בגן החכמה עמודים 151-152

אָנוּ חוֹזְרִים וְחוֹזְרִים עַל הַדְּבָרִים, מֵאַחַר וְאָנוּ נִזְהָרִים מְאֹד בִּדְבָרִים אֵלּוּ שֶׁהֵם עֲמֻקִּים מְאֹד, שֶׁלֹּא יִתְבַּלְבֵּל מֵהֵם מִישֶׁהוּ, וְיַחֲשֹׁב שֶׁאֲנַחְנוּ בָּאִים לְהַפְחִית מִיִּרְאַת הַשָּׁמַיִם שֶׁל הָאָדָם, וְלוֹמַר שֶׁזֶּה לֹא נוֹרָא לַחֲטֹא ח”ו. כִּי אַף עַל פִּי שֶׁבֶּאֱמֶת הַבִּלְבּוּל הָאֲמִתִּי וְהַמָּצוּי הוּא אֵצֶל מִי שֶׁחַי בִּכְפִירָה שֶׁל הַהַאֲשָׁמָה הָעַצְמִית וְהָרְדִיפָה הָעַצְמִית, אֲבָל אַף עַל פִּי כֵן, גַּם אֶת הַנְּקֻדָּה שֶׁל הָאֱמוּנָה, שֶׁכָּל מַה שֶּׁקּוֹרֶה זֶה בִּרְצוֹן הַשֵּׁם, צְרִיכִים לְבָאֵר הֵיטֵב שֶׁלֹּא יֵחָלֵשׁ אַף אֶחָד מִלַּעֲשׂוֹת אֶת כָּל שֶׁבְּכֹחוֹ לִהְיוֹת כִּרְצוֹן הַשֵּׁם, וְצָרִיךְ שֶׁיִּפְחַד לַעֲבֹר עַל רְצוֹנוֹ אֲפִלּוּ בִּכְהוּא זֶה, יוֹתֵר מִמַּה שֶׁמְּפַחֵד מֵאֵשׁ, וְאֵין כַּוָּנַת הַדְּבָרִים לְהַחֲלִישׁ אֶת יִרְאַת הַשָּׁמַיִם שֶׁל אַף אֶחָד, הַשֵּׁם יִשְׁמֹר, רַק לְחַזֵּק אֶת נְקֻדַּת הָאֱמוּנָה – שֶׁאֵין עוֹד מִלְּבַדּוֹ, וּבָרֶגַע שֶׁעָבַר מַה שֶּׁעָבַר – צְרִיכִים מִיָּד לְהַשְׁלִיךְ כָּל מַחֲשָׁבָה עַל הַבְּחִירָה, וְלֶאֱחֹז אַךְ וְרַק בָּאֱמוּנָה שֶׁכָּכָה הַשֵּׁם רָצָה וְזֶה לְטוֹבָה וְלֹא לִפֹּל לְשׁוּם חֲלִישׁוּת הַדַּעַת, אֶלָּא לְהִשָּׁאֵר שָׂמֵחַ וְחָזָק, וְלִלְמֹד מִכִּשְׁלוֹנוֹת הֶעָבָר, אֵיךְ לְהִתְקָרֵב אֶל הַשֵּׁם מֵעַכְשָׁו – מֵהַנְּקֻדָּה הַזֹּאת.

אֵין שׁוּם יֵאוּשׁ בָּעוֹלָם כְּלָל

אֲפִלּוּ מִי שֶׁעָבַר עַל כָּל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ אֲלָפִים וּרְבָבוֹת שֶׁל פְּעָמִים, אַף עַל פִּי שֶׁבֶּאֱמֶת זֶה דָּבָר אָיֹם וְנוֹרָא, רַחֲמָנָא לִצְלַן רַחֲמָנָא לְשֵׁיזְבַן! אֲבָל צָרִיךְ וְיָכוֹל גַּם הוּא לְהַתְחִיל מֵחָדָשׁ וּלְהִתְקָרֵב אֶל הַשֵּׁם, כִּי אֵין שׁוּם יֵאוּשׁ בָּעוֹלָם כְּלָל! וְכִלְשׁוֹנוֹ שֶׁל רַבִּי נָתָן בְּהִלְכוֹת בָּשָׂר וְחָלָב (הלכה ד):

“וְאֵין שׁוּם עֵצָה לְהִנָּצֵל מִכָּל זֶה, כִּי אִם עַל יְדֵי אֱמוּנָה שְׁלֵמָה בַּהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, שֶׁהִיא בְּחִינַת הִתְחַדְּשׁוּת, בִּבְחִינַת: חֲדָשִׁים לַבְּקָרִים רַבָּה אֱמוּנָתֶךָ. הַיְנוּ שֶׁיֵּדַע הָאָדָם הָאֱמֶת לַאֲמִתּוֹ, שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ כְּלָל, כְּלָל כְּלָל לֹא! רַק יִתְחַזֵּק עַצְמוֹ בָּאֱמוּנָה הַקְּדוֹשָׁה שֶׁקִּבַּלְנוּ מֵאֲבוֹתֵינוּ הַקְּדוֹשִׁים, וְאַל יְבַלְבֵּל אוֹתוֹ שׁוּם דָּבָר שֶׁבָּעוֹלָם. כִּי אֵין אָנוּ יוֹדְעִים כְּלָל, רַק כְּפִי שֶׁהוֹרוּ אוֹתָנוּ רַבּוֹתֵינוּ זַ”ל, הֵם אָמְרוּ וְהֵם אָמְרוּ:

הֵם אָמְרוּ – שֶׁצְּרִיכִים לְשַׁבֵּר כָּל הַתַּאֲווֹת שֶׁבָּעוֹלָם, לֹא מִבַּעְיָא עֲבֵרָה כָּל שֶׁהוּא, בְּוַדַּאי צְרִיכִים לִבְרֹחַ מִמֶּנָּה יוֹתֵר מִבּוֹרֵחַ מִן הָאֵשׁ, אֶלָּא אֲפִלּוּ תַּאֲוָה בְּעָלְמָא וְשׁוּם תְּנוּעָה שֶׁאֵינָהּ בִּרְצוֹן הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ צְרִיכִין לִבְרֹחַ וּלְהִתְרַחֵק מִמֶּנָּה בְּתַכְלִית הָרִחוּק, כִּי הוּא פּוֹגֵם מְאֹד בַּנֶּפֶשׁ הַיִּשְׂרְאֵלִי וּבְכָל הָעוֹלָמוֹת אַלְפֵי אֲלָפִים וְרִבֵּי רְבָבוֹת, הַתְּלוּיִים בּוֹ.

