לכל אדם יש דרך משלו

 

רבי נחמן כותב (ליקו"מ תורה קכ"א) על הפסוק: "אז אמרתי הנה באתי במגילת ספר כתוב עלי – לעשות רצונך אלוקי חפצתי" (תהילים מ). כשאדם רואה ולומד בספר מסוים, ובכל מקום שהוא רואה ולומד, מוצא את עצמו, היינו שלוקח לעצמו מוסר, ורואה פחיתותו ושפלותו, בכל מקום באיזה ספר שהוא בא ומעיין שם, זה סימן שחפץ לעשות רצונו יתברך, וזה שכתוב: אז אמרתי הנה באתי במגילת ספר כתוב עלי – זה סימן: "לעשות רצונך אלוקי חפצתי כנ"ל".

 

למרות שאדם מוכרח לזרום עם כולם, ושתהיה לו שייכות לקהילה והיכללות בציבור יראי השם, אולם בד בבד הוא מוכרח למצוא גם את העבודה העצמית שלו, את הנקודה המסוימת של הביטוי עצמי או ההגשמה עצמית שלו. וכידוע, אין אדם דומה לחברו – יש אחד שיכול לחדש בתורה, ואילו השני יש לו כושר ארגון וכו’. כשכל אחד מוצא את הנקודה שלו אז הוא תורם לכלל הציבור. וזוהי דווקא שלמותו של הציבור, כי אם הציבור מורכב מאנשים שמסתכלים אחד על השני ומנסים לחקות את ההצלחות איש של רעהו – דבר זה יוצר תחרות וצרות עין וגורם רק לאווירה עכורה, ה’ ישמור.

 

 

לכן, עיקר העיקרים שבעזרתו האדם יכול למצוא את דרכו האישית הוא על ידי שעת התבודדות בכל יום. בשעה זו ישפוט את עצמו עם התקשרות לצדיק, מכיוון שעל ידי זה הצדיק מפריש לו דרך לפי שורש נשמתו. על זה אמר רבי נחמן (ליקו"מ ח"ב, כה): "התבודדות היא מעלה עליונה וגדולה מן הכל"! וארצה להוסיף ואומר: ומיוחדת מן הכל…

 

זאת, משום שההתבודדות היא הדבר היחידי בכל התורה והמצוות שהוא מיוחד לכל אחד בנפרד, ומותאם באופן אישי לכל אדם ואדם ומוליכו למציאות שליחותו בעולם הזה, וכמובן כדי לזכות לחיים מאושרים באמת. דבר זה נכון בכמה מישורים:

 

המישור הראשון – דרך לפי שורש נשמתך (על פי מה שכתב רבינו בתורה ד):

 

"כשמתוודה וידוי דברים לפני תלמיד חכם, על ידי זה התלמיד חכם מדריך אותו בדרך ישר לפי שורש נשמתו. וזה ‘הגיע לפרשת דרכים’, ואמרו חז"ל (שם סוטה): ‘זה תלמיד חכם ויום המיתה’, זה בחינת וידוי דברים לפני ‘תלמיד חכם’. וידוי, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (סנהדרין מג, ע"ב): ‘כל המומתין מתוודין’. וזה נקרא פרשת דרכים, כי התלמיד החכם מפריש לו דרך לפי שורש נשמתו, אזי ניצול מכולם. כי קודם שהתוודה, אף על פי שהיה אצל התלמיד חכם, ונתן לו ממון, עדיין אינו יודע באיזהו דרך הוא מהלך, כי "יש דרך ישר לפני איש ואחריתה דרכי מוות" (משלי יד), אבל ‘כשהגיע לפרשת דרכים’ – זה תלמיד חכם ויום המיתה, היינו וידוי דברים לפני תלמיד חכם, אזי ניצול מכולם: וזה בכל פעם שבא אצל תלמיד חכם ומספר לפניו כל ליבו…"

 

