יהודה תחיה לעד

סבתא הביטה בחנוכייה, עיניה קלטו גם את דגל המפלגה הנאצית המתנופף מנגד. היא לקחה את המצלמה והנציחה את שקלטה אז בחושיה, את מה שניצת בעיני רוחה...

5 דק' קריאה

ה. יהלום

פורסם בתאריך 06.04.21

סבתא הביטה בחנוכייה, עיניה קלטו
גם את דגל המפלגה הנאצית המתנופף
מנגד. היא לקחה את המצלמה והנציחה
את שקלטה אז בחושיה, את מה שניצת
בעיני רוחה…
 
 
ערב חנוכה תשס"ח. התבוננו בתמונה. ראינו את המסר וחיפשנו את הסיפור בהרחבה.
 
סיפור אישי וראיון עם הגב’ נאווה גילה, נכדתה של הרבנית רחל פוזנר ע"ה, שנחשפה לדרמה סביב תמונה זו, ומשתפת אותנו בסיפור המלא:
 
"סבא היה רבה האחרון של קיל בגרמניה לפני השואה, החנוכייה המצולמת הייתה שייכת לו, ובה נהג להדליק נרות חנוכה. רעייתו, סבתי הרבנית רחל פוזנר ע"ה, שמה לב לנקודה מעניינת והיא צילמה את שקלטה אז בחושיה, או שמא במה שניצת בעיני רוחה…
 
היה זה בחנוכה 1932 (תרצ"ג), היטלר הצורר עדיין לא עלה לשלטון, אך המפלגה הנאצית כבר הריעה בחוצות. מול הבית של סבא וסבתא בקיל, עמד בניין העירייה כשבחזיתו מונף בגאון דגל הנאצים.
 
סבא הדליק נרות בחנוכייה שעל אדן החלון, ושלא ככל היהודים שהסיטו את הווילון מחשש השכנים הגויים, פתח את הווילון וביקש לפרסם את הנס ברבים.
 
סבתא (בת 32) הביטה בחנוכייה, עיניה קלטו גם את דגל המפלגה הנאצית המתנופף מנגד, לקחה את המצלמה והנציחה את המראה. אמי שתחי’ הייתה אז בת חמש, הצילום המקורי הזה, כמו צילומים רבים נוספים, נחשב בעיניה כהנצחת אירוע יומיומי שחשיבותו לא עולה על אירועים אחרים. אך מה שבאמת מיוחד באותו צילום, הוא הכיתוב בגרמנית מצדו השני: "יהודה התפגרי – כך אומר הדגל. יהודה תחיה לעד – כך עונה האור".
 
יש הסבר לכיתוב?
 
"’יהודה התפגרי’ הינן מילים מתוך ההמנון הנאצי, לכן כשראתה סבתא את הדגל הנאצי מול החנוכייה, היא כתבה: ‘אומר הדגל’. על אותו משקל וכתשובת מחץ, הוסיפה וכתבה: ‘יהודה תחיה’ – עונה הנר (האור).
 
האנטישמיות כבר הורגשה באותה תקופה, אמנם היהודים עדיין לא חשו ולא ניחשו את המאורעות הקשים המאיימים לבוא עליהם, ורק לאחר אותה שנה נערכו בחירות והיטלר עלה לשלטון".
 
הצילום והחנוכייה הינם רכוש של מוזיאון ‘יד ושם’?
 
"הצילום המקורי שסבתא צילמה מצוי בידינו, והחנוכייה נותרה אף היא רכוש פרטי של המשפחה. מן הצילום נעשו העתקים רבים, והחנוכייה מושאלת למוזיאון ‘יד ושם’ לאחד עשר חודשים בשנה, כאשר מדי שנה לפני חנוכה, מגיע אחי ל’יד ושם’ לקחת את החנוכייה על מנת שבנו הנושא את שם הסבא עקיבא ברוך, ידליק בה נרות חנוכה.
 
‘יד ושם’ פרסם את הימצאות התמונה, הבליט את המשמעות הרבה שיש לה, ואת הכיתוב המצורף לה, ועיצב חלון דמי, בו שובצה התמונה שהוגדלה. לנו אמנם יש את התמונה המקורית, וכל בני המשפחה הכירו אותה וידעו מקיומה, אבל לא פרסמנו אותה, כי לא העמקנו לחשוב במשמעות שלה, לא הבנו שיש לנו ביד משהו שעשוי לעניין את העולם בחוץ, עד שיום אחד גיליתי שיש העתק ממנה במקומות נוספים".
 
מנין הגיעו והופצו התמונות?
 
