תעצרו את העולם, אני רוצה לרדת!

התאכזבתי מעולם האשליה, מהסגידה
למגדלי הפרוורטיות, מלמחוא כפיים
יחד עם כולם למלך העירום. לא נותר לי
אלא לעשות הפסקה, ולבקש מהחיים:
תעצרו את העולם, אני רוצה לרדת!

מנסות לגשר, חלק 2

מה קורה כשאמא מחליטה לצאת למסע הפרטי שלה בחיפושה אחר האמת, כשבסופו חוזרת אל שורשיה? איך מתמודדים הילדים?

אמא ובת מוצאות את הגשר ואת הדרך להתחבר, מבטאות את המסע בדיאלוג מעניין. בשבוע שעבר היה חלקה של שרון בדיאלוג, השבוע – אמא של שרון.

* * *

שרה חיה דריבן, אמא של שרון

"מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה"…

אחת הברכות האהובות עלי היא "שהכל נהיה בדברו", ותשובתה: "בורא נפשות רבות וחסרונן על כל מה שבראת להחיות בהן נפש כל חי…"

פעם כתבתי שהחסר הוא הגורם לתנועה, וכשהשם יתברך ברא את האדם, זכר ונקבה ברא אותם. והאדם נכנס לתרדמה עמוקה… לא היה חסר לו דבר, היה שלם. לכן ההפרדה בין איש לאישה פועלת כמגנט שזז ומחפש כל אחד את זיווגו. להיות אדם שלם זאת התנועה.

כן, זה החיפוש שלי. להידבק ולהידמות לבוראי. לאבא הכי שיכול להיות, למלך מלכי המלכים, לקדוש ברוך הוא. שרק הוא שלם, ובורא אותנו חסרים על מנת שנזוז, נעבוד ונשלים את עצמנו בחיפוש נקודת האמת.

כאמנית (אמנית פלסטית) חקרתי את האמן והאומן. ראיתי את השורשים הזהים למילים, הגעתי לתובנות עמוקות בנושא, וחשבתי שאני בעולם הרוח. אך הנשימה בשאיפתה לא נכנסה עד סוף גופי, אלא כמו נעצרה באמצע החזה. לא הבנתי. הצטבר לי סבל רב באזור הלב ולא הייתה לי ברירה אלא להמשיך ללמוד על משמעות החיים והכאב, ולמצוא את נשמתי.

זה כל כך נכון ש"הרוצה להתקדש מסייעים בידו". השם יתברך פשוט דפק בדלתי ואמר "הגיע זמנך לשוב אלי". הגיע תורי.

הגילוי העצום, הפנימי, העמוק. התובנות הרצות מוכיחות שוב ושוב את קיומו וחיותו של מלכנו – הציפו אותי רגשית. הייתי ב"אורות גבוהים", אך עדיין לא הבנתי את הפירוש של צלצול הפעמונים. עדיין לא ידעתי שכל זה הולך לעצב את זהותי, השתייכותי לעם הנבחר וקבלת עול תורה ומצוות.

כאמא שאוהבת את גוזליה כנמרה ולא כציפור, המוכנה להילחם לשלומם בכל המובנים ונגד כל העולם, המתגאה בברואים אלו שנוצרו ברחמה, התחילה, בדרכי החדשה, להירקם מן תהום שיצר בתוכי כאב עצום. וכאילו עקרו ליבי ואיברי בשרי, ונשארתי ריקה. חשבתי שאיבדתי אותם, את כרטיסי הביקור שלי: את ילדיי. הבנתי מה זה לטפס על הקירות מכאב, ויחד עם זה ידעתי שאין לי ברירה, אני חייבת למצוא את דרך האמת. לא רק בשבילי, אלא כמובן, גם עבורם.

כאשת תרבות בלב תל אביב, מסרתי לילדיי את כל מה שהייתי. את כל מה שידעתי, את כל מה שרכשתי עד אז.

בשלב שהתאכזבתי מעולם האשליה, מהסגידה למגדלי הפרוורטיות, לעצבות, להיפוך, להסתבכות, מלמחוא כפיים יחד עם כולם למלך העירום, לא נותר לי אלא לעשות הפסקה, ולבקש מהחיים:

תעצרו את העולם, אני רוצה לרדת.

וכך קרה.

בתי הבכורה הייתה בת 24, בתי האמצעית, זאת שהזמינה אותי להתבטא במאמר זה, שרון היקרה, הייתה בת 18, ובני "הקטן" בן 14.

באיזשהו מקום זה היה כמו השיר של אריק איינשטיין: "עוף גוזל חתוך את השמים, טוס לאן שבא לך…". כבר בשלב הזה ידעתי שהם לא רכושי. חשבתי שהם של עצמם ושאני אמם, ילדתי אותם. לא ידעתי שאין עוד מלבדו ושהכל שלו. ובתהליך הטבעי הבנתי שיעשו את צעדם החוצה אל חייהם… אך לעולם לא דמיינתי שאהפוך לגוזל בעצמי. שאיוולד שוב בתוך גופי, שאשנה את מחשבותיי, אמונותיי, אומנותי, לבושי, עורי, ליבי, עמדותיי, כתובתי, מעמדי, את שמי.

זה לא היה קל.

זה היה ספר איוב.

מודה אני לבורא עולם על הכל. במיוחד היום, כשאני זוכה לטעום את הפירות של סוף הספר, כשהשם מעניק לי במתנה משפחה חדשה, ומצרף אלי שוב את אהוביי הנצחיים, את ילדיי, היקרים לי כל כך, שבמרוץ החיים סבלו אמא המתהפכת מול עיניהם, במעגלים סיבוביים, בריקוד סוחף, מעלה ומטה, שבסופו החזיר אותי אל אבי, תורתו וארצי.

אהבתי והערכתי אליכם ילדיי פורצת ללא תנאי. ותודתי על סבלנותכם היא נצחית.

כיום, בביתי בחברון, אני תמיד שמחה לקבל את פניכם ולהעניק לכם תחושה של "בית של אמא", אחרי שנים של הליכה בדרכים.

ובנושאי האהבה אין כמו שיר השירים, שפסוקיו נוגעים בלב כל יהודי ומשקפים לנו חלקים מחיינו, כאילו פסוק זה נכתב בדיוק עבורי:

"אם לא תדעי לך היפה בנשים צאי לך בעקבי הצאן ורעי את גדיתיך על משכנות הרעים".

כן אבא, זה בדיוק מה שעשיתי…. הלכתי לראות פניך הרבים בעדרים של עם ישראל. כי האמת היא נעדרת, ניתנה עדרים עדרים.

תודה על הכל עד עכשיו, ותודה על כל מה שיבוא. שנזכה לגאולה השלמה ולראות את פניך.