ממשיכים לבקש שנה טובה

 

 

חלפו סוכות ושמחת תורה, יום כיפור וחרדותיו כבר מאחורינו, שאבנו מים בששון ממעיני הישועה, ביקרנו את סבתא ירושלים ונסענו לאח ולגיסה באופקים, ונאנחנו כמה חבל שאי אפשר להתראות הרבה יותר, כמה שהילדים מפסידים וגם אנחנו.

 

ושוב חזרנו לשגרה, כמובן בתוספת של כמה קילוגרמים עודפים. הספקנו לשכוח את אופקים ואת הגיסים ואת העובדה שהיו אי פעם חגים, וגם את כל ההחלטות היפות שלנו, עכשיו כשפחד קיומי איננו מאיים על חיי היומיום שלנו, אפשר לחזור לשגרה. מקווה נורא שהשנה הזו תתחיל ברגל ימין.

 

אני מקווה מאוד, שיהיה לנו יותר קל. התפללתי חזק. אולי נחליף משכנתא. לא חשבתי על זה אף פעם, אבל לאחרונה היו הרבה פרסומים בעיתונים ובתיבות הדואר. זה אף פעם לא היה בשבילי, כל הבלגאנים האלה, אתה מרוויח אולי איזה שלושים ושמונה שקלים לחודש, ובשביל זה שובר את הראש עם כל מיני טפסים וניירות והוראות קבע חצי שנה. אז אני מקסימום אוסיף עוד שעתיים כל שבוע, במקום כל הכאב ראש.

 

אבל המחשבה הזו, של להחליף משכנתא, פתאום נתקעה לי בראש ולא יצאה משם, ואני בטוחה שזה בגלל שהתפללתי חזק ביום כיפור שנפסיק לפרנס את מנהל הבנק בגרושים שלנו. במיוחד בנעילה התפללתי. וגם יש איזו סגולה בפתיחת ההיכל, בטח לא צריך לספר לכם.

 

מקווה שגם יהיה יותר רגוע, השנה. משהו קבוע, תקן, קידום, נו. לא שאני מתלוננת, דווקא קיבלתי בשנה שעברה עוד כמה מילויי מקום, אבל עם זאת הורידו לי מהשעות הקבועות. מרכז הבחינות אישר לי סוף סוף בדיקות מבחנים, אבל מצד שני ביטלו את שעות הריכוז. קיבלתי כמה פרוייקטים די רציניים, אבל כמה אנשים שתמיד יש להם מה לומר הצליחו לעשות לי רע על הנשמה.

 

נלחמתי שאתי תשובץ בגן של מלכה מאיר, הכננת הכי טובה בגן, אופס, הכי טובה בעיר, אבל היתה שם ילדה אחת גבוהה שכל הזמן הציקה לה.

 

ככה זה, כשעולים בשנים, הן נעשות דחוסות יותר ויותר ואין זמן לנשום. להיות בקשר עם המלמדים והמורות, לשלם את החשבונות באשראי, למלא 3 פעמים טופס 101 ו-3 פעמים ללכת למס הכנסה ולשבת באולם ההמתנה בשביל תאום מס. סידרו שם יפה בשילוב של ירוק ועץ ויש ספסלי מתכת מעוצבים ומגאזינים על השולחנות הקטנים ועט קשור בשרוך. הם מסדרים את המסמכים על המקום, ולא צריך לחכות שיגיע בדואר וכמעט לא קורה שהם שולחים אותך הביתה חזרה, בשביל להביא מסמך ששכחת. כמו שכתוב שם על הקיר: ‘מס הכנסה – לוקחים ממך בשביל לתת לך’. ספסלים יפים, ממתכת מגולוונת בירוק זית בחדר ההמתנה. זה מה שהם נותנים.

 

אני מקווה שהשנה נצליח לקנות מקרר חדש ולהעיף את הישן. הוא מרעיש כמו טרקטור והצינור שלו סתום ומרטיב לי כל הזמן את הרצפה, ואחר כך דורכים על זה ונהיה שחור. מי כבר מדבר על וקס.

 

שנה שעברה לא היה לנו מזל עם רהיטים. הזמנו ארון והוא לא הגיע, וכשהגיע סוף סוף הוא שלח פועל ערבי להרכיב אותו והוא הרכיב אותו עקום, מאז אנחנו מתקשרים אליו פעמיים בשבוע לנדנד והוא לא בא אבל מבטיח לנו שיבוא מחר.

