשהבולט בהם האדמו"ר מקלויזנבורג זצ"ל נסעו עם הקצינים היהודים האמריקאים ממחנה למחנה כדי לעודד את החולים, כדי לסעוד סעד רוחני את הכושלים בדרך. הוא שארגן את תלמוד התורה הראשון על אדמת הדמים, כדי שלא ייפסק קול הלימוד בקרב המשוחררים.
מרגש במיוחד לקרוא את אוסף המכתבים של כ"ק האדמו"ר מגור, שהודפס כחוברת במחנה אוגסבורג על ידי קומץ חסידים ניצולים מהתופת. החוברת הודפסה בפעם השניה בשנת תש"ז, כי האנגלים, כידוע, לא נתנו ליהודים לעלות ארצה, והשרידים נאלצו להמתין במחנות עקורים בגרמניה עד אשר ניתנה להם הרשות לעלות ארצה, וזאת – עם קום המדינה.
בהקדמה לאוסף המכתבים כותבים הניצולים "ה' יתברך יעזור לנו שנזכה לעלות במהרה לארץ הקודש ולהסתופף בצל כ"ק מרן האדמו"ר שליט"א מגור".
עם התחזקות הגוף, התחילו האנשים להרהר במצבם, התחילו להבין את אשר אירע להם, והדאגה ליקיריהם שהופרדו מהם התחילה להציק במלוא עוזה. היכן אבא, אמא, האחים, האחיות? – שאלו את עצמם השרידים. כל אחד רצה לקוות, שהשמועות על תאי הגזים הן חלום בלהות ללא שום אחיזה במציאות.
הנה קטע מתוך "כעלה נידף", עדות של הרגשת השרידים:
"אי הוודאות היא נוראה…אם במחנות לא היינו מסוגלות לחשוב על כלום מפאת הרע הנורא, הרי אחרי השחרור היה לנו קשה לבלוע דבר מאכל בגין הדאגה למשפחה. מלבד זה, כל שעה על אדמת גרמניה דמתה לנצח. בכל גרמני שפגשנו ראינו רוצח או שותף לאסון שניתך על עם ישראל.
"בכל בית שנקלענו אליו ללינת לילה, מצאנו תעודות שהעידו על השתייכות בני הבית למפלגה הנאצית. בכל בית מצאנו גם חומר תעמולה נאצי לרוב. כל זה חדר כאש לעצמותינו וליבן את צערנו. מוחנו התחיל להתעורר, והיה רגיש ומודע לכל הנעשה סביבנו.
"החלטנו – ככל שיותר מהר לצאת לדרך. דרכי התחבורה בגרמניה היו משובשות לגמרי אחרי השחרור. רכבות יצאו לעיתים רחוקות מהתחנות, לפעמים פעם ביום, לפעמים פעם ביומיים, והיו עמוסות מאוד".
וזהו תיאור של נסיעה אחת מלנדסברג שבגרמניה לברטיסלבה (פרשבורג):
"החמישיה שלנו צעדה יומיים ברגל עד שהגענו לתחנת הרכבת הקרובה בלנדסברג. הרציף היה מלא ממתינים מכל הסוגים: חיילים רוסיים, משוחררי מחנות הריכוז, שבויים שעמדו לחזור לארצותיהם. פילסנו לנו דרך בין ההמון כדי לעלות על הרכבת הראשונה שתגיע כשבחזיתה שלט: היעד – צ'כוסלובקיה.
"אחרי המתנה של יום הגיעה סוף סוף הרכבת. מצאנו מקום ישיבה על רצפת אחד הקרונות. ידענו שאם לא נצליח להידחס פנימה, ניאלץ להמתין יום נוסף לבואה של הרכבת הבאה. על נסיעה המתקבלת על הדעת, איש לא חשב אותה עת. כולם רצו "לדחוף" את הרכבת שתיסע ככל שיותר מהר. מה מאוד השתוקקנו לפגוש מישהו מהמשפחה!
"הדוחק ברכבת גבר כי היא נעצרה מדי פעם ואספה עוד ועוד נוסעים. רבים עמדו במשך הנסיעה הארוכה בגלל חוסר מקום. קולות בשפות שונות התערבו לבליל אחד קולני מחריש אוזניים, כאשר כל אחד בשפתו מספר את קורותיו הנוראות.
"בקרון בו נסענו היו מספר צ'כים נוצרים ששבו הביתה מהשבי הגרמני. הם נתנו לנו כדורי אספירין, כי קדחנו מחום שנבע ממחלת הטיפוס שלקינו בה. כן נתנו לנו מעט פרוסות לחם יבשות – אותם הסכמנו לקבל, כי דבר לא כשר לא הכנסנו לפה מרגע השחרור.
"הנסיעה ארכה יומיים ויותר. מדי פעם נעצרה הרכבת, ועלו חיילים רוסיים שחיפשו אחר גרמנים נמלטים. למרות שהמחלה הציקה לנו, לא סבלנו במיוחד מתלאות הדרך. היינו למודות סבל בהליכה ברגל ימים ושבועות ללא אוכל ושתייה, ונסיעה ארוכה בקרון דחוס דמתה עלינו כמותרות.
"היינו מלאות תקווה וציפייה לפגוש בעיירתנו את בני משפחתנו, וכנראה זה מה שנתן לנו כוח לא להתייחס לשום קושי שבדרך: קרון דחוס, צמא, חום, כאבים. כל אלה התגמדו מול הציפייה הגדולה להתראות ככל שיותר מהר עם בני המשפחה. בזמן הנסיעה היינו בדריכות לקראת הפגישה המיוחלת שמילאה את כל כולנו. אז עוד לא ידענו את הצפוי לנו בהגיענו לעיירה.
"אחרי שלושה ימים של נסיעה, הגענו לבית בו התקבצו השרידים. ידיד אבי, ששב מן התופת, בישר לנו בזהירות ובקול נכאים את הבשורה המרה: אמי ואחי הומתו בתאי הגזים באושוויץ, אבי נפח את נשמתו במחנה פלוסנבורג. אחותי ואני נאלמנו מתוך כאב שלא ניתן לתיאור, נפלנו מעלפון לעלפון, ולא נותר לנו אלא לברך "ברוך דיין האמת".
"אחרי מספר ימים, כאשר פתחנו את הדלת של החדר האפל בו היינו שרויות, זרחה בחוץ השמש, העצים לבלבו, ציפורים צייצו, העולם כמנהגו נהג. הגויים התהלכו כאילו לא קרה דבר. משתפי הפעולה עם הנאצים החליפו דעות, התמקמו במשרות ציבוריות במשטר החדש. בראותם מעט השרידים ששבו, הפטירו לעומתם: "שבו יותר ממה שגורשו".
ורק האודים המוצלים מאש התהלכו אבלים ומיוסרים על החורבן שניתך עליהם בעת שניתנה רשות למשחית.
כתבו לנו מה דעתכם!
תודה על תגובתך!
התגובה תתפרסם לאחר אישור