אהבה בגרוש

משום מה, הקרב מוכרע תמיד לטובתו. תרועת הניצחון הנישאת ברמה, היא זו הגורמת לי לפתוח חצי עין, לפזול לעבר השעון ולגלות שעדיין כל כך מ-ו-ק-ד-ם!!!

3 דק' קריאה

ישראל שני

פורסם בתאריך 06.04.21

משום מה, הקרב מוכרע תמיד לטובתו.
תרועת הניצחון הנישאת ברמה, היא זו
הגורמת לי לפתוח חצי עין, לפזול לעבר
השעון ולגלות שעדיין כל כך מ-ו-ק-ד-ם!!!
 
 
עלות השחר: השמים האפורים והמעוננים, מפנים את מקומם אט אט לניצני בוקר מהוססים.
 
היצור הזעיר שהיה מצונף ומכורבל עד עתה בעריסתו, אינו מהסס. למרות שעל פי הדעה המחמירה ביותר, נותרו אי אלו דקות של לילה אמיתי, הוא מחליט לשים לדבר המיותר הזה סוף. עד כמה אפשר לראות אותם ישנים ועוד להישאר שלווים למול התופעה המשונה הזו?
 
הוא פוקח את עיניו הזערוריות, ממצמץ פעם ופעמיים מטה ראשו קדימה ואחורה ובליבו מתחוללת מלחמה עזה (כך בכל אופן אני מקווה): לתת להם לישון מספר דקות נוספות, או שהם נמו את שנתם כדבעי, לכל הדעות, כדי לקום?
 
משום מה, הקרב מוכרע תמיד לטובתו. תרועת הניצחון הנישאת ברמה, היא זו הגורמת לי לפתוח חצי עין, לפזול לעבר השעון ולגלות שעדיין כל כך מ-ו-ק-ד-ם!!! להסביר לו בחצי פה עד כמה העניין חמור מבחינתי ולהסתובב לצד השני.
 
הינוקא לא מוותר בקלות. מהרגע הראשון טענתי שההבנה המצוינת שלו (אותה ירש אגב, מאביו) סלקטיבית בכל הנוגע אלי. הוא מגייס לעזרתו מידה רבה של עקשנות ועזות (לא ממני!) וממשיך בתרועות השמחה. העניין לא היה מטריד אותי לו לא הייתי צד בעניין, ועל כן אני נדרש להתעורר, להביט בו בעיניים טרוטות ולחייך.
 
חיוך זה לכבוד מה בא? חשבון קצר סידר לי את האופציות הפתוחות בפני. מה החלופה? לצעוק? לא בא בחשבון! בגיל דנן, גערות בפנים מזרות אימה עדיין לא רלוונטיות. מה שלא מתאים לא עושים! במיוחד לא בשעה קדומה כזו.
 
אחרי החיוך, לרוב תבוא סדרת פיהוקים, שלא ממש תשכנע את היצור שברגע זה מגרגר לעומתי, בפנים מלאות סיפוק. אני מובס סופית, נוטל את ידיי, מתארגן ומתחיל את היום מוקדם מהתכנון.
 
באותה שעה אפילה, בה מוחי מנומנם לשליש ורביע, מעורפל עדיין מחלומות הלילה שנגדעו באיבן (רגע לפני שמסרתי את טופס הלוטו הזוכה), אני שונה ומשנן אינספור וריאציות ודרכים לחינוך הילד הסורר. יש ללמד אותו אחת ולתמיד פרק בהלכות כיבוד הורים.
 
היי, מישהו יודע, אולי איך מתרגמים את הסיפור של דמא בן נתינא לשפת תינוקות מדוברת? לא ייתכן להמשיך כך את היום כאילו כלום לא קרה וללא פתרון מניח את הדעת.
 
לבסוף, אבל תמיד, אני מוצא את עצמי נושק לו, מצחקק אתו וסולח לו על כל הרזומה העשיר שלו, כמדליק האור הראשון על פני כדור הארץ.
 