וְהֵם אָמְרוּ – שֶׁאֲפִלּוּ אִם עָבַר הָאָדָם מַה שֶּׁעָבַר אֲפִלּוּ אִם עָבַר עַל כָּל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ אֲלָפִים פְּעָמִים רַחֲמָנָא לִצְלַן, אַף עַל פִּי כֵן אֵין שׁוּם יֵאוּשׁ בָּעוֹלָם כְּלָל וְצָרִיךְ לְהַתְחִיל בְּכָל פַּעַם מֵחָדָשׁ. כִּי הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ מְקַבֵּל תַּעֲנוּג וְשַׁעֲשׁוּעִים מֵהַגָּרוּעַ שֶׁבַּגְּרוּעִים, אַדְרַבָּא זֶהוּ עִקַּר גְּדֻלָּתוֹ יִתְבָּרַךְ כְּשֶׁהָרְחוֹקִים מְאֹד מְאֹד מִמֶּנּוּ, מוֹדִים בּוֹ יִתְבָּרַךְ וּמִתְחַזְּקִים בֶּאֱמוּנָה וּמוֹדִים וּמְשַׁבְּחִים אוֹתוֹ יִתְבָּרַךְ וכו’.”

הִתְחַדְּשׁוּת

וּבֶאֱמֶת, אַחַת מֵהַתְּכוּנוֹת הַבּוֹלְטוֹת שֶׁל הַתָּם הִיא הַהִתְחַדְּשׁוּת, שֶׁהָיָה תָּמִיד בְּשִׂמְחָה כְּאִלּוּ רַק עַתָּה הוּא מַתְחִיל לִחְיוֹת, וְהַהִתְחַדְּשׁוּת הִיא אַחַת מֵהָעֵצוֹת הַחֲזָקוֹת בְּיוֹתֵר וְהַנִּפְלָאוֹת בְּיוֹתֵר שֶׁיֵּשׁ, בִּשְׁבִיל לַעֲבֹר אֶת הָעוֹלָם הַזֶּה בְּשָׁלוֹם, וּמִי שֶׁיֵּלֵךְ אִתָּהּ, שׁוּם דָּבָר בָּעוֹלָם לֹא יוּכַל לְהַפִּיל אוֹתוֹ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּלִקּוּטֵי מוהר”ן, בְּתוֹרָה רסא:

כְּשֶׁנּוֹפֵל אָדָם מִמַּדְרֵגָתוֹ יֵדַע שֶׁמִּן הַשָּׁמַיִם הוּא, כִּי הִתְרַחֲקוּת תְּחִלַּת הִתְקָרְבוּת, עַל-כֵּן נָפַל, שֶׁיִּתְעוֹרֵר יוֹתֵר לְהִתְקָרֵב לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, וַעֲצָתוֹ שֶׁיַּתְחִיל מֵחָדָשׁ לִכָּנֵס בַּעֲבוֹדַת הַשֵּׁם כְּאִלּוּ לֹא הִתְחִיל עֲדַיִן כְּלָל מֵעוֹלָם! וְזֶה כְּלָל גָּדוֹל בַּעֲבוֹדַת הַשֵּׁם שֶׁצְּרִיכִים מַמָּשׁ בְּכָל יוֹם לְהַתְחִיל מֵחָדָשׁ! וְעַיֵּן עִנְיָן זֶה עוֹד בְּכַמָּה מְקוֹמוֹת בְּסִפְרֵי רַבֵּנוּ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה, כַּמָּה צָרִיךְ הָאָדָם לְהִתְחַזֵּק בַּעֲבוֹדַת הַשֵּׁם וְלִבְלִי לִפֹּל מִשּׁוּם דָּבָר שֶׁבָּעוֹלָם, רַק לְהַתְחִיל בְּכָל פַּעַם מֵחָדָשׁ, עַיֵּן הֵיטֵב בְּעִנְיָן זֶה, וְיֶעֱרַב לְךָ לָעַד.

הָאָדָם בָּעוֹלָם הַזֶּה נִמְצָא בְּמִלְחָמָה רוּחָנִית: מִלְחֶמֶת הַיֵּצֶר הָרַע – שֶׁהִיא מִלְחָמָה שֶׁלֹּא נִגְמֶרֶת, וְיֵשׁ לַיֵּצֶר הָרַע שָׁלֹשׁ דְּרָכִים עִקָּרִיּוֹת לְהַפִּיל אֶת הָאָדָם בָּרֶשֶׁת שֶׁלּוֹ, וְהֵן: א: הָרְדִיפָה אַחַר הַכָּבוֹד. ב: הַכְּסִילוּת. ג: הַזִּקְנָה. וְשָׁלֹשׁ דְּרָכִים אֵלּוּ שֶׁל הַיֵּצֶר הָרַע מְרֻמָּזוֹת בַּשֵּׁם שֶׁלּוֹ: מֶלֶךְ זָקֵן וּכְסִיל.