תרגיש בבית
תשתה, תאכל, תנוח אם אתה צריך. אתה רוצה לעמוד? לשבת? מה שבא לך, הכל מותר. תרגיש בבית. אחרי הכל, אתה צריך כוחות חדשים ורעננים להמשך המסלול.
תשתה, תאכל, תנוח אם אתה
צריך. אתה רוצה לעמוד? לשבת?
מה שבא לך, הכל מותר. תרגיש
בבית. אחרי הכל, אתה צריך כוחות
חדשים ורעננים להמשך המסלול.
בשדי יער – פרק 25
כדי להבין מעט מהגדרתה הנכונה של ההתבודדות, נביט במה שכתב רבי נחמן בסיפור המעשייה "מבן מלך ובן שפחה שנתחלפו" (סיפורי מעשיות, מעשה יא). מעשייה זו ארוכה, לכן ציינו את מה ששייך לענייננו:
בן המלך ובן השפחה הוחלפו בלידתם – בן השפחה גדל בבית המלך, ואילו בן המלך האמיתי גדל בבית השפחה. לימים, החלה לפוץ השמועה על החילוף הנ"ל והבריות החלו לרנן, שבן המלך אינו בן המלך האמיתי ובן השפחה הוא בן המלך האמיתי וכו’. אחד מיועציו של בן המלך יעץ לו להיפטר מבן השפחה, שמא יום אחד ירצו אנשים לקשור קשר נגד המלוכה וישתמשו בבן השפחה לשם כך ויאמרו שלו ראוי למלוך, על פי השמועה. בן המלך (שהוא בן השפחה האמיתי) החל לגרום צרות רבות לבן המלך האמיתי, ולאחר שהמלך הזקן נפטר הוא עלה למלוכה והגביר את התנכלויותיו, עד שבן המלך האמיתי הוכרח לברוח מביתו.
בן המלך האמיתי, שחשב שהוא בן השפחה, מרוב הצער שנגרם לו, החל לחיות חיי הוללות ושכרות ועשה מעשים אשר לא ייעשו, ואילו בן השפחה, שעלה למלוכה, מלך בתוקף וכל מי שהעז לדבר על עניין החילוף, חש את נקמתו המתוקה של המלך.
כך עברו הימים, ובן המלך האמיתי היה עסוק בלהטביע את יגונו ביין, ובן השפחה היה עסוק בענייני המלוכה. עד שיום אחד חל שינוי בחייהם של השניים, בעקבות אירוע מסוים. כעת נביא את לשון רבינו הקדוש, ונלמד מהו הדבר שהביא לשינוי בחייהם של השניים:
"ויהי היום, ונסע המלך עם שריו לתפוס חיות ובאו למקום נאה, ונהר מים לפני המקום ההוא ועמדו שם לנוח ולטייל, והניח עצמו המלך לשכב, ובא על דעתו המעשה הנ"ל שעשה, שגירש את הבן הנ"ל בחינם, כי ממה נפשך: אם הוא בן המלך לא די שנתחלף? מדוע יהיה נתגרש מכאן? ואם אינו בן המלך, גם כן אין מגיע לו לגרשו, כי מה חטא? והיה המלך חושב בזה ומתחרט על החטא והעוולה הגדולה הזאת שעשה, ולא ידע לתת עצה לנפשו מה לעשות בזה, ואי אפשר לדבר מדבר כזה עם שום אדם להתייעץ עמו, ונתעצב בדאגה מאוד, ואמר להשרים לשוב, כי מאחר שנפלה עליו דאגה, אין צריכין עוד לטייל, וחזרו לביתם וכשחזר המלך לביתו, בודאי היו לו כמה עניינים ועסקים, ונתעסק בעסקיו ועבר מדעתו עניין הנ"ל.
והבן הנ"ל, שנתגרש (ואשר הוא בן המלך באמת) ועשה מה שעשה ובזבז מעותיו, פעם אחד יצא לבדו לטייל והניח לשכב, ובא לו על דעתו מה שעבר עליו, וחשב מה זאת עשה אלוקים לי: אם אני הבן מלך בודאי אינו ראוי לי זאת, ואם איני בן המלך גם כן אינו מגיע לי זאת, להיות בורח ומגורש. ונתיישב בדעתו: אדרבא, אם כן, שהשם יתברך יכול לעשות כזאת, להחליף את בן המלך ושיעבור עליו כנ"ל, אם כן הייתכן מה שעשיתי? וכי כך היה ראוי לי להתנהג כמו שעשיתי? והתחיל להצטער ולהתחרט מאוד על המעשים הרעים שעשה, ואחר כך חזר למקומו וחזר אל השכרות, אך מחמת שכבר התחיל להתחרט, היה מבלבל אותו המחשבות של חרטה ותשובה בכל פעם".
