מצרה ליצירה

יעל שאלה את ג’ואן מה פירוש "מַצֶה
כְּרִיסְטֶה", השיר אותו שרה. ג’ואן הישירה
מבט ואמרה: "הרוצחים של המשיח!". יעל
הזדעזעה לגמרי: "מה!? את רומזת לי
שאני הרוצחת של המשיח?!"

לאחר שהשתחררה מהצבא, הכירה יעל, בחורה תימנייה משעריים, אופטומטריסט בשם חיים טופול. הם נישאו ועברו להתגורר במושב צפרירים הסמוך לבית שמש. שם גידלו תרנגולות, סיגלו אורח חיים שמאלני בוהמי ונולדו להם בן ובת. יום אחד חלה הבן הבכור. הוריו הלכו עמו לבית החולים "קפלן" ברחובות. הרופאים בחדר המיון בישרו להם שמצב בנם קריטי והזריקו לו חומר בעמוד השדרה. יעל לא ידעה מה לעשות ומה לחשוב. היא פנתה לכל אדם בבית החולים וחשה שאף אחד לא יכול לעזור.

לראשונה בחייה הרגישה שהיא זקוקה לחסדי שמים. היא ישבה אומללה על ספסל במסדרון המחלקה, הביטה בתקרת המסדרון הארוכה, והתייפחה: "א-להים… א-להים תעזור לי…" היא לא ידעה מה לומר ואיך לדבר, הרי שנים רבות התכחשה לכוח העליון, והנה רק במצב חירום היא נזכרת בו. ולבסוף אמרה: "אם הילד ינצל אני מוכנה להיות אפילו… דתייה!…" זה היה טירוף מוחלט מצידה לומר משפט שכזה באותם הימים. אט אט השתפר מצבו של בנה ולאחר שבוע ימים השתחרר מבית החולים. במשך הזמן שכחה יעל את נדרה, ונטייתה האנטי-דתית התגברה.

חיים ויעל החליטו לעזוב את הארץ. הם הגיעו למסקנה שהארץ הדתית וה’חשוכה’ לא שייכת לנאורים כמותם, והם גם לא רצו שילדיהם ילכו לצבא. יעל שכנעה את בעלה שיצאו לחפש את האור בארצות אחרות. הם מכרו את ביתם ואת רכושם והחליטו לנסוע למקום הכי אקזוטי בעולם – לאיי סמואה הנמצאים ליד פולינזיה, תחנתו המפורסמת של דוקטור דוליטל…

כאשר הגיעו לאי הנידח, מצא חיים עבודה בבית החולים כאופטומטריסט. רוב הזמן בילו בחוף הים עם שני ילדיהם שכבר הספיקו לשכוח את ארץ מוצאם. בני המשפחה התגוררו בפחונים ששימשו למגורי הרופאים, ולעיתים תכופות ירד בלילות גשם טרופי עז שהדיר שינה מעיניהם. הם רכשו מכונית, למרות שהיה באי רק כביש אחד, ויעל בזבזה את כל כספם על שטויות והבלים. אט אט הסתבר להם שהגיעו לאי סתמי ופרימיטיבי של אוכלי אדם. כל האקזוטיקה הפכה לגועל נפש. בשלב מסוים פוטר חיים ממשרתו, בין השאר בגלל מוצאו היהודי, וכך לא נותר להם מה לעשות עוד והם נאלצו לעזוב.

לפני שעמדו לצאת, ניסו למכור את כל רכושם בחצי מחיר. לקראת סיום המכירה הכושלת, הגיע מהאי הסמוך – סמואה הבריטית – יליד לבוש בחצאית ובידו משוט כדי לרכוש את הטלוויזיה שלהם. יעל הכינה לו קפה והוא שאל מנין הגיעו. הם כל כך התכחשו למוצאם עד שלא רצו לומר, אפילו ליליד הנידח, שהם מישראל וסיפרו לו שהגיעו מהמזרח. "מאיזו ארץ?" התעקש. "…אמממ המזרח התיכון…" ניסו לענות.

"אתם ממצרים!"

"ליד…"

היליד העקשן לא הרפה מהם, עד שנאלצו בעל כורחם לגמגם: "ממ… ישראל" והוא צעק: "מישראל! יצאתם עם משה ממצרים?", יעל וחיים לא ידעו מה לומר ויעל השיבה: "כן, אנחנו היהודים שיצאו עם משה ממצרים…"

"אז מה שכתוב בבִּיבֶּל נכון!" התפעל בלשונו העילגת.

יעל וחיים הנידו בראשם והיליד יצא מדירתם, נושא בידיו הכהות את הטלוויזיה הצבעונית שלהם. משהו מההתלהבות הפראית שבו זעזע את האתיאיזם האדוק שלהם.

