בשדי יער עמוד 51-52

בשדי יער – בגן התפילה וההתבודדות עמוד 51-52

לָכֵן עַתָּה הַדָּבָר בָּרוּר: הָאָדָם צָרִיךְ לְהִתְפַּלֵּל הַרְבֵּה עַל הַתְּפִלָּה בִּשְׁבִיל שֶׁיִּתְפַּלֵּל כְּמוֹ שֶׁצָּרִיךְ, שֶׁהֲרֵי לָמַדְנוּ עַתָּה אֵיזֶה עֹמֶק יֵשׁ בְּמִצְוָה זוֹ, וְאֵיזוֹ זְכוּת וְחֶסֶד יֵשׁ בְּמִצְוָה זוֹ, וְאֵיזוֹ גְּאֻלָּה יֵשׁ בְּמִצְוָה זוֹ, וְלֹא יַעֲלֶה עַל הַדַּעַת לְקַבֵּל דָּבָר כָּל כָּךְ גָּדוֹל בְּלִי הַרְבֵּה תְּפִלָּה.
אִם הָאָדָם יָבִין בְּצוּרָה חַד מַשְׁמָעִית וַחֲזָקָה, שֶׁגְּאֻלָּה זוֹ תְּפִלָּה, בְּוַדַּאי הוּא יִתְפַּלֵּל הַרְבֵּה מְאֹד עַל הַתְּפִלָּה. כִּי הַתְּפִלָּה זוֹ הַגְּאֻלָּה שֶׁל הָאָדָם, וּמִשֶּׁהָאָדָם מִתְקָרֵב לַעֲבוֹדַת הַתְּפִלָּה, הֵחֵלָּה גְּאֻלַּת נַפְשׁוֹ. עַל פִּי זֶה נִתָּן לְהָבִין מַה שֶּׁאָמַר רַבִּי נָתָן מִבְּרֶסְלַב: הַמָּשִׁיחַ שֶׁלִּי כְּבָר הִגִּיעַ. כִּי הוּא זָכָה לִתְפִלָּה, וּכְשֶׁאָדָם זוֹכֶה לִתְפִלָּה הוּא יָכוֹל לוֹמַר בְּפֶה מָלֵא: הַמָּשִׁיחַ שֶׁלִּי כְּבָר בָּא.

