נלחמים על האמת

מדוע אדם מפסיד את כל השפע?
משום שאינו מאמין בעצמו – שזאת
האמת והוא לא נלחם עליה! הוא לא
היה מתעלם מזה, הוא לא היה עובר
לסדר היום!

בגן הגעגועים – פרק 9

אבידת בת מלך – הסיפור המלא

שמור וזכור

צריך כל אדם להתמיד בתפילה, כלומר בהתבודדות על אותם עניינים שהוא מבקש להשיג או לתקן, כגון שמירת עיניים כפי שהסברנו במאמר הקודם, וכל עוד שרואה שעדיין הוא נכשל עליו להאריך בתפילה על זה, עד אשר יקנה זאת ולא יכשל יותר.

לאחר שקנה את המידה או העניין אותם הוא רוצה, לצורך העניין שמירת עיניים, עליו לשמור על זה כל יום מימי חייו בתפילה קצרה ובתזכורות שקבע לעצמו המעוררות אותו. רק כך – בעבודה תמידית ויומיומית, יזכה לשמירת העיניים בשלמות (או עניין אחר עליו הוא מתפלל). כלומר, כך יוכל להינצל מאינספור חטאים, עוונות ופגמים ולהיקרא צדיק גמור, וכן לזכות לאמונה שלמה ולשפע של פרנסה ולהשגחה פרטית ניסית, לשפע אלוקי של השגות וכן הלאה.

מדוע אדם מפסיד את כל השפע הזה? משום שאינו מאמין בעצמו – שזאת האמת והוא לא נלחם עליה! אם אדם היה מאמין בעצמו – הוא היה מתפלל על זה כל יום, משום שהיה ברור לו שזה עוון ושהוא לא מוכן להיכשל בזה יותר. וכאשר היה נכשל – הוא לא היה מתעלם מזה, הוא לא היה עובר לסדר היום, אלא עושה חשבון נפש ותשובה וממשיך להתפלל.

מה זה "עָבַר וְשָׁנָה"?

וזה מה שאמרו חז"ל: אמר רב הונא: כיון שעבר אדם עבירה ושנה בה – נעשית לו כהיתר (יומא פ"ו). מתי נעשית לו כהיתר? רק כאשר אין לו עבודה יומיומית על הדבר. כי כל זמן שנלחם ומתפלל ועושה חשבון נפש ותשובה, אזי גם הכישלון הוא חלק מהעבודה, וברור שאין העבירה נעשית לו כהיתר, שהרי הוא לא מעביר אותה לסדר היום אלא אדרבה – מתחזק יותר בתפילה ובתשובה משום שרואה שעדיין נכשל.

לעומת זאת, אם אין לאדם התבודדות נכונה, אם אין לו בירור גמור שזו עבירה, ולא ברור לו שכל עוד שהוא נכשל בעניין זה הוא חייב להוסיף בתפילה ובעבודה ובתשובה, והוא לא עובד על זה כל יום – אז בודאי נעשה לו כהיתר. כלומר, שהוא לא מרגיש כלל שהוא עבר עבירה.

וזהו הפירוש האמיתי על מה שאמרו חז"ל: שנה בה נעשית לו כהיתר – כלומר דווקא שלא היה הפסק של תשובה בין עבירה לעבירה. אולם אם עשה תשובה בינתיים, אין זה נקרא ששנה בה משום ההפסק של התשובה, כי התשובה מחקה את העוון הקודם.

זאת רק אחת מן המעלות הנפלאות של ההתבודדות!

גם אם אדם עדיין לא מצליח לקיים את מה שהוא יודע – שזו האמת, אך העיקר הוא שברור לו מהי האמת והוא נלחם עליה, וזוכה שיהיה לו בכל יום חשבון נפש. זהו חיזוק גדול למי שרואה שהוא מתפלל ועובד ובכל זאת נכשל שוב ושוב ועל ידי זה נחלשת דעתו. זאת, משום שעליו לדעת – שכל זמן שהוא עובד אין זו נפילה, אין זה כישלון, זה חלק מהעבודה!

כך הוא הדבר לגבי כל מצוה ממצוות התורה, וכן לגבי כל הנהגה, מידה ותאווה – אם אדם ייקח כל נושא וירבה בהתבודדות עליו, עד אשר יברר לעצמו בבירור גמור שתאווה זו או מידה זו היא שטות, או על דרך החיוב – שעל ידי מצוה זו יזכה למה שיזכה, וירבה להתבודד על כל נקודה עד שיהיה לו ברור בצורה מוחלטת מהי האמת, ואחר כך ימשיך ויעבוד על הנושא עד שיתנו לו מן השמים את המתנה – אז יזכה להיות צדיק גמור באמת.

אל תרחק ממני

מאחר שחטא אדם הראשון, הוא גרם להסתרת האמונה. לכן, בכל דור ודור יש לכל אחד ואחד מלחמה גדולה – לחיות חיים של אמונה.

לפני החטא, האמונה הייתה ברורה וכל אחד ואחד יכול היה להאמין בהשם יתברך בקלות רבה, אולם מאחר שאדם הראשון עשה התבודדות שאינה כראוי, אז נזרק מפיו של המלך – הקדוש-ברוך-הוא – הדיבור: שהלא טוב ייקח אותך, והאמונה נעלמה. ועתה, העבודה של כל אחד בעולם היא למצוא את האמונה.

אדם שחוטא, בודאי חטא משום ששכח את השם יתברך והפנה לו עורף, לכן כנגד זה גם השם יתברך כביכול מפנה לו עורף, והאמונה מתרחקת ממנו עוד יותר. אולם עתה, אם ירצה לשוב אליה, הוא צריך לחפש אחריה מאוד, וזו צריכה להיות כל עבודתו – לגלות את ההסתרה שהוא גרם.

מאידך גיסא, עלינו להתחזק ולדעת, שאחרי שהאדם כבר חטא ונפל להסתרה, והוא מתחזק לעבוד ולגלות מחדש את האמונה, אזי לא זו בלבד שהוא זוכה לתקן הכל, אלא הוא עושה בזה תיקון גדול עוד יותר גם אם לא היה חוטא כלל, ובלבד שלא יעשה זאת במזיד.

כל זה נובע רק מעוצם רחמיו של הבורא – כאשר רואה שאדם לא רוצה לפגום ולחטוא אלא שיצרו גובר עליו ומחטיאו, לכן השם נותן לאדם תקנה לשוב בתשובה ואף נותן לו שכר והופך לו את הכל לטובה גדולה. אולם על האדם לדעת שאסור לו לחטוא במזיד ואחר כך יחשוב שהוא יעשה תשובה על חטא כזה. זאת, משום שתשובתו תהיה קשה עד מאוד, כמו שאמרו חז"ל: "האומר אחטא ואשוב – אין מספיקין בידו לשוב".

(מתוך "בגן הגעגועים" מאת המחבר)