דרך הזהב לאומן

 

 

לפני כמה ימים קיבלתי טלפון באמצע הלילה לאחר חצות. המטלפן צדק בהנחה שלו שארים מיידית את השפופרת. בעברו השני של הקו, שמעתי אדם עם קול חנוק מדמעות, שבור לב ממש.

 

"אינני רוצה לנסוע לאומן", הוא התלונן, "ולא אכפת לי מה יגידו עלי. כל השכונה שלי רוצה להרוג אותי. בסך הכל, רציתי לעשות להם טובה. נהייתי רשם עבור אחת מסוכנויות הנסיעות שמציעה מחיר מוזל לאומן דרך מדינה צדדית. לאחר שהצלחתי לרשום כמה עשרות חברים, סוכנות אחרת הציעה את אותו המסלול במחיר שמונים דולר פחות. מבלי לברר, כולם קוראים לי גנב וגזלן. תאמין לי, רבי לייזר, משלמים לי בסך הכל 15 דולר לכל אדם שאני רושם. אחר כך, אני צריך לחלק את כל הכרטיסים וכדומה, להתקשר ולרוץ אחרי אנשים – זה משתלם בכלל? עשיתי הכל לא בשביל ה- 15 דולר, אלא הכל היה בשביל רבינו, להגדיל את הקיבוץ!" ואז בכה ממש.

 

הרגעתי אותו, והסברתי לו כיצד אני בטוח שמעשיו לשם שמים ומרוצים למקום. כל מזכה רבים אמיתי חייב לקבל בזיונות וחרפות – זהו חוק רוחני. "בתור יחיד, זה מספיק קשה להגיע לאומן", אמרתי. "אתה רוצה גם אומן, גם רבינו, גם הקיבוץ, גם לזכות את הרבים, וגם גן עדן – ועוד לקבל מחמאות? זה לא הולך ככה". והסברתי לו מדוע…

 

 

אמרו חז"ל, "גדול המְעַשׂה יותר מן העושה" (בבא בתרא ט, ע"א). הרמב"ם זצ"ל פוסק (הלכות מתנות עניים פרק י, ט), "הכופה אחרים ליתן צדקה, ומְעַשׂה אותן – שכרו גדול משכר הנותן". שאלתי את מורי הגאון הגדול רבי יוסף יצחק לרנר שליט"א (בעל המחבר ספר "שמירת הגוף והנפש", "ספר הבית", ו"שגיאות מי יבין"), מהו הטעם של הלכה זו, הרי המתרים לא מפסיד מאומה, התורם הוא זה שנותן מכספו היקר. ענה לי מורי בצחות האופיינית ללשונו הזהב, "שכרו של המתרים אכן גדול יותר, כי הוא זה שסופג את הבזיונות".

 

 

ידיד נפשי הגה"צ רבי זלמן גרויז שליט"א, ששימש את הגה"צ הגר"ב מנדלסון זצ"ל אב בית דין קודש קוממיות, סיפר לי את המעשה הבא:

 

בשנת שמיטה לפני כמה עשרות שנים, היה שליח בית דין הממונה על קניית תפוחי אדמה, הן ממקורות ערביים בארץ והן מחו"ל. מחמת השליחות, חייו של אותו שליח היו בסכנה של ממש מספר פעמים. בזכותו, לא חסרו תפוחי אדמה על שולחנם של יראי השם למשך כל אותה שנה.

 

בתום שנת השמיטה, ילדיו של אותו שליח החלו להגיע לפרקם, ובמוצאי שביעית השיא שניים מהם. לשונות המלעיגים התנופפו ברוח, באומרם, "הנה, הוא מחתן את ילדיו על חשבוננו, שגזל את הציבור שנה שלמה והכניס רווחים עצומים לכיס שלו" וכדומה, דברי סרק שאין טעם לחזור עליהם. כמובן שהבזיונות, לשון הרע, וכפיות הטובה צרבו את נפשו של השליח וגרמו לו צער בלתי יתואר. כך, שפך את ליבו במכתב אל הגר"ב מנדלזון זצ"ל אבד"ק קוממיות.

 

והנה, משיב הרב זצ"ל (אגרות הרב, מח), "בשפת אמת פרשת תרומה כתוב, כי אם השם יתברך מסייע לאדם לא לגלות מעשיו, הוא סימן שהוא לשם שמים באמת, עיין שם. ורגיל אני לומר היאך יכולים לא לגלות דבר שעושים בשביל הציבור. ומוכרח להיות בגלוי, לכן אני אומר, שלא צריכים להיות בעוגמת נפש כשעושים דבר טוב עבור הציבור, ושומעים שהציבור מדבר עליו בעניין זה לגנאי, זה בשביל שהדבר טוב שעשה לא יתגלה. וזכות הוא לו שרואה שעשה דבר זה לשם שמים, אי לזאת עניין תפוחי האדמה שזכה לזכות צדיקים ויראים במאכל כשר, וכבודו עשה זאת בהצנע, יזכור השיחה על הטקסי, זכה לראות סימן של הצנע".

 

 

הגר"ז גרויז שליט"א מבאר ומסכם את כוונת הרב מקוממיות זצ"ל: מי שהקב"ה עוזר להסתיר את מעשיו הטובים, סימן שהמעשים האלה לשם שמים. מכיוון שאי אפשר להסתיר פעילות ציבורית, אזי הקב"ה שולח בזיונות, ומה שנראה ונשמע לעין כל הוא הבזיון והנרגנות, שהם בפועל מסתירים את המעשה הטוב. נמצא, שהמעשה הטוב נשאר בהצנע, סימן שפעולת הגבאי או השליח לשם שמים. זאת ועוד: הקב"ה רוצה לשמור את שכר המצוה של הפעיל בשלמות, ואם יקבל כבוד, עלול הוא להוות מעין תשלום שכר מצוה בעולם הזה, כי הכבוד הוא רוחני, ואז יפסיד הפעיל את שכרו לעולם הבא. לכן, כשהקב"ה שולח לפעילי ציבור בזיונות, אין זו אלא כדי לשמור על שלמות השכר שמגיע להם לעולם הבא, עד כאן דבריו.

 

נמצא, שהעוסקים בצרכי ציבור באמונה צריכים להחריש על בזיונם, והשם יתברך נלחם להם. שכרם הרבה מאוד. ידידי הרשם שמע ושמח מאוד, ואני שמחתי שהקב"ה זיכה אותי להחיות את רוחו של יהודי יקר. להתראות באומן, בעזרת השם.

 

* * *

 

הנכם מוזמנים לבקר באתרו של הרב לייזר ברוידא, "לייזר בימס" בכתובת http://www.lazerbrody.net