קצת אם לא הכל

 

 

פעם, וזה לא היה כל כך מזמן, חשבתי גם אני כמו מלכה, הספרנית של הספרייה השכונתית.

 

איך אמרה מלכה, אחרי שמישהי ניסתה, קצת יותר מידי, להיות איתה בקשר? ‘חייבים להציב סדרי עדיפויות. לעולם לא ייתמו מן הארץ מסכנים ומבולבלים ונבוכים, ואין שום חובה לשאת באחריות לכולם. הם יסתדרו לבסוף כפי שהסתדרתי אני כשהיה לי קשה’.

 

גם אני חשבתי כך, עד שקרה לי מה שקרה עם תרצה.

 

תרצה למדה ביסודי שתי כיתות מתחתי, אבל כשאני הייתי בכיתה ח’ היא כבר הייתה בכיתה ז’, כי הקפיצו אותה כיתה. ומה שקרה בינינו קרה זמן רב לאחר שגמרתי את היסודי וגם את התיכון וגם את הסמינר והספקתי לגם להקים לי מעון קטן ונחמד משלי.

 

לאחר חשבון טלפון נפוח ופיגור נכבד בלוח הזמנים שלי, נפלה יום אחד החלטה חגיגית לשים קץ לשיחות הטלפון הארוכות עם חברות ובנות דודות ועמיתות ולהקדיש את הזמן שיתפנה למען מטרות נעלות יותר, כגון בדיקת הכתבות ומבחנים ואפיית עוגות בשלוש קומות לתפארת ה’שבע ברכות’ של השכנה.

 

ובכן הראשונה שנפלה קרבן להחלטה ההיא הייתה דווקא תרצה זו.

 

היא כאמור למדה שנה מתחתי, ודיברה תמיד במילים יפות מעבר לרמה הממוצעת של בנות גילה, ולכן נדבקה אלינו, הגדולות, על אפנו ועל חמתנו, וגם ניסיונות הניעור מצידנו לא עזרו הרבה. כשהייתה מצטרפת לחבל או לחמש אבנים, הייתה קופצת ומדלגת ומנתרת ולא חדלה עד תום ההפסקה, בלא להיפסל אפילו פעם אחת, עד שחשדתי בה שאסון יהא זה לה אם תיכשל, חס וחלילה, על כל שונאי ישראל.

 

עד מהרה נמנענו מלצרף אותה למשחקי החצר, ואת השיחות שנערכו בנוכחותה תיבלנו ברמזים וקריצות עיניים. היה בה משהו דוחה, אולי הגאונות הבלתי נלאית הזו שלה, השאירה הרחק מאחור גם את המבריקות הסטנדרטיות של בית הספר, אולי ההתעקשות הזו שלה להוכיח לעין כל כמה היא מוכשרת ומבריקה ומצליחה, וכמה אנחנו לא. וכנראה שמלבד אלה, לא חוננה בסגולות חברתיות יקרות ערך.

 

טוב, תרצה התקשרה אלי פעם, אחרי שנים שכבר נמחקה ממוחי, לשאול אם היא יכולה לשאול ממני את קלסר מערכי השיעורים שלי, כי עליה להשלים את השנה השנייה של עבודה מעשית.

 

היא התחילה להסביר ארוכות שנישאה מוקדם מדי ועדיין לא השלימה תעודת הוראה, וכעת איזו מנהלת בעיר מגוריה גילתה כמה מוכשרת היא והתעקשה שהיא חייבת לגמור את הלימודים ולהוציא תעודה כיוון שהיא רואה בה כוכב עולה. ועכשיו שמובטחת לה עבודה היא לא יכולה לוותר עליה, ובעלה לומד כמובן כל היום, והוא גאון שמעטים כמותו, אז היא לקוחת את העול בשמחה. ואני הרי יודעת איך זה כשיש משפחה וצריך לפרנס וכולי וכולי.

 

אמרתי לה שאחפש את הקלסר, אבל בבלגאן של הדירה החדשה והארגזים לא בטוח שאמצא אותו, אם בכלל, אולי נשאר אצל ההורים שלי. לקחתי ממנה את מספר הטלפון וסיימתי את השיחה ברוב נימוס וטאקט.

 

את הקלסר לא מצאתי וכנראה גם לא יותר מדי חיפשתי. זאת אומרת הזזתי כמה ניירות פה ושם אבל זו הייתה באמת משימה יומרנית מדי… כבר שכחתי איך הקלסר הזה נראה, והוא היה קבור כנראה בתוך ערמות של עשרות קלסרים דומים של עבודות ומערכי שיעורים ושכפולים ודפי עבודה בחשבון ובעברית בכל הכיתות, וכל העסק עדיין נערם בארגזים בחדר השני של הדירה (פעם, כשהיינו זוג צעיר, היה לי חדר מיותר, שלם. עם ארבע קירות ודלת ובלטות פנויות עבור מיטה וארון). היה לי איזה זיכרון מעומעם שהשאלתי את הקלסר ההוא לאחת החברות מהכיתה וטרם הוחזר לידי. לא זוכרת למי נתתי. לא התקשרתי בחזרה.