הם טסו לארצות הברית, למיאמי, שם התגוררו הוריו של חיים. חיים ויעל הגיעו בלבוש בלוי, פרועי ראש ויחפים, זרוקים לגמרי, אבל בטוחים שהם חכמים גדולים המבינים את העולם. הם לא תפסו כלל מדוע הוריו של חיים פרצו בבכי כאשר ראו אותם. לאחר שהייה קצרה, החליטו לטוס לסן פרנסיסקו הנמצאת בקצה השני של ארצות הברית, המקום הכי ליברלי בעולם. חיים פתח קליניקה בשותפות עם אופטומטריסט ממוצא סיני, ויעל מילאה את המקום בציורי נשים ונופים סתמיים. למרות מאמציהם, התפרנסו בדוחק. אפילו ארוחה סינית הייתה עבורם סעודת מלכים.

דרך ילדיהם התוודעו חיים ויעל לזוג קומוניסטים כמוהם המתגוררים בברקלי, אמריקאי שנשוי לאיטלקית, ג’ון וג’ואן. הם הרבו לשהות אצל ידידיהם. פעם ביקרה אמהּ של ג’ואן ושמעה כיצד יעל מתבטאת בחריפות נגד עמה ונגד מולדתה. היא התרגזה על יעל: "איך את לא מתביישת לדבר נגד ארץ מולדתך?!". ג’ואן ניסתה לסנגר וטענה שיעל לא סובלת את ישראל בגלל הדיכוי הגזעני של הערבים ה’אומללים’. אך בכל זאת המשיכה האם לטעון שיעל כפוית טובה ולא מוסרית.

באותה תקופה החלה יעל לשים לב לפתע לכל מיני תופעות של אנטישמיות שיש באמריקה הנאורה. אפילו כאשר העולם כולו בוער, אין לתקשורת מה לעשות חוץ מלדבר נגד ישראל. דברי הגויה המבוגרת זעזעו אותה במקצת, ובכל אופן כאשר שמעה כעת דברים בגנות ישראל הם הכאיבו לה. ערב אחד שהתה יעל אצל ג’ואן ובטעות שברה צלחת מכסיקנית יקרה שהייתה ברשותה. יעל נבהלה והבטיחה לשלם את תמורתה. ג’ואן ענתה בשפה רפה "לא נורא" ובעת שאספה את השברים, החלה לפזם שיר איטלקי שפזמונו היה "מַצֶה כְּרִיסְטֶה". יעל שאלה אותה "מה פירוש מצה כריסטה?"

ג’ואן הישירה מבט ואמרה לה: "הרוצחים של המשיח!". יעל הזדעזעה לגמרי: "מה!? את רומזת לי שאני הרוצחת של המשיח?!". ג’ואן נבהלה: "לא, לא… זה רק שיר של ילדים קטנים…". יעל נדהמה מתגובתה: "תלכי לעזאזל, יא קומוניסטית מזויפת שכמותך! כשהייתי קטנה, אבא שלי לימד אותי שראשי התיבות של יש"ו הם יימח שמו וזכרו…" ואז קראה לבעלה: "בוא נסתלק מפה! הם אנטישמיים כמו כולם…"

לאחר שהתנתקו מידידיהם, החלו לחוש בבדידות קיומית. יעל התקשתה להירדם בלילות ופעם קמה באמצע הלילה מרוגזת ומוטרדת. כדי להפיג את השעמום הדליקה את הטלוויזיה שנוהגת לשדר בכל שעות היממה. לפתע ראתה סרט על מנחם בגין, שהיה אז ראש ממשלת ישראל, כשהוא נואם ברחבת הכותל לפני ניצולי שואה. הוא דיבר בעברית וגם שרבב כמה מילים באידיש כמו "מיין קינדערלאך". רגש חם של שייכות הציף אותה. כאשר היו בארץ, לא העלו מחמת מיאוס את שמו של בגין על דל שפתותיהם, ואילו כעת היא רואה אותו בכותל המערבי ועוד פורצת בבכי… מה קורה לה?!… למחרת נשנה הדבר. יעל התעוררה באמצע הלילה, הדליקה את הטלוויזיה ונתקלה בסרט הוליוודי על בועז ורות המואביה. לראשונה בחייה התוודעה לסיפור התנכי הזה. לפתע הבינה ממה היא בורחת. החלו לצוץ בקרבה געגועים לארץ הקודש. היא הרהרה אפילו באפשרות של חזרה למולדת, אבל חששה מתגובת בעלה.

אט אט החלה להתרחש תזוזה בדעותיהם הפוליטיות ובהשקפתם על החיים. כבר לא הזדהו עם השמאל. האנטישמיות הגלויה והסמויה גרמה להם אפילו לייחל לכך שבגין יצליח בבחירות שנערכו אז בארץ. יעל ביקשה בטלפון מאמה שתשלח להם עיתון פעם בשבוע. הם עברו בהדרגה לימין ואף לאמונה. יעל גילתה כעת לחיים את רצונה לחזור לארץ והוא התנגד, אבל לא בתוקף.

