למה אנחנו מתלוננים?

על מה אנשים מתלוננים? תתפלאו
לשמוע, אבל מדובר בדברים קטנים חסרי
חשיבות וערך. הם קוראים לזה "צרות",
רק שהם לא יודעים כמה אנשים היו
מוכנים להתחלף איתם ב"צרות" האלה…

בספר "עטרה למלך", כותב מחבר הספר דברים נפלאים על פי דברי רש"י על הנאמר בפסוקים בפרשת במדבר, העוסקים בתלונות העם על כך שאין להם בשר לאכול פרט למן: "וְעַתָּה נַפְשֵׁנוּ יְבֵשָׁה אֵין כֹּל בִּלְתִּי אֶל הַמָּן עֵינֵינוּ", ובפסוק שלאחריו מיד כתוב: "וְהַמָּן כִּזְרַע גַּד הוּא וְעֵינוֹ כְּעֵין הַבְּדֹלַח". פירש רש"י, אלו (הפסוק השני) הם דברי הקדוש-ברוך-הוא כאשר שמע את העם מתלוננים על המן, לכן ציין את שבחו של המן, וזו לשונו של רש"י הקדוש: מי שאמר זו, לא אמר זו. ישראל אומרים: בלתי אל המן עינינו, והקדוש-ברוך-הוא כותב בתורה: "והמן כזרע גד וגו’". כלומר, ראו באי עולם על מה מתלוננים בני והמן כה חשוב!

לשמע תלונותיהם של עם ישראל על המן יוצאת בת קול משמים וצועקת: ראו על מה מתלוננים בני! על מאכל אבירים, מאכל מלאכים – המן, שיורד כל לילה ונאכל ומשתנה טעמו כרצון האדם ונבלע באיברים בלי יציאה כלל וכו’, והם מתלוננים שאין להם בשר, הם מתגעגעים לשומים ולקישואים שהיו להם במצרים…

בכל פעם שאדם מתלונן, יוצאת בת קול משמים ואומרת: ראו על מה הוא מתלונן!

דוגמאות? בבקשה.

הבעל חוזר הביתה ורואה את כל הבית הפוך – צעצועים על הרצפה, ערימות כביסה וכו’. מיד הוא פונה אל אשתו בצעקות ובטענות על כך שהיא לא משגיחה על הילדים, לא מחנכת אותם, ולמה הכל מבולגן וכן הלאה. יוצאת בת קול משמים וצועקת: ראו באי עולם על מה האדם הזה מתלונן ובוכה, שהרבה הרבה אנשים נפשם כלתה מתי יהיה להם אפילו ילד אחד! והיו מוכנים שיהיו להם ילדים שלא רק "יבלגנו" את הבית, אלא אפילו יהרסו להם את הבית, ישברו את הקירות, רק שיהיה להם ילד אחד לרפואה. ועל מה אדם זה בוכה! על מה הוא מתלונן?!

הילדה חוזרת מבית הספר ומוצאת שולחן ערוך לסעודה שלא חסר בו דבר! סלטים, לחם טרי, שתייה ועוד, ורק טונה אין… היא מתלוננת: מה?! אין טונה היום?! באותו רגע יוצאת אותה בת קול משמים וצועקת: ראו באי עולם על מה מתלוננת זו! ראו שיש לה הכל ורק חסר לה פרט קטן שלא כרצונה, והיא בוכה?! היו זמנים שהיה רעב בעולם עד שהעשבים היו הדבר היחיד שנותר למאכל. אנשים אכלו את בשר ילדיהם ר"ל! בשר זרועותיהם! ואלו לא סיפורים, זו מציאות שהייתה. אנשים אכלו חתיכות מעצמם כדי שיחיו עוד יום, ואולי יהיה איזה נס ויגיע מאכל לפיהם. אז על מה אדם מתלונן? על מה הוא בוכה? ה’ ירחם שלא נדע מכאלה צרות.