כאשר יש לאדם התבודדות הכוללת חשבון נפש ווידוי דברים בכל יום, אז הצדיק יכול להתחיל להוליך אותו בדרך הנכונה לו לפי שורש נשמתו, כלומר שמוליך אותו לשליחות האישית שלו ולתיקונו המיוחד שבשבילו נשלח לזה העולם. וזה אפשרי רק על ידי התבודדות, כמובא בדברי רבינו הנ"ל, שאף אם זכה האדם להתקרב לצדיק, ואף להיות במחיצתו וללמוד ממנו ולתת לו צדקה, אך כל זמן שאין לו וידוי דברים הוא עדיין אינו יודע באיזו דרך הוא מהלך! ומי יודע אם מה שנראה בעיניו כדרך הישרה, אינו אלא "דרך ישרה" שאחריתה דרכי מוות… כי כל זמן שאדם לא מוצא את שליחותו בעולם, את הדרך שנסללה במיוחד עבורו בעולם הזה, אז הוא בודאי מהלך בדרכי מוות, כלומר – שאינו ממצה כלל את שהותו בעולם הזה ולכן גם לא מתקן את מה שעליו לתקן. אולם, על ידי התבודדות ווידוי דברים אדם יזכה בוודאות למצוא את הדרך המיוחדת שלו ולתקן בחיים חיותו את כל מה שצריך לתקן. ומלבד התיקון שזוכה לעשות, חייו יהיו נעימים ומתוקים, מלאים באור האמונה ובשכלים והשגות חדשים ונפלאים בכל רגע.

 

המישור השני – הנתיב החדש שלך (על פי תורה צ"ז, חלק ב):

 

"עוד שמעתי בשמו לעניין מעלת השיחה בינו לבין קונו, שאמר: שעל תפילות ותחינות ובקשות הסדורות מכבר, כבר יודעין מהם כל המחבלים והמקטרגים, והם אורבים על הדרכים של אלו התפילות, מחמת שיודעים מהם מכבר. כמו, למשל, על הדרך הכבושה, הידוע ומפורסם לכל, שם אורבים רוצחים וגזלנים תמיד, מחמת שיודעים מדרך זה כבר. אבל כשהולכין בנתיב ודרך חדש, שאינו נודע עדיין, שם אינם יודעים לארוב שם כלל כמו כן לעניין הנ"ל, כי השיחה שמדבר האדם עצמו בינו לבין קונו, הוא דרך חדש ותפילה חדשה, שהאדם אומרה מליבו מחדש, על כן אין המקטרגים מצויים כל כך לארוב. ואף על פי כן הזהיר מאוד גם על אמירת שאר תחינות ובקשות, כמבואר בדברינו כמה פעמים".

 

רבינו מבאר היטב בדבריו, שההתבודדות היא התפילה היוצאת מליבו של האדם והיא אינה כתובה בשום ספר, אלא בכל יום האדם אומר אותה מחדש לפי מה שעובר עליו. לכן, אותם מקטרגים המצפים ואורבים על תפילתו של איש הישראלי, כדי לחבל ולקלקל את תפילתו ובעיקר בכדי לקטרג, אינם יודעים היכן לארוב, כי מי יודע מה יאמר ועל מה יתפלל. אם כן, דווקא ההתבודדות היא התפילה העיקרית שיכולה לעלות ולהתקבל, מכיוון ששאר התפילות הידועות, הכתובות, המוכרות והקבועות – עליהן ישנו קטרוג גדול וצריכים זכות גדולה כדי שהן יעלו למעלה כפי שהן בלא קלקול וחבלה, לכן צריך בתפילות אלה להתאמץ מאוד ולומר אותן בכוונה, כי זהו חלק מהקלקול של אותם מחבלים המפריעים ומבלבלים את כוונתו של המתפלל.