"באחד הימים, הגיעה לביתנו נציגת המוזיאון בניו יורק לאסוף חומרים שונים על השואה. היא ראתה את התמונה שצילמה סבתא מונחת בין שאר הצילומים והמסמכים שהיו בידינו, ואמרה: ‘אה, התמונה הזאת מפורסמת, אני לא צריכה אותה מכם’. הגבנו לעומתה בפליאה: ‘התמונה הזו? היא פרטית שלנו! היא מפורסמת? כיצד? היא שלנו, מקורית היא, ובידינו היא בלבד!’
 
ואז נודע שסבתא רחל פוזנר ע"ה צילמה את התמונה ושלחה אותה עם הכיתוב שמאחוריה לעיתון יהודי בגרמניה. סבתא אהבה לכתוב ולפרסם בכתבי עת והיא חלמה על עתיד בתחום הזה, אלא שהנאצים החרימו את כל מערכות העיתונים, ולא נודע כי באו דברים אל קרבן… עד שבשנים האחרונות, כשהגרמנים החלו לפתוח את כל הארכיונים שהוחרמו, והחלו לערוך מחקרים רחבי היקף, הם הגיעו גם למערכת העיתון ומצאו בה את התמונה שסבתא צילמה.
 
חוקרים למיניהם מכל העולם, ראו בתמונה הזו משהו מאוד מיוחד. גם מוזיאונים שונים התעניינו בה והגרמנים מכרו אותה לכל החפץ בה, במאתיים מארקים גרמניים.
 
החוקרת הניו יורקית שגילתה את התמונה בביתנו אמרה לי: ‘את רוצה לראות את התמונה מוצגת? לכי למוזיאון ‘משואה’ ליד נתניה, ותראי אותה…’
 
היא פנתה אז למוזיאון ‘משואה’ ושאלה בגיחוך: ‘כמה שילמתם עבור התמונה?’ שם אמרו לה: ‘כמה שהגרמנים ביקשו. למעלה ממאתיים מארק’. ‘יכולתם לקבל אותה חינם, וכאן בישראל’ – היא אמרה, והמאזינים לא האמינו למשמע אוזניהם.
 
הגענו ל’משואה’ וסיפרנו על הקשר שלנו לתמונה. מאז קיימת הוראה חד משמעית מטעמנו, לאפשר לכל אדם להשתמש בהעתק התמונה, ללא תשלום.
 
לאחר מכן, חוקרים צעירים מגרמניה אספו מידע על האזור הגרמני בו סבא וסבתא התגוררו, ובמחקר משותף שערכו עם אוניברסיטת בר אילן הגיעו גם הם אלינו. את התמונה שסבתא צילמה ראו אצלנו לראשונה, היא כל כך הרשימה אותם עד שהחליטו לעטר בה את כריכת הספר שעסק במחקרם. לספר הם קראו ‘המנורה’ על שם החנוכייה שבצילום, וגם למחקר כולו העניקו את השם ‘מנורה’ (כך הם קוראים ל’חנוכייה’) על בסיס אותה תמונה מפורסמת.
 
מכוני המחקר על השואה בגרמניה משופעים בכסף. החוקרים הצעירים ערכו בארץ תערוכה שציינה בחגיגיות את סיום עבודת המחקר. התמונה של סבתא הפכה למוטו של המחקר, היא הוגדלה והוצבה במקום מרכזי באולם. מכיוון שהוזמנתי לטקס היום, החלטתי להגיע ולהפתיע את הנוכחים.
 
הוצאתי מתיקי את החנוכייה המקורית (העשויה מנחושת), זו המצולמת בתמונה של סבתא, והצבתי אותה לצד התמונה הגדולה. ההפתעה הייתה מוחלטת: החוקרים לא ידעו כי גם החנוכייה נמצאת בידי המשפחה, והמוזמנים שקיבלו שי, ספר עב כרס על המחקר (בשפה הגרמנית) גילו את החנוכייה המקורית עומדת מולם, זו החנוכייה ההיסטורית המצולמת על כריכת הספר.
 
שאלנו את החוקרים הגרמניים: ‘לשם מה המחקר? מי בכלל מתעניין בנתונים הללו בגרמניה?’ והם ענו, כי בכל בתי הספר בגרמניה מבקרים במוזיאונים, והצעירים מתעניינים במחקרים ובאירועי השואה שהייתה. (למרות שלא ברור כמה דגש מושם על הקרבנות היהודיים דווקא".
 
אגב, חלפו כשבעים שנה, לסבתא הייתה כבר אז מצלמה?
 
"סבתא הייתה רבנית ואישה מיוחדת. היא אהבה חידושים וקדמה, והייתה לגם מצלמה. סבתא אהבה לצלם: היא העמידה את המצלמה על הרגל המיוחדת המתינה כמה דקות עד שיצאה התמונה… כמו במצלמות של פעם.
 