מה שנעשה עם שני הבנים וכיצד הגיע התיקון לכל החילוף הנ"ל – אין כאן המקום להביאו. אך נראה כי שניהם לא ידעו כיצד להתמודד עם החרטה שלהם וכיצד לפעול ולתקן את המעוות מסיבה אחת – לא הייתה להם שעת התבודדות! לא היה להם יישוב הדעת.
אך העיקר לענייננו, הוא תיאור הרקע להרהורי התשובה של שני הבנים: שניהם "הניחו עצמם לשכב" ומיד עלו על ליבם הרהורי החרטה. מכאן אנו למדים, שברגע שאדם "מניח עצמו לשכב", כלומר כשפורש מעט מן העולם הזה ונותן לנפשו "אתנחתא" ושקט – מיד עולות על ליבו כל העוולות שלו, ומיד הוא מבחין במעשיו שאינם כהוגן, והוא שב בתשובה עליהם.
כל אדם יכול לראות זאת ממש, כשהוא נוסע למקום מסוים ועוזב את טרדותיו מאחור,
ויוצא מהלחץ שהיה נתון בו ונרגע מעט – מיד הוא מתחיל לחשוב על חייו. הוא מבחין בכל מיני עניינים שנעלמו מעיניו ורואה את הכל בפרספקטיבה שונה.
זוהי ממש ההגדרה הנכונה ביותר של ההתבודדות, שיא הזמן של מנוחת הנפש. זמן של רגיעה. של יציאה אל מחוץ למרוץ החיים השוטף והקוצף – שעה אחת של "שבת" באמצע השבוע! באה שבת – באה מנוחה. כך צריך אדם להתייחס להתבודדות, כמו לשבת קודש. וכמו שביום שבת אדם עוזב את כל דאגותיו ומפסיק את המרוץ ונותן מנוחה לנפשו, כך צריך האדם להגיע להתבודדות שהיא מנוחת הנפש ורגיעה, ואז בודאי יעלו על ליבו כל הטעויות שעשה ויוכל לחשוב על חייו בישוב הדעת.
וכפי שהשבת מחדשת את הנשמה ונותנת לאדם כוח להמשיך במסלול החיים, כך ממש ההתבודדות נותנת לאדם את אותה הבחינה בכל יום – מחדשת את כוחותיו, מנקה אותו מכל מועקותיו וכן הלאה. בדרך זו הוא מחדש את כוחותיו וממשיך במסלול החיים. וכמו כל אדם ששומר שבת שלא מבין איך אפשר לחיות בעולם הזה בלי שבת, כך אדם שיש לו שעת התבודדות – הוא לא מבין איך אפשר לחיות בעולם הזה בלי שעה כזו ביום?! איך אפשר לוותר על המנוחה הזאת? איך אפשר לרוץ כל הזמן ולא להפסיק? איך אפשר בלי פסק זמן להתחדשות ולהתבוננות? הרי לא צריכים לחכות לעולם הבא כדי להבין את מעלתה של ההתבודדות, אלא כבר כאן בעולם הזה אדם שמתבודד מרגיש בחייו גן עדן ממש.
תרגיש בבית
זו הסיבה מדוע ההתבודדות אינה תפילה כשאר התפילות שיש בהן הלכות והגבלות – כגון שאסור לאכול לפני התפילה ושלא יעבור זמן התפילה, כמו כן ישנם חלקים שצריך להתפלל בעמידה וחלק בישיבה וכו’. אולם בהתבודדות אין זה כך. אם אדם רעב – תחילה יאכל. אם הוא עייף – ינוח קודם להתבודדות, אין זה משנה באיזו שעה של היום הוא מתבודד וגם אין זה משנה אם הוא עומד או יושב – הכל מותר! כי עיקר ההתבודדות – להגיע למנוחת הנפש. אדם לא יכול להגיע לישוב-דעת אמיתי ושיעלו על ליבו טעויותיו וכו’, אם הוא לא יוצא ממרוץ החיים ומהלחץ שמקיף אותו ברוב שעות היום. זכרו הגדרה זו היטב מכיוון שהיא נצרכת מאוד!
