משחק מכור מראש?

איך יתכן להפקיד בידיים כל כך שבריריות מערכת מורכבת ובעלת אחריות שכזו?! התשובה, ממתינה בצידו השני של המטבע...

4 דק' קריאה

דוד גבירצמן

פורסם בתאריך 05.04.21

איך יתכן להפקיד בידיים כל כך
שבריריות מערכת מורכבת ובעלת
אחריות שכזו?! התשובה, ממתינה
בצידו השני של המטבע…
 
 
הפרדוקס, חלק 4
 
כמו בלי סוף פעמים אחרות בחיים, הובילה אותנו המציאות שבשטח אל התאונה החזיתית והבלתי נמענת. שוב זה קרה, והפעם בעיתוי מעצבן הרבה יותר. התנגשנו בה, בתורה ובדרישותיה. אלף פעמים הבטחנו לעצמנו שדברים מעין אלו לא ישובו על עצמם. הבטחנו, אבל המציאות הכתיבה אחרת. ה'בום' היה בלתי נמנע. המסלול עליו שעטנו סבל מחוסר תיאום מזעזע עם דרישות הסביבה.
 
את התמונה הזו בכל ווריאציה אפשרית, מכיר כל מגשש דרך ממפגשים שונים עם קיר המציאות. כולנו, כבעלי נשמה אלוקית, מעוניינים לעשות טוב. מתחננים לעשות טוב. ובכל זאת, תמיד מנסיבות שונות ומגוונות, איכשהו יוצא לנו קצת אחרת. ההחמצות הקטנות והגדולות, המורגשות והלא כל כך מורגשות, מטיחות בנו תמיד את האשמה, יחד עם הקביעה השרירותית 'כנראה אינני מסוגל ליותר'. ואז עולה כמו מעצמה השאלה: מדוע למען השם בראו אותנו? הגיהינום, כך מסתבר, לא סובל מעודף מקום. ואם לא באנו הנה אלא בכדי לצאת מכאן עם זכאות לשנות מירוקים וזיכוכים בשאול, למי בדיוק חסר היה גדוד האנושות הזה?
 
שאלת המיליון: יש סיכוי ליישר קו עם דרישות התורה (במלואן ובלי הנחות לנכים) או לא?
 
משחק מכור מראש?
 
למעשה, אין יצור בעולם המסוגל באמת להתמודד עם דרישה אלוקית. אדם קרוץ מחומר, המבנה הגנטי שלו מושתת על יסודות ארעיים. שום דבר בעולמו איננו קבוע. לעולם הוא לא יוכל להיות בטוח בעצמו, בודאי שלא לבטוח באחרים. והאדם הזה, חסר האונים המוחלט, מצווה לשמור על תורה אלוקית. מערכת חוקים וכללים שאמורה להפעיל ולתחזק את הבריאה כולה, הרוחנית והחומרית. איך יתכן להפקיד בידיים כל כך שבריריות מערכת מורכבת ובעלת אחריות שכזו?!
 
התשובה ממתינה בצידו השני של המטבע.
 
הבריאה מאחדת בעצם הווייתה שתי הנהגות – משפט וצדקה. בשום מקום, חוץ מעולמו הכל אפשרי של הבורא, לא יתכן לשלב סתירה שכזו יחד. משפט הוא מערכת התנהגותית קשוחה ונעדרת גמישות. צדקה היא הביטוי הקיצוני ביותר ללפנים מן השורה. המשפט מצהיר: 'תקבל בדיוק כפי שמגיע לך', ואילו הצדקה אומרת: 'על אף שלא מגיע לך, תקבל'.
 
והסיפור הזה מתחיל בשלבים קדומים מאוד בהיסטוריה.
 
כשחז"ל מספרים לנו על התרחשויות קדומות סביב בריאת העולם הם מדברים על כוונה קדומה לברוא את העולם במידת הדין. הקב"ה ביקש לברוא את העולם במידת הדין, ראה שאין העולם מתקיים, הקדים מידת הרחמים למידת הדין. 
 
רבי נתן מברסלב מסביר, שהכוונה מאחורי התוכנית המקורית לברוא את העולם במידת הדין, נבעה גם כן ממידת הרחמים. את הבריאה כולה רצה השם יתברך לברוא רק עבור האדם, כדי להעניק לו את ההזדמנות הנדירה בתבל לעשות את רצון השם, ולקבל על עבודתו שכר. לשם כך נבראה הבריאה. חוק אנושי קובע שמתנות גורמות למבוכה. מתנה מסוגלת להקנות רווחה חומרית, אך את הנפש היא מצמקת. מקבל נדבות הוא אומלל ותלותי יותר עם כל מתת יד. המתנה מאשרת את היותו נזקק, ואת העובדה שרק חמלת הזולת תזכה אותו בחיים.
 
החסד הגדול ביותר שניתן לעשות עם נזקק הוא, להעניק לו את ההזדמנות להרוויח את לחמו ביושר ובעושר. תפקיד בעל חשיבות ששכרו בצידו מקנה לבעליו מעמד וכבוד עצמי. זהו האופן הנאות ביותר לקיום מצוות צדקה. ואת ההזדמנות הבלתי נתפסת הזו העניק לנו בורא עולם בבריאת העולם.
 
