רופא הנפשות הגדול

הגדול.

 

 

"כפי מה שידע אינש בנפשיה גודל פחיתותו וגודל ריחוקו שנרחק מאוד מהשם יתברך, כל אחד ואחד כפי מה שיודע בנפשו, וכמו כן כל מה שיודע בעצמו שהוא מרוחק ביותר, צריך לבקש לנפשו רופא גדול מאוד מאוד, הגדול במעלה ביותר, דהיינו שיחזיר ויבקש תמיד לזכות להתקרב להרבי הגדול מאוד מאוד כנ"ל". (ליקוטי מוהר"ן, ח"א, תורה ל’).

 

* * *

 

 

נמצאים אנו עתה סמוך ונראה לימי ראש השנה הקדושים, הממשמשים ובאים לקראתו לטובה, ומתוכננים בעזרת ה’ לנסוע לראש השנה לאומן להשתטח על קברו הקדוש של רבינו ז"ל, ולהיכלל בכלל הקיבוץ שמתקבצים כלל אנשי שלומנו בראש השנה, שעל ידי זה נכללים כל הנפשות בתוך צדיק הדור.

 

אכן יש לדעת, מה שכתב האדמו"ר משטעהרין ז"ל בספרו "פרפראות לחכמה" (סי’ ס"א) וזה לשונו: "והחוש מעיד שעניין זה של הקיבוץ, שמתקבצים כלל אנשי שלומנו על ראש השנה לאומין (אומן), זהו עיקר הכלליות וקשר האחדות של כל אנשי שלומנו בקשר אחד, ורק בזה אנו מקיימין רצונו ז"ל להיות מחזיקים את עצמם כלל אנשי שלומנו בקשר אחד באהבה ואחדות כנ"ל, ורק על ידי זה עיקר קיום הארת השארתו הקדושה לנצח וכו’, וגם כפי אשר נתבאר למעלה, שרצון רבינו ז"ל היה שגם אחר הסתלקותו ז"ל יהיו כל אנשי שלומנו באגודה אחת וקשר אחד". עכ"ל.

 

בחרדת קודש ובסילודין מזכירים עוד היום מזקני אנשי שלומנו, הזוכרים עדיין איך היו נראים ימי הזוהר, בהם נאספו כל אנשי שלומנו, מקטן ועד גדול, בעיר אומן, אשר הפכה אז למטרופולין של מלך, מלכו של עולם – ביום הכתרתו.

 

"עוד לפני ערב ראש השנה", מספר אחד מהזקנים, "כבר היו מגיעות עגלות רבות עמוסות מאות חסידים מטשעהרין ומטפליך, מברסלב ומיתר הערים, זכורני", הוסיף הנ"ל בהתלהבות, "כשהגעתי בפעם הראשונה לאומן, ראיתי את הנעשה שם, ראיתי את האהבה הגדולה ששררה בקרב אנשי שלומנו… כמה מרגשות היו הפגישות ביניהם, בכל עבר ופינה היו מברכים "שהחיינו". ראית האיך ר’ מרדכי סוקולובר נופל על צווארי אנשי שלומנו מחבקם ומנשקם בברכת שהחיינו. ממש לא ידעתי באיזה עולם הנני… היכן רואים מין אהבה שכזאת? הרי רק בין אב לבנו או בין שני אחים… ואילו אנשי שלומנו היו מתחבקים איש עם רעהו כשדמעות זולגות מהעיניים – היכן רואים כדבר הזה!"…

 

ואפשר אולי לתת חומר למחשבה לעניין האהבה והאחדות הנ"ל, על פי הידוע ממה שאמרו אנשי שלומנו, שהסימן של זר המקורב באמת להצדיק, הוא בזה שלא רק שאין למקורב זמן כלל וכלל להתווכח חלילה ולנצח את הזולת בויכוחים של מה בכך, אלא אפילו לדבר כלל מהשני ולהיכנס בענייניו, להעיר לו הערות של מה בכך שאינן שייכות אליו, לא ישיח ולא ידבר מזה כלל וכלל.

 

כי דומה זה המקורב לחולה שהגיע לרופא הגדול שבעולם, והרופא אחר שבדק אותו כראוי מצא בו חולאים קשים ומרים אשר חייו תלויים לו מנגד ממש, וממלא עבורו דין וחשבון – כלומר דיאגנוזה, אשר בו מפורטים היטב חולאים ומחלות שונות ומשונות אשר יסמרו שערות ראשו של החולה למשמע אוזניו, והרופא אחר השתדלויות שונות ותחינות ובקשות שהפעיל החולה, ושמוש הרבה בזכות יחוסו ובזכות עסקנים מופלגים, פינה לו הרופא מקום בבית החולים שלו, והוא שוכב אצלו ומקבל תרופות וסמים כפי שמוצא הרופא שהם טובים למחלתו הקשה, וכך כשהוא שוכב בבית החולים ורואה אצלו במיטתו רישום הטיפולים השייכים אליו, מתמלא פחד ורעד, וחושש לחייו איך יצא מסבך תחלואיו הקשים והמרים.

