שדה של כסף?

החובות הם לא רק מטרד קשה ובלתי
נסבל, אלא ממש שדה מוקשים הגורמים
נזקים בגשמיות וברוחניות, נזקים
שבעטיים עלול האדם לאבד את הכל.
 
 
בגן האושר, חלק 4
 
כאשר יש לאדם מידת יושר ואחריות, אז אפילו אם נקלע למצב קשה – הוא יצא מזה. מדוע? כי משמים יעזרו לו בכל מיני דרכים, ימציאו לו הכנסות וישועות ואף יתנו את חינו בעיני הבריות, כי גם על פי פשוטו הוא מדרך העולם, שכאשר אדם הוא ישר ואחראי אז יש לו שם טוב וקל לו להשיג הלוואות או משרה טובה, וכן כאשר רואים בני אדם את יושרו וחריצותו יש להם רצון לעזור לו, ויש גם המוחלים לו על חובותיו וכדומה.
 
לעומת זאת, אדם ללא יושר הוא בעצם 'מחוק' למעלה ולמטה, משמים לא יעזרו לו מכיוון שאין לו מידת יושר, וכן בני אדם כבר רגילים שהוא לא מחזיר את חובותיו ויודעים שאין לו יושר ולא אחריות ופשוט לא סומכים עליו בשום נושא ועניין. כל שכן שאינם מוכנים לאפשר לו הלוואות נוספות, ובכלל מאבדים את החשק והרצון לעזור לו.
 
היושר והמוסריות של האדם הם הקובעים את הצלחתו בחיים!
 
הצעד הראשון לחיות בלי חובות, וכל שכן לצאת מהחובות – הוא לחזק את מידת היושר והמוסריות.
 
רק לאחר שאדם השיג זאת ובנחישות, כאשר הוא יוצא מהייאוש ומאזלת היד ומהרפיון והוא מחליט להתגבר כאיש חיל ומקבל על עצמו לעשות כל מה שביכולתו, גם כשנראה שאין שום סיכוי לצאת מהחובות – רק אז יוכלו לעזור לו שאר העצות שנציג בסדרת מאמרים זו.
 
נזקי בעל חוב
 
החובות, מלבד היותם מטרד קשה ועול בלתי נסבל, גורמים לאדם נזקים עצומים. ולא מדובר רק בנזקים גשמיים קשים, אלא אף נזקים רוחניים נוראים מאוד, שבעטיים עלול האדם לאבד את כל עולמו, חלילה. לכן, נציג כאן חלק מהנזקים שנגרמים כדי שכל אדם יתעורר להתרחק מהחובות כמו מאש. ואדם שכבר שקע בחובות, יבין עד כמה היותו בעל חוב מונע ממנו את כל הטוב שבעולם הזה ובעולם הבא, ומתוך כך יזדרז ללמוד סדרת מאמרים זו (ואפשר לעשות זאת גם בעזרת הספר בגן האושר) ולקיים את דברינו, ואז לבטח יחלץ ממצבו הקשה ויזכה להיוושע בכל הישועות ולחיות חיים נכונים.
 
נקרא רשע
 
דוד המלך ע"ה אומר: "לווה רשע ולא ישלם" (תהלים ל"ז). הפסוק הזה לכאורה לא מובן. אם היה כתוב: לווה ולא ישלם – רשע, הדבר היה מובן, שכן אחרי שאדם לא שילם את ההלוואה שלווה נקרא רשע. אולם, בפסוק שלפנינו קרוי האדם רשע מיד כשהוא לווה.. מדוע דוד המלך מכנה אותו רשע, כאשר נוטל הלוואה? אלא יש לדעת: כאשר אדם לווה כסף באופן שיש לו אפשרות להחזיר את ההלוואה – במקרה זה אינו נקרא רשע, משום שהוא מתנהג בהתאם להשגחה הפרטית – שהקב"ה משגיח עליו, וכפי איך שהבורא מנהיג אותו. אולם, אם בזמן שאדם נוטל הלוואה והוא לא יודע כיצד יוכל להחזירה – אדם כזה נקרא רשע כבר באותו רגע שלקח את ההלוואה.
 
