סוד השמחה

 

 

 

למה בסופו של דבר החכם הצליח להגיע אחרי הדרך הארוכה שעשה? אחרי החכמה הרבה שהשיג? שכל בני העולם הזה היו בעיניו כלא… והוא רק מלא בגאווה, ייסורים וצער. כיצד זה יתכן?

 

הרי כל מה שרצה השיג והצליח בו. רצה לשוטט בעולם – שוטט. רצה ללמוד צורפות – למד ונעשה מומחה גדול. ליטוש אבנים – הצלחה גמורה. רפואה, כולל לטינית ופילוסופיה – מאה אחוז הצלחה. לכאורה הוא היה צריך להיות האדם השמח והמאושר ביותר בעולם מכיוון שהצליח להשיג את כל מה שרצה, כמו שכל אחד מאתנו בטוח, שאם יצליח להוציא לפועל את כל שאיפותיו הוא יהיה מאושר.

 

אז מדוע הוא היה עצוב ומיוסר כל כך?

 

ומדוע התם, ששום דבר לא הלך לו, הוא תמיד שמח? הוא כל כך נהנה ושמח ביצירה שלו, במנעל המשולשת שעשה, באוכל הפשוט שאכל. כיצד זה יתכן? שום דבר לא הולך לו, הוא עובד קשה, מגיע לתוצאות חלשות, ממה הוא שמח?

 

ההסבר הוא, שהחכם הוא גאוותן ואילו התם הוא עניו. תכונת הגאוותן שלא להיות שמח בחלקו, ואפילו כשעושה דברים נפלאים הוא לא שמח בהם, ואילו תכונת העניו להיות שמח בחלקו, וכל מה שיעשה הוא שמח בו.

 

עניין זה מצריך התבוננות. לכאורה זה לא מובן מדוע זה כך. מדוע מי שהוא גאוותן לא שמח בחלקו ומי שהוא עניו הוא השמח בחלקו? היה צריך להיות ההיפך, שהגאוותן יהיה שמח, והעניו לא יהיה שמח, כי, כידוע, הגאוותן מייחס את כל הצלחותיו לעצמו – אם כן אדרבה, יש לו במה להיות שמח מאוד. ואילו העניו שאינו מייחס את הצלחותיו לעצמו כלל – אין לו במה לשמוח. מה פשר התעלומה?

 

זהו סוד השמחה. רק כאשר יש לאדם בקרבו את רוח הטהרה של הענווה אז הוא תמיד שמח והוא לא צריך שום סיבה לשמחתו. לכן, מה שלא יהיה הוא שמח, כמו התם ששמח בנעל המשולשת. הוא לא היה צריך להתאמץ ולחפש במה לשמוח, הוא פשוט שמח לו בנעל משולשת בלי שום סיבה, רק משום שזה המעשה שה’ זיכה אותו לעשות.

 

לעומת זאת, כאשר רוח הטומאה של הגאווה משתלטת על האדם, שכל היום חושב "אני… ואני… ואני…" לכן הוא לא יכול לשמוח בשום דבר, כי בכל דבר שרוצה לשמוח, מיד מתערבת לו תוגה, ומיד מוצא איזה חסרון או פגם המקלקל לו את שמחתו, מכיוון שהוא רוצה לשמוח ב"אני" שלו, או במילים אחרות, הוא רוצה לראות שהוא כליל השלמות, אם כן תמיד מתקלקלת לו השמחה, כי אין מציאות כזו שהאדם הוא מושלם או עושה דבר מושלם.

 

נמצא, שהגאוותן, מכיוון שחושב לעצמו שהוא מסוגל להגיע לשלמות, לכן לעולם אינו שמח, כי לעולם אין לו שלמות כפי שרוצה, וגם כשעושה דבר מוצלח מאוד, שאין אדם אחר יכול לעשות כמוהו, והוא באמת במעלה גדולה מעל כולם רק שישנו איזה חסרון קטן מאוד ובלתי מורגש במה שעשה – זה כבר מקלקל לו את כל השמחה בהצלחתו, כי הוא רואה לנגד עיניו אך ורק את החסרון, והוא לא יכול לסלוח לעצמו על הטעות הקטנה שבאה על ידו, והוא מלא צער כל כך עד ששום דבר לא יכול לנחם אותו.

 

ואף אם ישבחו את מעשיו, ויפארו אותו ויתפעלו מחכמתו והצלחתו הגדולה ויחמיאו לו וכו’ וכו’ – הוא לא יוכל להשתחרר מהרדיפה העצמית והכעס על עצמו – איך הוא עשה טעות כזאת! וזה תענוג גדול בשבילו להיות ממורמר ולרטון כל הזמן, דבר המוכיח למעלה מכל ספק שהוא אכן חכם מחוכם, ומה לו ולשבחיהם של הטיפשים הללו שמתפעלים ממה שעשה, שאינם יודעים מימינם ומשמאלם ולכן הם לא רואים שזה לא מושלם…

 

מסופר על המן הרשע שאחרי שתיאר בפני בני ביתו את גודל עושרו, ורוב בניו (208!) והכבוד שלו אצל המלך, ושהמלכה הזמינה רק אותו מכל השרים למשתה היום וגם למחר הוא מוזמן, וכל העולם משתחווים לו וכו’, מה הוא אמר? כל זה אינו שווה לי… שמספיק שמרדכי לא משתחווה אליו, מיד נמחקת כל הצלחתו והוא נופל לדיכאון. וזו קליפת עמלק שעליה מדבר רבינו במעשיה זו, שלוקחת לאדם את כל התמימות ושמחת החיים.

