החלק הקל בפאזל של החיים

הוא שכח שהוא עייף, שכח את

המוסכניק. כמה טוב שבשביל ללמוד,

צריך גמרא ולא טויוטה. ואיזה אוכל

טעים, אמא, מתי הספקת לבשל?

 

 

מיד כשהוא חזר מהתפילה בבוקר ראו עליו שהוא עצבני.

 

"למה את עוד עם פיז'מה? סגרתם כבר מיטות בחדרים? מי השאיר את הקורנפלקס פתוח? מי ראה את הקטנים עם המספריים ולא אסף אחריהם את הדפים שהם גזרו? באיזה מניין אתה הולך להתפלל לדעתך?!"

 

זה היה הבוקר טוב שלו.

 

ואין בכך כל פלא – הוא הלך לישון אחרי שלוש, התפילה הייתה ארוכה במיוחד והוא לא אכל ולא שתה דבר עדיין. על המצע הרגיש הזה התמקם בנוחות טלפון הבוקר המרתיח מבעל המוסך. כבר שבועיים הוא מבטיח, לא מבטיח אלא נשבע בכל הקדוש לו "מילה של כבוד, באמונה!" שמחר האוטו יהיה מוכן. כבר שבועיים אין רכב, אין מילה של כבוד ואין עמידה בהתחייבויות.

 

כל בעל רכב סובל כאשר רכבו מושבת, אבל הוא סובל גם ברמה העקרונית, כי אין דבר ששנוא עליו יותר מקוקטייל כזה של שקרים, זמן מרוח וחוסר יעילות.

 

הוא יושב ליד שולחן האוכל, יורה חיצים של זעם וביקורת לכל הכיוונים. הילדים תפסו מרחק, ואני חשתי את השריון המוכר משתחרר בלחיצת כפתור פנימית, כמו כרית אוויר בזמן התנגשות, ועוטף אותי הרמטית כמעט (רק כמעט. תמיד נשאר איזה חור שדרכו הפויה מצליח לחדור. עדיין אני מושפעת ממצבי הרוח שלו ונפגעת מהם, זאת עובדה).

 

אנשים צלצלו אליו והוא ענה בחוסר סבלנות, שאלתי שאלה והוא כמעט נבח בחזרה. האוכל לא היה טעים והלחמנייה לא טרייה, ומה עם האינסטלאטור שצריך לסדר את ההסקות? צלצלתי אליו כבר? למה כל דבר אני שוכחת והוא צריך לזכור ולהזכיר?!

 

בשלב מסוים עברה העצבנות את יכולת ההבלגה שלי, נזכרתי שאני צריכה לקנות כמה דברים דחופים במכולת וברחתי לי.

 

כמו שהשם לימד אותי בעבר, לקחתי את כל מה שאני רוצה לענות לו ואת התסיסה שהתערבלה בי, והתחלתי לשפוך אותם בפניו. לשיחה כזאת אני קוראת "הפילטר הקדוש", ואם אני בהשראה רפואית, אני קוראת לה נקז. תוחבים את הנקז הכי עמוק שאפשר ומשחררים את הקיטור. מפנים פסולת. מרוקנים כעסים והצטברויות. אומרים את כל המילים שלא נאמרו ומרגישים את כל הרגשות שלא היה להם מקום.

 

"הוא לא פייר! הוא פוגע! למה הוא מדבר ככה! ואם מישהו עצבני אז מותר לו הכל?! כן, אני יודעת שגם אני כמוהו, ואלף פעמים גרוע יותר, מול הילדים. כמה אני מתפרצת עליהם וכמה אני 'חותכת' אותם וכמה אני קצרה איתם מתוך מידות עכורות ושעות עמוסות של לחץ… אבל זה לא מפחית את הפגיעה, רק מעצים אותה, עושה אותי כאובה גם מהפגיעה שנפגעתי וגם מהפגיעות שפגעתי. איזה עולם זה, אבא, אתה יודע שזה לא קל בכלל…"

 

ככה שפכתי את מה שהיה, ואחרי עשר דקות או יותר נפתח לי פתאום חלון בלב. קשה להסביר אבל זאת הייתה כמו תשובה בצורת שאלה שהשם שלח אלי.