* * *
 
שעת צהריים: אני מתיישב ליד השולחן בכוונה רצינית לא לקום ממנו לפני שאסיים את הארוחה. מספיק ארוחות צהריים קטעתי לאחרונה, מסיבות אלו ואחרות. החזרה המחודשת לשולחן אף פעם לא מוצלחת במיוחד: האוכל מאבד מזוהרו ומחומו, ותאבוני אינו נוסק שוב מעלה.
 
בחור עליז אחד נחוש, יותר מתמיד, לסתור את תכניותיי, אחת לאחת. באמצעה של לגימה נמרצת מצלחת המרק, הוא מעביר כרטיס נוכחות. באקט אבסורדי, הפעולה מורה על תחילתה של עבודה מצידנו, הוריו, ממש לא שלו.
 
הכחכוחים הנשמעים מעם הסלקל לא מצליחים להפתיע אותי, לגמרי לא! זבוב טורדני לחש לי כי אין כל חדש תחת השמש, ומה שהיה אתמול, בהכרח שיתרחש גם היום. מין חוק מרפי מחודש כזה.
 
מעתה אני נכנס לסחרחרה, בקצב שיר הילדים הידוע ‘עוגה, עוגה’. ה’לשבת לקום’ מצליח לטשטש אותי, להוריד את מפלס התיאבון לקרקעית ואת קו המים לעלות בצורה חשודה, כלפי מעלה.
 
לאחר ארוחת חירום, שלא הייתה מביישת חיל רגלים, רגע לפני הקרב, אני מתיישב מותש על הכסא (בפעם האחרונה, אני מקווה), ושואל את עצמי ואת כל מי שבסביבה, עד מתי ניתן לדברים להתרחש כפי שהם מתנהלים כעת.
 
"אני עומד על סף התמוטטות בלתי נמנעת", אני אומר. "כשל כוח הסבל. הקש ששבר, אי פעם, את גב הגמל, נערם על גבי הדווי ללא רחמים". ושאר אמירות אפוקליפסה מזרות אימה ומרטיטות לב.
 
לבסוף, אבל תמיד, אני מוצא עצמי נושק לו, מצחקק אתו וסולח לו על כל הרזומה העשיר שלו, כמייבש התיאבון הגדול ביותר.
 
* * *
 
שעת ערב: התכנונים שגודשים אותי מצליחים להוציא ממני הבטחה מפורשת: "היום אני גומר ה-כ-ל!!!" רגע לפני ההתחלה אני קולט לפתע, כי יש סיכוי סביר, בהתחשב בתקדימים המוכחים בעבר, שהדבר לא תלוי בידי.
 
למרבה הצער, אני מותנה ברחמיו של תינוק גחמן ויצירתי. ברצותו אעסוק כאוות נפשי בכל עיסוקי, עד שאקוץ בהם, וברצותו… לא! אני מעדיף לא לחשוב על כך!
 
לפיכך אני מסתכל עמוק בעיני התכלת המחייכות במשובה. "אמבטיה ולמיטה", אני מודיע לו בארשת חשיבות. אבא או לא אבא. אם לא נציב לו גבולות ברורים, הוא לא ימצא את ידיו ואת רגליו (של אבא, בעיקר).
 
הזאטוט נועץ בי חזרה את עיניו, וליבי מחסיר פעימה.
 
אני מנחש לבד את ההמשך. "האאא", הוא אומר לי.
 
תרגום חופשי: "אז מה אם בכל הספרים ובכל ההרצאות, השיחות והסדנאות, וסליחה אם שכחתי משהו חשוב נוסף, נאמר שתינוקות הולכים לישון, ובדגש על מוקדם? אני משהו אינדיבידואלי, דבר שלא נראה עדיין במחוזותינו. בעקבות כך, יש לי תוכנית שונה לגמרי. כולי התנצלות אם זה מתנגש לך במשהו…"
 
אומר ומקיים, בלי פספוסים.
 
לבסוף, אבל תמיד, אני מוצא את עצמי נושק לו, מצחקק אתו וסולח לו על כל הרזומה העשיר שלו, כמשבש תוכניות מקצועי.
 
 
(מתוך מגזין "משפחה")

כתבו לנו מה דעתכם!

תודה על תגובתך!

התגובה תתפרסם לאחר אישור

הוספת תגובה