 

היא התקשרה פעם נוספת כעבור שבוע, התנצלתי שניסיתי לחפש אבל הוא כנראה איננו, השאלתי אותו ואינני יודעת מה איתו, ושוב רציתי לסיים.

 

היא שאלה האם אני זוכרת למי הושאל ואמרתי שלא, היא לחצה שאנסה להיזכר, כי זה ממש קריטי בשבילה, כוכב עולה וכולי. אמרתי שאולי לדבורה לוי. היא ביקשה את המספר שלה, ואמרתי שהיא כבר נשואה ואינני זוכרת מה שמה החדש, קרביץ או קרישבסקי משהו, מתחיל בק’ נדמה לי, נתתי לה את הכתובת של ההורים שתשאל, וחשבתי שהיא תמהר להתקשר אליהם, בשל היות העניין קריטי כל כך, אבל היא שאלה על דבורה, הם זו אותה דבורה אחות של ציפי שהייתה הרכזת החברתית של בית יעקב אורנים, ואמרתי שאני לא יודעת.

 

אז היא שאלה מה עם החברה ההיא שלי, התימנייה, האם היא הוציאה תעודת הוראה או לא, ואם לא אז מה היא עושה היום. אמרתי שיש לה כבר ילד והיא לומדת מזכירות רפואית, אז היא אמרה שלה יש שני ילדים ושאני בטח מתארת לעצמי שזה לא קל להשלים לימודים בצורה כזו, אמרתי שאני מתארת לעצמי. אחר כך אמרתי שאני חייבת לסיים כי מגיעה אלי תלמידה לשיעור פרטי עוד מעט, ואמרתי לה בהצלחה ושאם אתקל בקלסר אודיע לה.

 

היא סוף סוף הואילה לנתק.

 

חגגתי ניצחון קטן. בפעם הראשונה בחיי הצלחתי לסיים שיחת טלפון לפני שהצד השני יקדים אותי.

 

אינני יודעת מה עלה בגורל תעודת ההוראה שלה בסופו של דבר, מה שברור הוא, ששנה אחר כך כבר לא היה בה כל צורך.

 

רבקה מהיסודי פגשה אותי ושאלה בקול משונה, אם אני זוכרת את תרצה ההיא, שהייתה בת יחידה אחרי חמישה בנים ובת זקונים להורים מבוגרים ומוגבלים. אחר כך ילדה וסבלה מדיכאון אחרי לידה, משהו קשה ואקוטי, שלא עזב אותה והיה אולי איתות למשהו עמוק יותר. אחרי כל לידה נוספת היא שקעה יותר ויותר, אנשים לא ממש ידעו מזה, והמשפחה לא הייתה מאוד תומכת, ויום אחד כשנגמרו לה הכוחות היא נטלה מינון גבוה מאוד של כדורים, ואיש כבר לא יכל היה לעזור לה, אף אילו רצה.

 

איש לא רצה. אני ידעתי זאת. איש לא היה מוכן לתת לה כרטיס לאגו טריפ על חשבונו. והיא שיחקה את המשחק עד הסוף, התעקשה להראות לצופים שהיא יכולה ויודעת וחזקה והיא תנצח. אילו הייתה מסכנה ומיללת, זה היה משהו אחר, אבל היא שיחקה את המצליחנית ואנחנו לא פראיירים. אנחנו חשובים מאוד ועסוקים והזמן שלנו יקר מדי, ואנשי מקצוע לוקחים כסף טוב על כל שעה כזו. תסתדרו לבד.

 

תהיי פראיירית, אמרתי למלכה, כן, דווקא בדור הזה זה לא ממש ‘אין’, אבל בחוץ עלולים למות אנשים בגלל הגישה העסקית והאטומה הזו.

 

לא חייבים לקפוץ מהחלון. יש אנשים שכלפי חוץ הם עדיין הולכים ובאים ומחייכים, אבל בפנים מזמן כבו אצלם כל האורות.

 

אם אינך יכולה לתת הכל, תני קצת. את יודעת, משהו כמו: ‘איזה יופי שהתקשרת, בדיוק הרגע חשבתי עליך, את יודעת עוד מעט יש לי אורחים אז נסיים תוך חצי שעה, בסדר?’ אבל אל תטרקי דלתות, ואל תהיי רשעית כמוני. ולא תצטרכי יום אחד לסטור לעצמך בפנים.

 

  

(מתוך מגזין "משפחה")