 

"אז מה", הוא שאל, "אם היית מצליחה להיות במקום הכי טוב שלך, מה היית רוצה להגיד לו משם?"

 

ברגע אחד ידעתי. זה צף מתוכי בבהירות מדהימה.

 

"הייתי רוצה להגיד לו, שאיך שהוא – עייף, עצבני ונרגז – אנחנו מקבלים אותו. עם כל החלקים שלו, המחייכים והנעימים, המתבדחים והמתחשבים וגם המרוגזים והביקורתיים, הכעוסים והפוגעים, עם הכל אנחנו מעריכים אותו. אנחנו משפחה בכל מקרה, בכל מצב, ואנחנו יציבים מספיק כדי להכיל גם זמנים של קושי, שהם חלק בלתי נפרד מהחיים, מהבנאדם".

 

געגועים לרמה כזאת של הערכה והכלה הציפו אותי. כמה נפלא היה לו חיינו כך באמת, לו היינו עוטפים כך זה את זה, עם כל החלקים, בכל הזמנים. וכמה אנחנו רחוקים, איך התגובות שלנו חדות ופוצעות, קצרות רוח וממהרות… אבל השם לא נתן לי לשקוע: דברי אליו, הוא האיץ בי, אמרי לו את כל המילים האלה. הוא ישמע, כדאי לך.

 

עמדתי קרוב מאוד אל הבית, אבל לא נכנסתי אליו. היו לי מילים לומר אבל בכלל לא פניתי אליו בטווח שמיעה. הנתונים החיצוניים לא אפשרו שיחת נפש. הוא היה עצבני מדי ועייף וממהר ועמוס, אז אמרתי את דבריי באוזני השם יתברך, כשאני פונה אליו במחשבתי.

 

"תקשיב, יקר, אנחנו מעריכים אותך. אנחנו מקבלים אותך גם כשאתה עייף, עצבני וקצר רוח. אנחנו יודעים שהמילים שלך הן רק תוצאה של התמוטטות פנימית. אתה לא באמת מתכוון להעליב אפילו שככה זה נשמע. אתה פשוט עייף מדי, ואנחנו מבינים את זה.

 

"תקשיב, יקר, אנחנו מפנים לך מקום. אנחנו מקבלים אותך עם כל מה שאתה. אנחנו יחד גם כשאתה עייף ולא נחמד. אנחנו קיימים בשבילך. אנחנו המשפחה".

 

שמחה עצומה מילאה אותי. שמחה של גדילה וצמיחה. כאילו כולנו – המשפחה, הוא ואני וכל הברית שבינינו, עברנו למימד אחר, חזק, מואר ומאושר. שמחה של התעלות מן המידות העכורות אל המידות המתוקנות הציפה אותי, חדווה מתוקה שמעולם לא טעמתי. זה היה חסד ללא תנאי וללא תמורה, חסד של אהבה, לשם שמים – והבנתי למה לדברים הנעלים באמת קוראים 'לשם שמים'. פשוט, כי ככה אוהבים אותנו בשמים. בנקיות, ללא תנאי. הטבה טהורה וזכה.

 

לחצתי על הידית ונכנסתי פנימה עם השקיות. הוא עדיין ישב שם, ליד השולחן, הטלפון מונח על השולחן ועיניו בסדר המשניות שלו.

 

"שלום", אמרתי.

 

"הום", הוא אמר בתגובה.

 

תוך זמן לא ארוך הוא בירך ויצא.

 

הבית נרגע, הילדים חזרו להרעשה 11 בסולם ריכטר, הכל נכנס למסלול נורמאלי. בצהריים ראיתי שגם הוא נכנס למסלול. היה לו בוקר נהדר, הוא למד היטב, הספיק יותר מכרגיל ונכנס לעומק. הוא שכח שהוא עייף, שכח את המוסכניק. כמה טוב שבשביל ללמוד, צריך גמרא ולא טויוטה. ואיזה אוכל טעים, אמא, מתי הספקת לבשל?

 

לבשל? לבשל זה החלק הקל…

 

 

(מתוך מגזין "משפחה")