 

בערב יום כיפור התקשרנו עוד פעם, אולי הוא יפחד, והוא הבטיח שאחרי החג על הבוקר הוא בא בעצמו לראות מה קורה, והבטיח לנו באמונה שלא נדאג כי השם הטוב שלו חשוב לו יותר מכסף, ואם העבודה לא מושלמת הוא מפסיד קליינטים, הוא כבר קטף את האוזניים לפועל שלו, מה זה להרכיב כדי לצאת ידי חובה? שנחכה לו בין חמש לשבע הוא יתקן את הכל עד המסמר האחרון. בתשע התקשרנו לפלאפון שלו לראות מה קורה, אבל לא היה זמין.

 

ברוך ה’, לא צריך להתלונן, היו שמחות השנה, האחות המוצלחת שלי קיבלה סוף סוף בחור כלבבה, כפי שמגיע לה. רק המשפחה שלו לא כל כך כלבבי. מחזיקים את עצמם מי יודע מה, נכון הם מיוחסים ואנחנו סתם משפחה טובה ממוצעת, נכון שהאבא שלו ראש ישיבה והם נתנו את רוב הכסף, אבל מה זה ההתנהגות הזו, בסוף החתונה כשבאנו להצטלם עם החתן והכלה החליטו שדי, מאוחר כבר, הצלם צריך ללכת הביתה.

 

למה לא? הוא צריך ללכת. הם הצטלמו פורטרט לכל אחד בנפרד, ועשו לכל נכד שלוש תמונות ותפסו את הצלם תפוסה מלאה עד לתחילת החופה, וכשמגיע תורנו, פתאום מאוחר וצריך כבר ללכת, החתן והכלה עייפים. אז בשבילי לא משנה שהם בררו את האורז בעצמם גרגר גרגר כי הם לא סומכים על הבדיקה השטחית של הבד"ץ, לפי ההתנהגות יודעים בדיוק מי הבנאדם.

 

מילא, סלחנו להם לפני יום כיפור כדי שה’ יסלח גם כן.

 

זו עסקה די משתלמת. רק צריך למצוא כל שנה מישהו שמרגיז אותנו נורא.

 

מסכנה מילכה. היא לא מצליחה אף שנה למצוא מישהו שמרגיז אותה נורא.

 

מילכה לא מרגישה כל כך טוב בזמן האחרון. מצאו לה איזו גולה בצוואר ועכשיו היא בטיפולים. כשאני שואלת אותה מה איתה, היא אומרת ברוך ה’, ברוך ה’, אסור להתלונן.

 

אמרתי לה שיש לה זכות מלאה להתלונן עלי, כי כמה שרציתי לבוא לא יצא, גם רציתי להכין לה משהו לשבת ולא הספקתי, ממש לא התנהגות.

 

מילכה אמרה, שעצם העובדה שאנחנו חושבים עליה ממש מחממת לה את הלב, ובאמת היא לא צריכה כלום, אנשים כל כך טובים אליה, והקדוש-ברוך-הוא כל כך טוב אליה, שגילו את העסק די מוקדים ואפשר לטפל, ואנשים מתקשרים לשאול, באמת יפה מצידם, אנשים מתפללים בשבילה, אומרים פרק תהלים, העולם מלא אנשים טובים.

 

אפשר שמילכה צודקת. מילכה בודאי שייכת לאנשים ההם.

 

אנחנו לא. סליחה מילכה שנתנו לך לטעות בנו. אנחנו התמקדנו בכיעור במקום לייצר יופי. ודשדשנו בעוול מבלי להראות לעצמנו שאפשר לנהוג אחרת.

 

אנחנו בכינו על מה שאין או מה שהיה ונלקח, מבלי לראות מה נותר לפליטה ולנסות ליהנות ממנו.

 

ונשארנו קטנוניים ועלובים כדי להעניש אחרים בתחושת העלבון שלנו, שכחנו שאפשר להעניש אותם על ידי שנשאיר אותם קטנים לנפשם, טובעים בעליבותם שלהם. כי מי שמנסה להוריד מערכך, בסך הכל מנסה להתאים אותך לגודל שלו. בעצם, אפשר לא להעניש בכלל.

 

סליחה.

 

אולי נצליח השנה להיות קצת אחרת? אם אכן כן, זו תהיה בלי ספק שנה טובה.

 

 

(מתוך מגזין "משפחה")