 

וכך בשכבו על מיטתו בפחד פחדים, מבחין איך שעוד חולה אחד שוכב בחדרו, ואף הוא גונח ומתאונן על מחלותיו, ואז אחד מהם מנחם את השני בגודל מעלתו של הרופא, איך שכבר יצא שמו בכל העולם, וידוע הוא כרופא מומחה גדול ונעלה, אשר רבים רבים שכבר היו מוטלים על פי תהום, הצליחו על ידו וחזרו לאיתנם כראוי, וכך הולכים ומנחמים ומחזקים זה את זה לבל יתייאש כל אחד ממחלותיו ולבלבי להרפות מלקיחת הסמים הקשים וכדומה.

 

האם יעלה על הדעת שכשיבוא מבחוץ מאן-דהוא אל החולה הזה ויעוררו לדחוק על חברו המדבר ברגלו או משתעל ומתאנח בגרונו, או שמחזיק ותופס בראשו או בטנו מרוב כאבו? האם יעלה בדעתו לצחוק ואף להרהר בשלילה על חברו החולה השוכב סמוך אליו? וכי יש עוד טיפשות ורשעות גדולה מזו לבוא אל החולה ולעורר לצחוק וללעוג על חברו? האם החולה יבין כלל את בדיחותיו? האם יכול החולה להתפנות לדבר זה, וכי ייתן רגע אחד מזמנו ללץ מכאיב כזה?…

 

כמו כן זהו המקורב אל הצדיק האמת שקרא והבין לנכון את מחלתו, האם יש לו זמן כלל עלי אדמות אף לחשוב כלל מחברו ללעוג ממנו, בין בזמן שאינו יכול לראות ולסבול כלל את מכאובי נפשו שלו בעצמו, רק אדרבה, אחד מנחם את השני מגודל מעלתו של הצדיק – הרופא המומחה, שלא יזניח את טיפול הרפואות שציוה לו. ועל כן הסימן הראשון הניכר בהתקרבותו לצדיק – הרופא הנאמן – הוא בשמירת פיו ולשונו, הן בדברים בטלים ובפרט מליצנות ולשון הרע ורכילות ר"ל, רק אדרבה מחזיקים את עצמם בקשר אחד באהבה ואחדות כנ"ל.

 

ובזה אפשר להסביר את קשר האחדות של כלל אנשי שלומנו בקיבוץ שמתקבצים על ראש השנה אצל הצדיק – הרופא הגדול – שאז יכול לתת תיקונים לכל אחד ואחד מה שלא יכול אפילו הוא בעצמו ז"ל לתקנם במשך ימות השנה (עיין חיי מוהר"ן סימן ת"ו), ואם כן, הרי כל אחד ואחד בא אל הצדיק לקבל רפואה לתחלואי נפשו ומכאוביה המלאה חולאים ומכאובים מכף רגע ועד ראש, כל אחד כפי מה שיודע את נגעי נפשו, ואם כן, אז אין הזמן להסתכל על חסרונותיו של האחר רק יתבונן על תחלואי נפשו לקבל את הרפואה הנכונה מהרופא הגדול, ואדרבה רק יחזק את חברו החולה גם כן שיאמין בתיקוניו וברפואותיו של הצדיק.

 

ובזה יתכן שזהו ששומעים את הקולות והצעקות בציון הקדוש בפרט בערב ראש השנה, וכמו שכתב הרה"ח ר’ שמואל הורוביץ זצ"ל ב"ימי שמואל" (פרק כב) וזה לשונו: "מי יוכל לשער ולהעריך כל הזמן התעוררות על הציון וכו’, והערב ראש השנה מקודם חצות לילה עד מנחה, הבכיות והזעקות והוידוי דברים והמנחה של ערב ראש השנה, אי אפשר לשער במוח", עכ"ל.

 

כי אז מקבל כל אחד טיפולו האישי והמסור של – הרופא המומחה – הצדיק הגדול רבינו ז"ל – שמנתח ופותח פי המכה של כל אחד ואחד ומושך ומוציא הליחה והדמים המקולקלים מתוך המכה, ומדיח כל הדמים שלא יהיה בהם שום קלקול ועבירות וכו’ (ראה היטב בליקוטי מוהר"ן ח"ב, תורה ד’ אות י"ב).