 

לעומתו, אדם שהוא עניו ניגש לעשות את מעשיו בתמימות. יש לו רצון להגיע לשלמות, והוא חרוץ מאוד ועושה את כל שביכולתו, אבל כשיוצא מה שיוצא הוא שמח בזה, כי הוא לא משלה את עצמו והוא יודע היטב שהוא רק בן אדם מוגבל, לכן כל הצלחה קטנה בשבילו היא מתנה.

 

וזה עיקר הענווה: לעשות הכל ולקוות לטוב ביותר, אבל לשמוח בכל תוצאה שתהיה. כי לגשת מראש בלי אמונה, בלי רצון להצליח בצורה הטובה ביותר, ובלי לעשות את מירב המאמצים – אין זו ענווה אלא תבוסתנות, שלומיאליות. וכן כשאדם עושה מאמצים רבים ומתאכזב כשהוא לא מצליח, גם זו אינה ענווה. אלא רק כשעושה הכל כדי להצליח ושמח גם כשאינו מצליח – זו ענווה.

 

 

חכמתו של החכם והפילוסופיה שלו מקלקלים לו שוב ושוב את החיים. עד שסוף כל סוף החליט לעשות מעשה נורמאלי, תיכף הוא מתחיל לחשוב חשבונות שאינם שייכים כלל לתכלית. הוא לא מסוגל לעשות שום דבר כפשוטו. כבר החלטת להתחתן? אז פשוט תתחתן…

 

ועוד, אם באמת התכלית היא לשאת אישה, אז מה פשר החשבון הזה לחזור לביתו "שידעו מה נעשה ממני"? וכי אם יתחתן כאן לא יראו שהוא הגיע לגדולה? לא ידעו שהוא דוקטור גדול? מה יחשבו, שהוא נולד דוקטור? בודאי כל מי שיראה אותו, אפילו בפעם הראשונה, ויראה שהוא דוקטור כזה מוצלח בודאי ידע שהיה נער קטן פעם, ואם הוא כזה דוקטור מוצלח זה משום שהוא גאון ומוצלח. אלא רואים שכל רצונו של החכם הוא רק גאווה וחיצוניות, להתגאות על חבריו.

 

וְהָלַךְ וְנָסַע לְבֵיתוֹ, וְהָיָה לוֹ יִסּוּרִין גְּדוֹלִים בַּדֶּרֶךְ, כִּי מֵחֲמַת חָכְמָתוֹ לא הָיָה לוֹ עִם מִי לְדַבֵּר, וְלא הָיָה מוֹצֵא אַכְסַנְיָא כִּרְצוֹנוֹ, וְהָיָה לוֹ יִסּוּרִים הַרְבֵּה…

 

מכאן יכול כל אחד לדעת למה יש לו ייסורים כל הזמן – משום שהוא מלא חכמות. וכשנתבונן היטב נשאל: למה החכמות של החכם הביאו אותו? הוא הרי רק מלא בייסורים כל הזמן. כי מרוב חכמתו, או יותר נכון הגאווה שלו, הוא מרגיש שכולם טיפשים ואין לו עם מי לדבר, והוא מוצא בכל דבר פגם ורואה רק את החסרונות בכל דבר, לכן הוא לא מוצא אכסניא (מקום ללון בו) כרצונו, כדרכם של בעלי גאווה שכועסים על כל פרט קטן שנעשה שלא לפי הבנתם ורצונם, כגון שמבקש לאכול וכשמגישים לפניו את האוכל, תיכף הוא שם לב שלא הגישו אותו באופן הראוי והוא מתעצבן: לא ככה מכינים מאכל כזה! איזה שלומיאלים! הרסו את התבשיל עם התבלין הזה! וכן הלאה.

 

וכן בחדר, תיכף בכניסתו הוא שם לב שלא תכננו את סידור החדר בחכמה והוא מתעצבן: איזה טיפשים! למה שמו את המיטה כאן? הם לא מבינים שאם ישימו את המיטה בקיר השני יהיה הרבה יותר מקום פנוי?!  או – איזה טיפשים! כזאת תמונה שמים עם הריהוט הזה?! כל טיפש יודע שזה לא מתאים! פשוט מעצבן!

 

כל חכמתו של החכם הזה היא כולה גאווה ושאיפה חולנית לשלמות דמיונית, בדיוק ההיפך מהתם, ששמח בכל דבר, גם כשאותו דבר רחוק מאוד משלמות ואף מלא בחסרונות. זאת, משום שגישתו של התם לחיים היא שונה לגמרי, כאמור לעיל, כי הוא יודע היטב שהוא בן אדם וכולם בני אדם, וצריכים לשמוח במה שיש, וכך הוא חי את חייו בשמחה עצומה וחדווה תמידית.

 

בשלב הבא במעשיה, הרבי יסיים את תיאור דרכי החכם ויתחיל בתיאור דרכי התם, ולשונו הקדוש הוא כך: "וְהִנֵּה נַשְׁלִיךְ כָּעֵת אֶת מַעֲשֵׂה הֶחָכָם, וְנַתְחִיל לְסַפֵּר בְּמַעֲשֵׂה הַתָּם". ומרמז לנו להשליך מאתנו כל החכמות המביאות את האדם לייסורים ובלבולים, וללמוד את דרכי התם, כיצד היה שמח בחלקו תמיד.

 

ה’ יתברך יזכנו להשליך החכמות וללכת בתמימות ובפשיטות כמו התם הקדוש. אמן כן יהי רצון.