הכוונה הראשונה בבריאת העולם הייתה להפוך אותנו שותפים של ממש בקיום העולם על כל המשתמע מכך. ואם צבאות השמים והארץ דורשים תחזוקה, הזרמת המשאבים דורשת יכולת אלוקית. 'ללא תורתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי' – זו הצהרה של בורא העולם. התורה היא זכות הקיום של הבריאה. השמירה על חוקי התורה היא האופן המציאותי ביותר להגנת הסביבה. בחוקה כמו בחוקה, יש לשמור על כל הסעיפים. אי אפשר  'לעגל' פינות', משום שעל כל סעיף קטן יושבים משאבים אדירים. צינורות שפע רוחניים, מלאכים שרפים, גלגלים מזלות וכוחות טבע לאינספור. החמצה קטנה של סעיף שולי לכאורה עלולה להיות הרת אסון. מהסיבה הזו אין יצור במרחבי היקום ומחוצה לו המסוגל באמת לשאת בנטל.
 
ואם כך מתעוררת קושיה. מה פעל בורא עולם בכך שהפך אותנו שותפים במערכת שמציבה אותנו מלכתחילה מול כישלון צפוי מראש?
 
את השאלה הזו שאלו המלאכים קודם בריאת העולם. הם ידעו בדיוק כמה מדויק מסוגל להיות האדם שימונה על מרחבי הבריאה. והם שאלו 'מה אנוש כי תזכרנו'? – מה חסר כאן ילוד האישה הזה שיקבל לידיים פרויקט שלא יוכל לעמוד בו. אם כוונתך בורא עולם, להעניק לו שכר ביושר, שלא יהיה 'נהמה דכיסופא' (לחם של בושה), הלא המציאות התורנית תעמיד אותו במבוכה גדולה יותר.
 
והשם יתברך עונה להם: 'וכי לחינם נקראתי רחום וחנון'? וכאן מונח הסוד הגדול.
 
התוכנית האלוקית שתזכה אותנו בטוב הנצחי הגדול בתבל מורכבת, כמו עוד המון דברים ביהדות, על פרדוקס. המשפט והצדקה משחקים כאן בתפקידים ראשיים. לא רק שהם אינם סותרים זה לזה, כשלומדים לחיות אותם נכון, הם אף משלמים את המציאות לתמונה מרהיבה.
 
המשפט מבטא את החוקה המקורית. חוקי השמים והארץ והדרישות שהם מציבים בפני האדם, הדיוק והסדר, ההקפדה וההתמדה, וכל מה שנדרש לתפעול שותף של הבריאה. כיוון שאף יצור נברא איננו מסוגל לעמוד בתיקן, הכין הבורא מבעוד מועד תוכנית מגירה – צדקה.
 
הרחמנות של השם יתברך אדירה, האהבה שלו בלתי מוגבלת, ואת כל הטוב הזה הוא מעוניין להעניק לנו, בניו האהובים. כצעד ראשון הוא החתים אותנו על שטר שותפות במעשי בראשית. 'מה אני בורא שמים וארץ בדיבורי, אף אתם'. זו קביעה אלוקית. כעת, אינך מסוגל לשאת בנטל. בבקשה, הפעל את 'תוכנית המגירה'.
 
כבנים, אנו רשאים להיכנס אל המלך בכל רגע שנהיה מעוניינים בכך. כבנים, אנו רשאים לדבר איתו, לספר לו, לבכות לפניו. ובעיקר, לעורר את רחמיו. הרחמים האלוקיים גדולים וגדושים כל כך, שהם מסוגלים לגרום גם לאנשים בלתי מושלמים שכמונו, לעמוד בדרישות מערכת המשפט. הצדקה האלוקית מסוגלת להעניק לאיש הקטן שחי כאן בעולם, את היכולת לשאת את עול תפקידו החשוב בגאון ובשמחה.
 
לא מפחדים מסתירות
 
וזה סודו של הבלתי אפשרי. את חיינו אנו אמורים להמשיך ולחיות כאן, בתוך גבולות המשפט. את היכולת לעמוד בדרישות הבלתי אפשריות, נוכל לקבל מאוויר הפסגות של הצדקה. המשפט הוא המציאות השולטת כאן. הצדקה היא המציאות האמיתית, האלוקית, שמקיפה את המציאות כולה.
 
רבי נחמן מברסלב, כמו צדיקים נוספים לאורך ההיסטוריה, מציג באופן ברור במיוחד את הדרך האופטימאלית לשילוב ניגודים. ראשית, הוא חושף בפנינו את הסוד הגדול. הסתירות שממלאות את עולמנו, מקורן בפרדוקס אמיתי לגמרי. נכון, כפי ששיערנו, הדרישות שהתורה מציבה בפנינו, יחד עם המציאות כפי שהיא פוגשת בנו, עלולות להיות בלתי אפשריות. אבל הבלתי אפשרי הזה מוכרח להפוך לאפשרי, משום שבדיוק לשם כך באנו הנה.
 
בכדי להפוך את המציאות לאפשרית, ראשית, אסור להתעלם ממנה. תחיבת הראש בחול היא טקטיקה לא מוצלחת של בת יענה ממוצעת. כבני אדם, מצפים מאיתנו לעשות משהו מעבר לכך. ראשית, אנו נעמדים בלי פחד מול דרישות המשפט. לומדים בהתאם ליכולת את דרישות התורה, הלכות, מנהגים, המרבה והממעיט, כל אחד לפי כוחו וכישוריו. רגע לאחר מכן, כשהמציאות מציגה את הפרדוקס הנצחי, זה הזמן לשלב הילוך ל'צדקה'. לדבר איתו, לספר לו, לבקש, להתחנן. הוא יתברך יודע הרבה יותר טוב מאיתנו עם מי יש לו עסק. מי שיצר את המערכת מכיר היטב את חולשותיה. מצפים מאיתנו בסך הכל להפעיל את תוכנת הצדקה האלוקית. לשטוף את הבריאה ברחמנות נעדרת גבולות, שתעניק לכל היצורים שסביבנו זכות קיום.

כתבו לנו מה דעתכם!

תודה על תגובתך!

התגובה תתפרסם לאחר אישור

הוספת תגובה