בוקר אחד קיבלה יעל קלטת שנשלחה מהוריה. בקלטת ביקש האב שילמדו את ילדיהם לומר "שמע ישראל", ואילו האם הוסיפה כמה מילות הסבר על אפיית עוגה מיוחדת לפסח. יעל החלה ללמד את ילדיה לכתוב בעברית והתפלאה להיווכח שהם עושים זאת בקלות, כאילו שהדבר היה טבוע בדמם. היא שלחה להוריה את מכתבי הילדים הכותבים "שמע ישראל". הם החליטו לבדם, ללא כל הדרכה, לשמור שבת. חיים קנה סידור תפילה בסן פרנסיסקו ויעל קנתה בסופרמרקט עוף ויין. הילדים התרחצו והתלבשו לכבוד שבת, חיים קידש על היין והייתה אווירה מיוחדת במינה. אז הרגישו שהם זקוקים להדרכה. הם הלכו לבית כנסת רפורמי שהיה בקרבת מקום. על קירו התנוסס חלקו הראשון של הפתגם מ"פרקי אבות" – "אם אין אני לי מי לי". הם הרגישו שם כמו בכנסיה ונרתעו, אולם הם נמשכו דווקא להמשכו של הפתגם – "… וכשאני לעצמי מה אני".

באחד הימים הלך חיים לברקלי כדי לעשות את הבחינות האמריקאיות לתעודת האופטומטריסט ועבר דרך בית חב"ד. חב"דניק אחד קרא לו, הניח עליו תפילין, והזמינו לשבת. כמו כן העניק לו סידור "תהילת ה’" והשאיל לו תפילין.

הם נסעו בשבת והחנו את רכבם ליד בית הכנסת. אותה שבת הייתה ממש ‘מכת יהדות’ מרעננת עבורם. הם הרגישו שהגיעו לעולמות אחרים. התפילות, הניגונים, ואפילו מאכלי השבת, העלו אותם למחוזות שלא הכירו לפני כן. בשבת הבאה כבר החנו את רכבם במרחק רב יותר מבית הכנסת, ולאחר מכן כבר הגיעו למקום לפני השבת ונשארו עד תומה. באותה עת חשבו על מקומות אחרים בארצות הברית שברצונם לעבור אליהם, אבל כלום לא הסתדר להם, עד שהחליטו ביחד לעזוב את אמריקה ולעלות לישראל. הם החזירו את דירתם השכורה לבעליה וקיבלו מהוריו של חיים כסף כדי לרכוש כרטיסי טיסה לישראל.

חיים התקשר להוריה של יעל ואמר בנימה משועשעת: "לא תאמינו מה קרה?!" ההורים נבהלו מעט: "מה?!"
"הבת שלכם חזרה בתשובה!…"
"זה לא יכול להיות בשום פנים ואופן!"
"ומה איתך?"
"יש לי ברירה…"
"ומה אתם מתכננים לעשות?"
"לחזור לארץ!"

למרות שההורים התקשו להאמין לחזרתם בתשובה של בתם וחתנם, שמחו לשמוע על חזרתם לארץ והבטיחו שיקבלו אגף בביתם רחב הידיים בשכונת שעריים ברחובות. לפני שחזרו לארץ הספיקו להיפגש עם הרבי מליובאוויטש בניו יורק, בתיאום של אחות הרב מברקלי. כאשר הרבי יצא מחדרו לתפילת מנחה, הוא נתן מטבעות לילדיהם והורה להם להניחם בקופת צדקה וכן נתן לחיים וליעל דולרים וברך אותם. יעל הייתה כבר לבושה בחצאית ומכוסת ראש. היא תכננה לומר לרבי כל מיני דברים, אבל ברגע המיוחל נאלמה מפני האור שקרן מפניו.

כאשר חזרו לארץ הם רשמו את בנם בועז לתלמוד תורה. יעל המשיכה לצייר, אבל כעת ציירה דמויות של צדיקים, את נופי שעריים, ואפילו את נופי תימן הקדומים. ובנוסף לכך הפכה לקדרית. כל מה שברחה מפניו עד כה, חזר אליה ביתר שאת. מההשקפה האוניברסאלית חזרה יעל לחלקת אלוקים הקטנה, החמה והאמיתית של שורשיה התמימים, המעורבים בחן עם ניצוצות מערביים שליקטה בדרכה. והיא מתמודדת עם אתגרי החיים בעזרת אמנותה המגוונת ואמונתה הפשוטה.

* * *
יצירת קשר לסיפור תשובה – odedmiz@actcom.co.il
(מתוך הספר אור חוזר 2)