דְּבָרִים הַיּוֹצְאִים מִן הַלֵּב

כִּי כְּמוֹ שֶׁכָּל דָּבָר שֶׁהַיֵּצֶר הָרַע מִתְגַּבֵּר בּוֹ, אֶפְשָׁר לְהִתְגַּבֵּר עָלָיו רַק עַל יְדֵי תְּפִלָּה, כְּמוֹ כֵן הַתְּפִלָּה, אִי אֶפְשָׁר לְהִתְגַּבֵּר עַל הַיֵּצֶר הָרַע הַמּוֹנֵעַ מִמֶּנָּה, כִּי אִם עַל יְדֵי תְּפִלָּה, עַל פִּי הַכְּלָל שֶׁבְּיָדֵינוּ: אִלְמָלֵא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹזְרוֹ, אֵינוֹ יָכוֹל לוֹ. לָכֵן אָדָם שֶׁרוֹצֶה לִזְכּוֹת לְעִקַּר הָ”עֲשֵׂה טוֹב” שֶׁזּוֹ הַתְּפִלָּה, צָרִיךְ תְּפִלָּה עַל הַתְּפִלָּה.
וְזֶה שֶׁמֵּבִיא מָרָן יוֹסֵף קַארוֹ בְּשֻׁלְחָן עָרוּךְ בְּסִימָן צ”ח, שֶׁחֲסִידִים וְאַנְשֵׁי מַעֲשֶׂה הָיוּ מִתְבּוֹדְדִים לִפְנֵי הַתְּפִלָּה כְּדֵי לְהַגִּיעַ לְכַוָּנָה בִּשְׁלֵמוּת. וְנִשְׁאֶלֶת שְׁאֵלָה: מָה רָאָה בַּעַל הַשֻּׁלְחָן עָרוּךְ לְהָבִיא עִנְיָן זֶה? וְכִי סֵפֶר שֻׁלְחָן עָרוּךְ הוּא סֵפֶר שֶׁל מַעֲשִׂיּוֹת שֶׁל צַדִּיקִים? מֵילָא, כָּל סֵפֶר אַחֵר, נִתָּן לְהָבִין שֶׁיֵּשׁ בּוֹ דְּרָשׁוֹת וּמוּסָר, אֲבָל שֻׁלְחָן עָרוּךְ לֹא בָּא אֶלָּא לָתֵת לָנוּ הֲלָכוֹת פְּשׁוּטוֹת וִיבֵשׁוֹת, כֵּיצַד לִנְהֹג.
מוּבָן אִם כֵּן, שֶׁלְּמָרָן הָיְתָה כַּוָּנָה לְלַמְּדֵנוּ שֶׁכָּךְ צְרִיכָה לִהְיוֹת הַנְהָגַת כָּל אָדָם, שֶׁיִּתְבּוֹדֵד לִפְנֵי הַתְּפִלָּה, כְּדֵי שֶׁיּוּכַל לְהִתְפַּלֵּל בְּכַוָּנָה. וְעַל פִּי דְּבָרֵינוּ כָּאן הַכֹּל מוּבָן עַל מְכוֹנוֹ. שֶׁמֵּאַחַר וְעִקַּר הַיֵּצֶר הָרַע הוּא עַל הַתְּפִלָּה, וּכְמוֹ שֶׁאָמְרוּ חֲזַ”ל: אֵיזֶהוּ דָּבָר הָעוֹמֵד בְּרוּמוֹ שֶׁל עוֹלָם וּבְנֵי אָדָם מְזַלְזְלִים בּוֹ? זוֹ הַתְּפִלָּה, אִם כֵּן, חַיָּב הָאָדָם לִשְׁהוֹת לִפְנֵי כָּל תְּפִלָּה לְפָחוֹת חֲצִי שָׁעָה, וּלְהִתְפַּלֵּל וּלְבַקֵּשׁ עַל הַתְּפִלָּה עַצְמָהּ, שֶׁיִּזְכֶּה לְהִתְפַּלֵּל אוֹתָהּ כָּרָאוּי מִבְּלִי לְזַלְזֵל בָּהּ, וּמִבְּלִי לִרְצוֹת לְהִפָּטֵר מִמֶּנָּה כְּמַשָּׂא כָּבֵד. וְיִלְמַד קַל וָחֹמֶר: וּמָה אוֹתָם חֲסִידִים רִאשׁוֹנִים, שֶׁהָיוּ קְדוֹשִׁים וּטְהוֹרִים, הָיוּ צְרִיכִים לְהִתְבּוֹדֵד שָׁעָה שְׁלֵמָה לִפְנֵי הַתְּפִלָּה כְּדֵי שֶׁיּוּכְלוּ לְכַוֵּן בָּהּ כָּרָאוּי, אָנוּ, שֶׁמּוֹחֵנוּ חַלָּשׁ וּמְבֻלְבָּל, לֹא כָּל שֶׁכֵּן, שֶׁלְּפָחוֹת בְּמֶשֶׁךְ עֶשֶׂר דַּקּוֹת, נְבַקֵּשׁ מֵה’ שֶּׁנִּזְכֶּה לְהִתְפַּלֵּל כְּמוֹ שֶׁצָּרִיךְ: לְהִתְפַּלֵּל בְּכַוָּנָה, וּבְהִתְלַהֲבוּת, בִּדְבֵקוּת וּבַאֲרִיכוּת וְכוּ’ וְכוּ’.
וְעוֹד, מִמַּעֲשֶׂה זֶה אָנוּ רוֹאִים גֹּדֶל הִתְגַּבְּרוּת הַיֵּצֶר הָרַע עַל הַתְּפִלָּה, שֶׁאֲפִלּוּ אוֹתָם קְדוֹשִׁים, הָיוּ צְרִיכִים לְהִתְבּוֹדֵד לִפְנֵי הַתְּפִלָּה, עַל מְנָת שֶׁיִּתְפַּלְּלוּ כָּרָאוּי. וְזֶה דָּבָר שֶׁרוֹאִים בְּחוּשׁ, שֶׁכָּל אָדָם, יִהְיֶה מִי שֶׁיִּהְיֶה, אִם הוּא לֹא יִתְפַּלֵּל עַל הַתְּפִלָּה, הוּא יְזַלְזֵל בָּהּ וְיִתְפַּלֵּל כְּפוֹרֵק מַשָּׂא. לָכֵן צָרִיךְ כָּל אָדָם לְהִתְפַּלֵּל הַרְבֵּה מְאֹד עַל הַתְּפִלָּה, וְאוּלַי יוֹעִיל לוֹ שֶׁלֹּא יִהְיֶה מֵהַמְזַלְזְלִים בָּהּ. כִּי כָּאָמוּר, עַל הַתְּפִלָּה יֶשְׁנוֹ יֵצֶר רַע מְיֻחָד, שֶׁתּוֹפֵס אֲפִלּוּ צַדִּיקִים וִישָׁרִים, וּמַכְנִיס בָּהֶם קֹצֶר רוּחַ וְרָצוֹן לְהִפָּטֵר מֵהַתְּפִלָּה, וְלָכֵן אָמְרָה הַגְּמָרָא לָשׁוֹן כְּלָלִית כָּזוֹ: וּבְנֵי אָדָם מְזַלְזְלִים בָּהּ, וְלֹא הִבְדִּילָה בֵּין צַדִּיק לְרָשָׁע, אֶלָּא כֻּלָּם מְזַלְזְלִים בָּהּ, מִשּׁוּם שֶׁעָלֶיהָ יֵשׁ אֶת עִקַּר הַיֵּצֶר הָרַע, וְלָכֵן הִיא הַמִּצְוָה הַיְחִידָה שֶׁצְּרִיכִים לְהִתְפַּלֵּל הַרְבֵּה וּבְכָל יוֹם, לְקַיְּמָהּ כָּרָאוּי.
וְלָכֵן אֲפִלּוּ חֲסִידִים רִאשׁוֹנִים הָיוּ צְרִיכִים לִשְׁהוֹת לִפְנֵי הַתְּפִלָּה כְּשָׁעָה, לְהִתְבּוֹנֵן בָּהּ, וּלְכַוֵּן מַחֲשַׁבְתָּם וּלְהָכִין עַצְמָם לְהִתְפַּלֵּל כָּרָאוּי בְּכַוָּנָה, וְקַל וָחֹמֶר לָנוּ, שֶׁצְּרִיכִים אָנוּ לְהִתְפַּלֵּל הַרְבֵּה עַל הַתְּפִלָּה, וּמַה טּוֹב אִלּוּ הָיִינוּ נוֹהֲגִים בְּהַנְהָגָה זוֹ שֶׁל חֲסִידִים רִאשׁוֹנִים, לְהִתְבּוֹדֵד לִפְנֵי כָּל תְּפִלָּה – אִם לֹא שָׁעָה, לְפָחוֹת חֲצִי שָׁעָה.