לכן חשוב מאוד שאדם ירגיש בנוח במקום בו הוא מתבודד. שלא יהיה לו שום לחץ או פחד, שלא יביא איתו את כל המפריעים והמטרידים למקום התבודדותו (חדר, שדה וכו’). יש לכבות את הטלפון הסלולארי, ולהתנתק (כדי להתחבר…). קח נשימה עמוקה לריאות, תנוח קצת. תרגיש משוחרר. תודה לבורא העולם.
כל התנאים שהוזכרו לעיל, שהם טובים מאוד להתבודדות כמו שדה פתוח או יער, שעת חצות וכו’, בודאי טובים מאוד אם אדם זוכה לך. כאשר אדם מתבודד בשדה אז נפתח לו הלב בקלות, ושעת חצות היא עת רצון. אבל אם התנאים הללו מבלבלים את דעתו של האדם ואינם מניחים לו להגיע לישוב הדעת – כי יכול להיות שבשעות כאלה הוא עייף, ואולי זה מתנגש לו עם עניינים אחרים, ואולי הוא מפחד – אז ברור שאין בהם שום תועלת והמטרה האמיתית מתפספסת.
לכן ההתבודדות צריכה להיות בזמן שנוח לך ובמקום בו אתה מרגיש טוב, כי העיקר – להגיע למנוחת הנפש.
שיח השדה
הזכרנו את עניין ההתבודדות בשדה, ביער ובשעת חצות. למרות שהסברנו שגם אם זה לא מסתדר אז זה בסדר, אולם מן הראוי לציין את דבריו של רבי נחמן בעניין זה, וזו לשונו: "אך עיקר ההתבודדות הוא בלילה, בעת שהעולם פנוי מטרדת העולם הזה. כי ביום, על ידי שרודפין העולם אחר העולם הזה, הוא מבטל ומבלבל את האדם מלהתדבק ולהיכלל בה’ יתברך, ואפילו אם הוא בעצמו אינו טרוד, אף על פי כן מאחר שהעולם טרודים אז ורודפים אחר הבלי העולם הזה, על ידי זה קשה אז לבוא לידי ביטול. וגם צריכים שיהיה ההתבודדות במקום מיוחד, דהיינו חוץ מהעיר בדרך יחידי, במקום שאין הולכים שם בני אדם, כי במקום שהולכים שם בני אדם ביום, הרודפים אחר העולם הזה, אף על פי שכעת אינם הולכים שם, הוא מבלבל גם כן ההתבודדות, ואינו יכול להתבטל ולהיכלל בו יתברך…"
ובשיחותיו הקדושות של רבי נחמן נכתב:
"ודיבר אז שבחורף כל העשבים וכל הצמחים כולם מתים כי בטל כוחם בחורף והם אז בבחינת מיתה, וכשבא הקיץ כולם נתעוררים ונחיים. ואז טוב ויפה כשיוצאים לשוח בשדה, שיחה זו תפילה ותחינה וכיסופים להשם יתברך. ואז כל שיח השדה המתחילים לחיות אז ולצמוח, כולם נכספים ונכללים בתוך תפילתו ושיחתו, והאריך אז בשיחה נפלאה בעניין זה…" (חיי מוהר"ן, ע"ב).
"דע, כשהאדם מתפלל בשדה, אז כל העשבים כולם באין בתוך התפילה ומסייעין לו, ונותנין לו כוח בתפילתו. וזה בחינה שנקראת התפילה שיחה, בחינת (בראשית ב): "שיח השדה", שכל שיח השדה נותנין כוח וסיוע בתפילתו. וזה בחינת (שם כד): "ויצא יצחק לשוח בשדה" – שתפילתו הייתה עם סיוע וכוח השדה, שכל עשבי השדה נתנו כוח וסיוע בתפילתו כנ"ל, שבשביל זה נקראת התפילה שיחה כנ"ל. (ליקו"מ ח"ב, תורה יא).
אם כן, אדם שיכול לקיים את ההתבודדות בתנאים שהוזכרו לעיל, בודאי מעלתו גדולה ועצומה. אולם רוב בני העולם, ובפרט הנשים, שאינם יכולים לקיים זאת, בודאי שההתבודדות שלהם היא עצומה ונפלאה גם בלי תנאים אלו דווקא, כמו שרבינו הקדוש כתב בפירוש: "בחדר או בשדה", והקדים את החדר לשדה, ללמדנו שהעיקר הוא – ישוב הדעת ומנוחת הנפש.
(מתוך בשדי יער מאת המחבר)
כתבו לנו מה דעתכם!
תודה על תגובתך!
התגובה תתפרסם לאחר אישור