בחזרה לגן עדן

זה לא הוגן. למה כולנו צריכים לסבול
בגלל הטעות של הזוג הראשון? אבל
רגע, עם כל הכבוד, האם לא היינו עושים
את אותו הדבר?
 
 
כולנו מכירים את הסיפור על אדם וחוה. כל ילד למד כיצד הנחש פיתה את חוה לאכול את הפרי האסור, מעץ הדעת – העץ היחיד שנאסר על אדם ועליה לאכול ממנו. בהמשך, לאחר שאכלה ממנו, שכנעה את אדם לאכול אף הוא מהפרי והשאר ידוע. במונחים פשוטים, סיפור זה מובן לכל ילד בכיתה א' כפי שהוא מוצג, כמו שאומרים, שחור-לבן, עובדות שכולנו מכירים. אלוקים אמר להם לא לאכול מהעץ הספיציפי הזה, אבל הנחש דחף את חוה לחטוא, ועם 'הקסם הנשי' שהפעילה חוה אדם הצטרף לחטא.
 
והמסר: כששוברים את החוקים, מישהו צריך לשלם את המחיר.
 
אדם וחוה וכל הדורות העתידיים גורשו מגן עדן, והנחש נענש בזחילה על גחונו כל ימי חייו (מה שאומר שהיו לו ידיים ורגליים) ולאכול עפר. מאותו זמן ואילך, אדם יצטרך להשיג את פרנסתו 'בזיעת אפו' והאישה תלד בעצב את בניה.
 
כיצד השם ביצע את הגירוש הזה? הוא הציב כרובים, מלאכים מאיימים, שאחזו חרבות אש (בראשית ג, כד) בכניסה המזרחית של הגן, כדי למנוע מהם להגיע לעץ החיים.
 
כולנו אדם וחוה, וכולנו ממשיכים עד ימינו לשלם את המחיר על החטא שלהם.
 
זה לא הוגן. למה כולנו צריכים לסבול בגלל הטעות של הזוג הראשון? אבל רגע, עם כל הכבוד, האם לא היינו עושים את אותו הדבר? התורה עדיין לא ניתנה וגם לא היו חוקים, פרט למה שהשם אמר בעצמו לאדם וחוה. והם, עד לפני החטא, היו כמו שני תינוקות טהורים ותמימים שזה עתה נולדו.
 
היום, יש לנו המון יראת כבוד ויראת שמים לבורא עולם, ובטוח שגם להם היה את זה, אבל לברואים של הצאצאים הראשונים, אבינו שבשמים היה… אבא שלהם. כמה לעיתים אנו (בטעות) מפרים את דברי הורינו או לא שומעים בקולם, למרות הציווי בעשרת הדיברות לכבד את ההורים, ובכל זאת, לא נענים לבקשותיהם/דרישותיהם? עלינו להבין שההורים שלנו, כמו הקדוש-ברוך-הוא, רוצים רק בטובתנו.
 
למרות שלקדמונינו, אדם וחוה, עדיין לא היה יצר הרע, הנחש קיבל על עצמו את התפקיד הנבזי הזה והסית אותם לחטוא. תארו לעצמכם, עם היצר הרע שלנו שפועל בנחישות פלוס דחיפה קטנה, כמה נשים היום היו נגררות אחרי סקרנותן וגוררות לתוך הסבך הזה הבעלים שלהן? כדי לתת לחוה ליהנות מהספק, בואו נאמר שהציווי לא נאמר לה בצורה ישירה מבורא עולם – לא לאכול מהעץ, וזה מכיוון שהבורא עדיין לא ברא אותה כשהציווי הזה ניתן לאדם. הציווי הועבר לה על ידי החצי השני שלה. ויש כאן מסר עצום. אנו הנשים צריכות להיות קשובות ברצינות רבה למה שהבעלים אומרים לנו. יכול להיות ששום אישה לא נהנית מהעובדה שבעלה מורה לה לעשות משהו, אבל לרוב זה לטובתנו. וזה גם מראה, עד כמה אדם יכול להיות מושפע מאשתו, מתנה בה אנו, הנשים, צריכות להשתמש בתבונה ולטובה.
 