אנשים שמגיע זמן השידוכים לילדיהם והמשפחות מחפשות להם שידוך טוב, וברוך ה’ אכן מוצאים זיווג טוב ומתחילים לסכם את העניינים. ואז, עולה ויכוח על דבר קטן ושולי, ממש שטות קטנה. ומה קורה? משביתים את כל השמחה בגלל דבר פעוט וזעום זה. הרי הם באמת מצאו שידוך טוב שכל אדם היה שמח בו, אז על מה התלונות? על פרט קטן שלא כרצונם! בגלל איזו אי הסכמה על כמה שקלים או כל דבר אחר. ואין כאן המקום לפרט את הסיבות שבגללן מושבתות שמחות, וכל אחד יוסיף מדעתו את הפרטים שהוא מכיר ויודע בעניינים אלה. גם כאן יוצאת בת קול משמים וצועקת: ראו על מה בני מתלוננים!

לכן חשוב מאוד לזכור, ולדעת היטב, כי ברגע שאדם מתלונן, רוטן ומתבכיין על דבר כלשהו (וברוב הפעמים, אם לא בכל הפעמים, מדובר בדברים קטנים חסרי חשיבות) יוצאת בת קול משמים ואומרת לו: על מה אתה מתבכיין! למה אתה לא מרוצה? הרבה אנשים היו מוכנים להחליף איתך את ה"צרות" שלהם!

יתירה מזו, אם קשה לאדם בנקודה מסוימת – דווקא בה עליו להתחזק עוד יותר להודות ולהלל ולשבח את הבורא כי בעזרתה יזכה לקבל את המתנות הנפלאות שקושי זה טומן בו, כמו שכתוב: "עת צרה היא ליעקב וממנה ייוושע". כל קושי, צער או דין שיש לאדם הוא יכול להמתיקו עם האמונה שהכל לטובה. ולא רק להמתיק, אלא לקבל את המתנה הנפלאה שגלומה בו, את הישועה הגדולה שנסתרת מעיניו. וישועה זו היא עיקר הטובה עליה אנו אומרים "הכל לטובה".

לכן על האדם להתחזק ולדעת שאנו חייבים להודות לה’, כמובא בכמה מקומות בתפילה: "לפיכך אנחנו חייבים להודות לך". "על כן חובת כל היצורים לפניך ה’ אלוקינו וכו’, להודות ולהלל וכו’". זאת לא רשות, אלא חובה! וחשוב להדגיש את החובה שבזה, מכיוון שהרבה אנשים שלומדים על נושא ההודאה ולא מבינים שמדובר כאן ביסוד עצום לכל החיים, וחושבים שזו רק מעלה טובה, מידה טובה, דרך ארץ וכדומה. אבל לא! ההודאה היא החובה הראשונה של האדם כדי שיהיה לו קשר עם האמונה. חובה להתבונן כל יום על הטובות שהשם עושה איתך, להלל אותו, לשבח ולשיר לו שירים על חסדיו. זה מה שכתוב בתפילות שהוזכרו לעיל.

כמובן, כמו בכל דבר שבא מצד הקדושה, גם כאן ישנה הסתרה נוראה של היצר הרע. אפילו אדם ששומע את השיעורים על ההודאה ולומד בספרים – היצר הרע מחדיר בו תירוצים שונים ומשונים עד שהוא אומר: לא, אני לא מתבכיין חלילה, רק שהבעיה שלי היא… אך למעשה הם מתבכיינים. אנשים יודעים שאני מלמד ומזהיר מפני בכיית חינם, על חומרת העניין והשלכותיו, לכן הם מגוננים על עצמם ואומרים לי: ‘אני לא מתבכיין, אבל…’ ואז שופכים קיתונות של בכיינות… מרמים את עצמם… אומרים שהם לא מתבכיינים ומתלוננים אבל הם כן עושים את זה.

ומה הפיתרון? להודות באמת מכל הלב! על הנקודה/בעיה/נושא בה מחדיר היצר הרע לאדם בכיינות, מרירות וכדומה. דווקא על דבר זה צריך להודות מכל הלב. וכמובן, לזכור את אותה בת קול שיוצאת ומוכיחה את האדם – שהבכייה שלו היא בכיית חינם, בכייה על זוטות וקטנות, לעומת כל הטוב שיש לו.

השם יתברך יזכנו על דבר כבוד שמו להודות ולהלל ולשבח תמיד, לשיר לה’ שירי הודאה ושמחה, ובזכות זה נזכה להמתקת כל הדינים ולהמשכת כל הישועות והרחמים, לחתימה טובה ולגאולה השלמה במהרה בימינו, אמן ואמן.