 

לעומת זאת, על ההתבודדות – מכיוון שהתפילה זו יוצאת לראשונה הישיר מליבו של האדם – אין המקטרגים יודעים היכן לארוב ולכן אין עליה שום קטרוג, היא עולה הישר למעלה. לכן ניתן להבין מדוע בתפילה האישית קל יותר לכוון, הרי בתפילה הכתובה אדם חייב לקשר את הלב שלו למה שכתוב לפניו, אך מכיוון שליבו אינו ברשותו הוא לא יכול לעשות זאת. אבל בשיחה האישית התפילה יוצאת מן הלב אל הפה! אין שום קושי או צורך לכוון כי הכוונה באה מאליה, בפרט כאשר אדם מתפלל על עניינים הנוגעים לו ממש, שאז אין לו שום קושי לדבר עליהם מליבו כראוי.

 

המישור השלישי – השביל שלך (על פי מה שכתב רבינו בספרו "סיפורי מעשיות", מעשה א’ – אבידת בת מלך):

 

"וראה שביל אחד מן הצד, והיה מיישב עצמו, באשר שאני הולך כל כך זמן רב במדבר ואיני יכול למוצאה, אלך בשביל הזה, אולי אבוא למקום ישוב…"

 

אחרי שנים רבות של בקשה אחר בת המלך שאבדה, רואה השני למלכות שביל צדדי ומחליט לפנות מן הדרך הכבושה וללכת בו. דבר זה מרמז על גילוי דרך התפילה האישית, היא ההתבודדות. כי "שביל" הוא תמיד דרך צרה שהולכים בה לבד, ומכאן שהתגלתה לו הדרך של התפילה האישית. כי באמת, אף על פי שיש תפילות כתובות וידועות – בסידורים, תהילים, ליקוטי תפילות ועוד וכולן חשובות ומועילות – אולם בלי התפילה האישית אי אפשר בשום אופן למצוא את בת המלך, שהיא האמונה.

 

לכן אומר השני למלכות: באשר שאני הולך זמן רב ואיני יכול למוצאה – הוא ראה בבירור שעד עכשיו הלך בדרכים הכבושות לרבים, שהן התפילות השייכות לכלל עם ישראל והנוסח שלהן קבוע ושווה לכולם, בהן הלך זמן רב – התפלל אותן, אך בכל זאת לא הצליח למצוא את בת המלך. לכן, כאשר ראה שביל מהצד, שהוא דרך ליחיד, יישב עצמו ואמר: אלך בשביל הזה, אולי אבוא למקום ישוב! וכאשר הלך בשביל זה הוא באמת מצא את בת המלך! השני למלכות הבין שצריך לחבר את התפילה האישית שלו, שמותאמת במדויק למצבו בכל רגע, והיא כוללת שבח, הודאה, חשבון נפש, בקשה, ישוב דעת וכו’ – הכל לפי המצב בו הוא נתון באותו זמן. תפילה שעל כורחך אינה יכולה להיות כתובה בשום מקום, מכיוון שהיא משתנה בהתאם למה שעובר על כל אדם ואדם בגוף ובנפש. לכן, השני למלכות הבין שאם ילך בדרך זו הוא יגיע למקום ישוב – למקום של ישוב הדעת, לנקודה ולתיקון שלו.

 

דבר נוסף, ההתבודדות אינה דומה מיום ליום! וזהו כלל חשוב מכיוון שאדם צריך לחפש מחדש בכל יום מה השם רוצה ממנו בכל רגע נתון – על מה הוא צריך להתפלל, לבקש, להתוודות או להתחרט. גם ההודאה אינה דומה להודאה מהיום הקודם, כי בכל יום ישנם דברים נוספים שאדם צריך להודות עליהם, דברים שלא קרו. לכן ההתבודדות היא דבר מאוד אישי וכל אחד עושה אותה בצורה שונה. אין בה שום כללים, חוקים וכדומה. כל אחד שופך את ליבו נוכח פני השם כפי מה שעובר עליו בגוף ובנפש.