כאשר אדם וחוה אכלו את הפרי האסור, זה יצר מודעות בתוכם ופתאום הם חשו בושה. מאז ועד היום הם הבינו את המושגים טוב ורע. עם כל התכונות האלוקיות שירשנו, עכשיו זה תלוי בנו – לתקן את חטא אדם הראשון. ולמרות שזה נראה כציווי ממושך שלא נגמר, שום דבר אינו בגדר בלתי אפשרי כשהשם יתברך בתמונה – עוזר ותומך, וגם, בעזרת הנחישות הכנה והרצינית שלנו לעשות זאת.
 
אדם וחוה, זוג שנוצר מגוף אחד ונשמה אחת, הוא דוגמא מושלמת לסייע לנו בתיקון שלנו. לאף אחד אין ספק שאדם וחוה נבראו זה לזו, או שהם היו שני חצאים המשלימים אחד. אחרי הכל, היא נוצרה מהצלע שלו. אז למה, כאשר בורא עולם מחבר איש ואישה מתחת לחופה יש לנו ספק לגבי הקשר הזה? נכון, מגוף אחד לא נוצרנו, כמו אדם וחוה, אבל חכמינו ז"ל מלמדים אותנו שיש לנו נשמה אחת משותפת, ולכל אחד מאיתנו יש חצי ממנה. נשמה אחת שהייתה בעולמות העליונים, וכשירדה לכאן התחלקה לשניים – חצי אצל האיש, וחצי אצל האישה.
 
ולמרות שהשם גירש את אדם וחוה מגן עדן, הם חזרו בתשובה והשם המשיך להשפיע להם מברכותיו. השם היה שותף פעיל בבניית עתידם, העתיד שלנו, על ידי שהבטיח להם משפחה וחיזק את שלום הבית שלהם. בדומה לזה, בורא עולם מברך את האיחוד בין איש לאשתו עם ילדים קדושים ושפע, אם הם ראויים לזה.
 
אגב, מעניין לגלות שהמילה בה השתמשה התורה כדי לתאר מה שקרה לזוג הראשון, לאחר שאכלו מהעץ האסור היא – "ויגרש", שהיא דומה למילה 'גירוש', כמו גירושין. בין כל הפירושים שניתנו לעניין זה, אנו יכולים להסיק מזה שהחטאים שלנו, אותם ציוויים שאנו בוחרים להפר, גורמים לנו 'גירוש', הרחקה, מהשפע של השם. גירושין, אלא אם כן מדובר בפיקוח נפש, יכולים להרחיק אותנו מאוד מהחסדים והטובות שאבינו שבשמים משפיע עלינו. תודה לא-ל, חסדיו ורחמיו מאפשרים לנו הזדמנויות רבות לתקן את מה שקלקלנו.
 
הרצון והכיסופים לקדושה בחיינו באים לידי ביטוי חזק על ידי האמונה והתפילה. לעבוד את בורא העולם מכל הלב ולשים לב לדבריו – בסופו של דבר מנקים אותנו מהמעשים הלא טובים שעשינו. המאמצים שלנו יכולים לשנות את העולם, על ידי שאנו מושכים את אורו של השם לתוך עולם גשמי ומוגבל, וכל זה נעשה דרך מצוות רבות, כמו חסד, צדקה. אבל חשוב מכל, התיקון שלנו נעשה בתוך הבית שלנו. אנו חייבים להשתמש בתכונות והמתנות שניתנו לנו משמים – הבנה, רחמים, חסדים, סליחה, אדיבות, אהבה – בתוך המשפחה שלנו, שהיא ראשונה וקודמת לכל. והצדק – יושפע כמו מעיין שוקולד מתוק לעם שלנו ולכל האנושות כולה.
 
זו המחויבות שלנו להוכיח להשם שלמדנו את המסר ושאנו מוכנים לחזור לגן עדן. אם אנו מעריכים כראוי את השכר שהוא נותן לנו, יומטר עלינו עידן חדש של שלום ושמחה. כשהכרובים ששמרו על עץ החיים יהיו מוכנים להניח את חרב האש, האויבים שלנו יניחו גם הם, בסופו של דבר, את החרבות שלהם. ואז נוכל להתענג בגן עדן הנצחי. יהי רצון שנזכה לזה במהרה בימינו.