 

ובזה אפשר להבין מה שכתב האדמו"ר מטשעהרין ז"ל בספרו "פרפראות לחכמה" (ח"ב סימן ה) על מה שכתב רבינו ז"ל, שתיקון חוש השמיעה בראש השנה אצל הקיבוץ שמתקבצים התלמידים עם הרבי, היינו מה שכל אחד ואחד שומע המוסר של הרבי. עכ"ד. כותב שם ה"פרפראות": "שזה שייך עכשיו גם כן, שעל ידי ששומע ההתעוררות הגדול והקולות והצעקות והבכיות הגדולות מעומק הלב שיש אז בין כלל הקיבוץ, אין צריכין מוסר גדול מזה, כי מתפעלת נפש הרואה והשומע גם מרחוק כידוע", עכ"ל.

 

ולכאורה רבינו כותב שם שתיקון חוש השמיעה הוא ששומע מוסר מ"הרבי עצמו", אם כן, איך זה שייך עכשיו? אבל לפי דברינו הנ"ל, הרי הצעקות והקולות הרי זה הניתוח והטיפול הרפואי שעושה רבינו – הרופא הגדול – עם כל אחד ואחד כפי הצריך לו (וכמובן שכל זה בלי סם הרדמה, רק אדרבה – מקיץ נרדמים!) ואם כן, כששומעים את הקולות והצעקות הרי זה כוח רבינו מונח כאן, והרי שומעים בזה את מוסר הרבי בעצמו וכמובן.

 

ובזה נבין היטב מה שאמר רבינו ז"ל: צדיקים אחרים היו מאחלים לעצמם שיהיה להם ראש השנה כמו ערב ראש השנה אצלנו, והיינו מכיוון שעיקר רפואת ותיקון תחלואי הנפש מקבלין אצלנו בערב ראש השנה בהציון הקדוש וכנ"ל.

 

ואפשר לומר שבימי ראש השנה הקדושים אזי נמצאים "בחדר התאוששות" לאחר שקיבל כל אחד את הניתוח והטיפול השורשי והסמים והתרופות החזקות על ידי הצדיק האמיתי – הרופא הגדול – בערב ראש השנה וכנ"ל, הרי אנו מתאוששים ומתחזקים לחזור ולבוא בחזרה לאט לאט לכוחות הנפש והגוף (כי כפי המבואר בליקוטי מוהר"ן, ח"ב תורה ח’, שעל ידי הקיבוץ הגדול אצל הצדיק הגדול ומתפללים ביחד וכו’ עד שזוכים על ידי זה לסליחת עוונות ועל ידי זה בא רפואה בגשמיות וניצולים מחולאת, עיין שם היטב וב"פרפראות לחכמה" שם אות ה-ט).

 

ויתכן שזהו העניין שלא נהגו אנשי שלומנו להתפלל בראש השנה בקולות וצעקות וכמו שהיה מספר הרה"ח ר’ לוי יצחק בנדר זצ"ל, על ידידיו ורבותיו אנשי שלומנו מאומן, עובדי ה’ מופלגים שהעניקו חמה בקומתם, שהמושג תפילה בכוח לא נזקק אצלם לפירושים, תפילתם היתה במלוא הכוחות כפשוטו בשאגות בוקעות רקיעים, שעות על גבי שעות, מילה אחר מילה, קולם היה נשמע, ברמה, ובעודם עומדים בקלויז היתה תפילתם מהדהדת כקול שאגת אריה, בין כותלי הציון הקדוש.

 

ובראש השנה – מהרהר בליבו הקורא – יומם הגדול של חסידי ברסלב, יום שכולו תפילה – אז בודאי התעלו על עצמם, וזעקתם היתה נשמעת ביתר שאת ועוז, אך ראו זה פלא, בראש השנה דווקא נעלמו ואינם, נחבאו אל הכלים, הסתתרו תחת טליתם ונבלעו בין המוני באי הקיבוץ הקדוש, קיימו בעצמם "בתוך עמי אנכי יושבת", עכ"ד.

 

וכן מובא (שיש"ק ח"ו-נ"ח) מהרב מטשעהרין ז"ל שאמר, ההבדל שראו אצל אנשי שלומנו בין ההתעוררות שבראש השנה לבין ההתעוררות שבאמירת "ספירת העומר", היה בזאת, שבראש השנה היתה ההתעוררות באתכסיא (מכוסה ונעלם) ובספירת העומר באיתגליא (בהתגלות), עכ"ד.

 

ולפי האמור הוא, כי נמצאים אז במצב של אחר טיפולו המסור של הצדיק וכל אחד ואחד מתאזר ומתחזק לאיתנו בבריאות שלמה בגוף ונפש.