סבא וסבתא פוזנר עזבו את גרמניה לפני עלות הצורר היטלר לשלטון. סבא, רב הקהילה התקשה להיפרד מבני קהילתו, עזב לא לפני שפנה אליהם ואמר: ‘שני דברים אני מבקש מכם, אל תישארו בגרמניה, כי אין פה עתיד, ותמיד, תמיד הישארו מאוחדים’. ואכן, רוב בני הקהילה שמעו בקלו ועזבו, כך ניצלו חייהם".
 
זכה הסבא שניצל עם בני משפחתו, זכה שתימשך שושלתו המשמרת את הגחלת היהודית, זכו בני משפחתו האוחזים בחנוכייה שניצלה ומדליקים בה נרות חנוכה מדי שנה.
 
* * *
 
והיו גם חנוכיות אחרות. חנוכיות שלא הספיקו להימלט מידי הרשע, והודלקו, אף על פי כן…
 
"שם בגובען, במחנה הכפייה בגרמניה", מספרת גב’ שרה ביינהורן מן הזיכרונות ההולכים עמה תדיר, "… משקרבו ימי החנוכה, התחלנו לחשב את מבצע הדלקת הנרות. אספנו בחשאי כמויות מזעריות של מרגרינה שאמורות היו לספק שומן להישרדות גופנו הכחוש, ומכיוון שהישרדות הרוח חשובה הייתה בעינינו עוד יותר, תרמנו את מנותינו אלה למבצע. קיווינו שהכמות תבעיר את הפתיל היחיד בלילה הראשון של חנוכה, הגם שלא יפרסם את נסו ברבים, בעודו מהבהב בהיחבא מאיום השומרים – החיילים הגרמנים.
 
פעלנו על פי תוכנית מדוקדקת: פרמנו חוט משמיכה מזדמנת. החוט שהפך לפתיל הושם בכף מתכתית שהכילה את המרגרינה – האוצר שלנו, וכך זכינו לחנוכייה. שתי בנות ניצבו בפתח הצריף, להזהיר אותנו מפני סכנה מתקרבת. זחלנו אל מתחת למיטה, שכבנו צפופות והדלקנו את החנוכייה. משכנו מעלינו את השמיכות הדקות כדי להסתיר את המעשינו, ידענו שאם ניתפס, ניענש קשות, למרות שבאותם רגעים גם עונש מוות לא הרתיע אותנו מקיום המצוה.
 
שרנו שירי חנוכה בהתרגשות עצומה ופנינו זרחו מול האור המהבהב בניצחון. לאחר מספר דקות כבה הפתיל, כמות המרגרינה לא הספיקה מעבר לזאת".
 
ועדיין מחפשת החנוכייה מנוח…
 
"לאחר השחרור הגעתי לבית החלמה ריד שבשוודיה", ממשיכה גב’ ביינהורן. "אני זוכרת גם שם את הדלקת הנרות בידי שליח שנשלח על ידי וועד ההצלה. הבנות הניצולות שהתרכזו סביב החנוכייה, התרגשו והעלו את נס הימים ההם, כמו את נס הישרדותן הפרטי".
 
והחנוכייה… בדרכה לארץ הקודש…
 
"בחנוכה שלאחר מכן כבר הייתי בקפריסין במחנה מעצר. החנוכייה נעשתה מקופסאות שימורים שרוקנו מאבקת הביצים, נחתכו למשטח ושימשו את הנרות. חנוכיות אחרות נעשו מחומר ששימש לריצוף ביתני המגורים. המעפילים עקרו את המרצפות העשויות מאבן גיר רך וגמיש, וניתן היה לגלף מהן חפצים שונים. יצרנו גם (קופסאות לאתרוג ו) סביבונים, עליהם ציינו: ‘נס גדול היה שם’. ‘שם’ – לניצולים על אדמת אירופה".
 
תשס"ח
 
החנוכייה. לב מי לא נמלא מתיקות וגעגועים מולה, בעומדה בגאון או חלילה מושפלת?
 
מפליא להיווכח שלא נמצא כמעט יהודי, שישליך מעמו את מסורת הדלקת נר החנוכה. בשמן או בשעווה צבעונית – משתעשעים היהודים במצוה זו, גם כי ארכה לנו השעה ויבשו טיפות שמן רבות, עדיין משמרים הם את המאור.
 
ועל הניסים… המאור הקטן, הניצוץ הדק המהבהב בלב כל יהודי, שלעיתים נדמה כי כבר כבה, יעלה ויבער, יהפוך לאבוקה יהודית יוקדת. אותה הדלקת נר מסורתית תהפוך לאבוקת אור רוחני שיאיר באור יקרות את כל בני ישאל, בכל מושבותם – בתנאי שלום, אחווה שלווה ואושר עם גאולת עם ישראל השלמה, במהרה.
 
 
(מתוך "הבית שלנו")

כתבו לנו מה דעתכם!

תודה על תגובתך!

התגובה תתפרסם לאחר אישור

הוספת תגובה