כמובן, כאשר האדם נקרא רשע זו הסיבה לכל צרותיו, כי כאשר דנים אותו בשמים – דנים אותו כרשע.
 
רבי יהודה אומר (פרקי אבות ב): "הוי מחשב שכר עבירה כנגד הפסדה". לכן, כל אדם, לפני שעושה חוב כלשהו, אפילו אם זה בשביל דבר נחוץ מאוד, עליו לעשות חשבון: האם הדבר שווה שבשבילו ייקרא רשע?
 
כדאי מאוד לאדם לוותר על כל דבר, והעיקר לא להיקרא רשע בעיני השם יתברך. ואם בכל אופן הדבר נחוץ מאוד לאדם – ימתין ויעשה את הפעולות הנכונות בגשמיות וברוחניות, עד שישיג את הדבר בלא חובות. שהרי, כדאי לסבול כל חיסרון ובלבד שלא ייקרא רשע אפילו שעה אחת, כמו שאמר רבי עקביא בן מהללאל: מוטב לי להיקרא שוטה כל ימיי, ולא ליעשות שעה אחת רשע לפני המקום (עדויות ה).
 
מפסיד את הדעת
 
נאמר במדרש רבה (פרשה וירא), שכאשר אברהם אבינו הלך לעקוד את יצחק בנו, וראה את השכינה שורה על הר המוריה, שאל את נעריו – אליעזר וישמעאל: רואים אתם מה שאני רואה? אמרו: לא. אמר: הואיל וחמור אינו רואה, ואתם אינכם רואים – שבו לכם פה עם החמור. מפסוק זה לומדים שהעבדים דומים לבהמה, שנאמר: "שבו לכם פה עם החמור" (בראשית כב) – עַם החמור.
 
מדרש זה הוא מקור למה שכתוב בספר המידות (שחיבר רבי נחמן מברסלב, ח"ב ממון יט): מי שצריך ללוות מאחרים הוא דומה לבהמה.
 
מי שהוא בעל חוב נקרא עבד, כמו שכתוב: עבד לווה לאיש מלווה" (משלי כב). ומאחר שהעבדים דומים לבהמה – כמובא במדרש הנ"ל – נמצא אם כן, שהלווה דומה לבהמה.
 
ההבדל בין אדם לבהמה הוא הדעת. אדם יודע שיש אדון לעולם, בורא כל הנבראים, שהכל בידו והוא מנהיג את העולם ומשגיח על כל הנמצאים. זה נקרא דעת – לדעת את השם. אולם הבהמה, אינה יודעת זאת. וממילא אדם שאינו יודע שהשם הוא המנהיג ושיש השגחה פרטית על כל פרוטה ופרוטה בכיסו ובחשבון הבנק שלו, ושהשם יתברך הוא המחליט כמה כסף יהיה לו ולא תעזור שום עצה להרוויח יותר ממה שהשם רוצה, חוץ מתשובה ותפילה, והדבר היחיד שהוא יכול לעשות הוא רק להגדיל את חובותיו, כי כסף – רק הקב"ה קובע כמה יהיה לאדם – אדם שלא יודע זאת כמוהו כבהמה!
 
וזו לשון רבי נחמן מברסלב: "עיקר האדם הוא הדעת. ומי שאין לו דעת – אינו מן הישוב, ואינו מכונה בשם אדם בכלל, רק הוא בחינת חיה בדמות אדם" (ליקוטי מוהר"ן ח"ב ז).
 
נמצאנו למדים, שכאשר אדם לווה מאחרים הוא יורד למדרגת בהמה, לכן בעלי חוב הם אנשים מבולבלים וחסרי ישוב הדעת.