אחי, אתה בסרט

בכסא הקולנוע נולדנו, על ברכי גיבוריו
גדלנו, ואת ביתנו בין אגפיו הקמנו. לא חסרה
תעסוקה בתחום הקולנוע, אפילו בידור יש
בשפע.  הוליווד זה כאן, ו'אחי, אתה בסרט' זה
הסרט שאתה צופה בו כמעט כל הזמן.
 
 
אנחנו בסרט, עמוק בתוך הדרמה, ואין מצב שהוא עומד להסתיים בקרוב, משום שאנו הצופים משמשים בין השאר כבמאים, שחקנים ומפיקים. וברגע זה ממש, הוגה כישרוננו הנדיר את הפרקים הבאים במחזה הבלתי נגמר הזה.
 
הקולנוע מציף את עשתונותינו, מובנה בתוכנו. חמישה חושים, מאתיים ארבעים ושמונה איברים, שלוש מאות שישים וחמישה גידים. מיליארדי אטומים זעירים, אינספור תאים עצביים פעילים סביב השעון, ערניים ומלאי תחושה. הצד הוויזואלי חזק בכל קנה מידה. מסך חד, ממחיז הכל בתלת מימד. הדרמה חודרת אלינו מכל חוש אפשרי, משודרת מבעד לנקבוביות העור, אפופה ריח, צורבת טעם בלשון, מהדהדת בעור התוף, אפילו את החוש השישי היא כבשה. כל עצמנו שותף לחוויה, הוליווד זה כאן.
 
הכסא עליו רובצת התודעה שלנו מול מסכי המציאות המתעתעת, נוח להפליא. בנוי באופן שעשוי לבטל כל מחשבת התקוממות עתידית. בתוך תנוחת הרביצה, אין לנו חשק אפילו לדפדף לתחנה אחרת. הקולנוע האישי משדר לנו את אשליית החיים, וגם אם יאיים המחזה המשמים להמית אותנו משעמום ותסכול, לא נזיז אצבע להעביר תמונה. שלא לדבר על קימה של ממש ולחיצה על המתג שישיב אותנו למציאות שפויה.
 
כזה הוא קולנוע החיים, חזק מכל מציאות.
 
רגעי יקיצה
 
במשך שנים של צפייה דרוכה, משועממת, כפויה או נלהבת על סרט החיים, הספקנו להיתקל בלחישות שונות על חיים של ממש המתנהלים באופן מלא לחלוטין מחוץ לקולנוע. לא ייחסנו לשמועות חשיבות של ממש. הקולנוע היה מוחשי וקיים, והמציאות האחרת אוורירית כמו אגדת בדיה. קל יותר להתמסר למחזה, לקמוץ אגרופים מול הרעים ולהפריח נשיקות הערצה לטובים. להרגיש לפעמים מנצחים, ובפעמים אחרות להתכרבל באומללות של מנוצחים.
 
בכסא הקולנוע נולדנו, על ברכי גיבוריו גדלנו, ואת ביתנו בין אגפיו הקמנו. לא חסרה תעסוקה בתחומי הקולנוע, אפילו בידור יש שם בשפע. והסביבה הזו מבטלת כל תוכנית יקיצה עתידית. ובכל זאת, לא חסרים רגעי התפקחות. דקות של מחשבה טורדנית על מציאות אחרת, עמוקה ויותר מתלת-מימדית, הממתינה היכנשהו להתייחסותנו. הדגדוגים הללו על קצות התודעה, מסוגלים לפתוח בפנינו דלת לחיי משמעות שמעולם לא הכרנו.
 
התעוררות תמידית
 
לא, בהחלט לא מדובר כאן על יקיצה ראשונה, התעוררות מתוך חלום מוחלט. גם מי שזכה אי פעם להתעורר, לעשות שינוי דרמטי בחייו האישיים, עלול בהחלט לחזור לקולנוע, לצפות מחדש בסרט דתי יותר.
 
עולם הסרטים הוא קוסמוס של דמיון. דמיון הוא כל מה שאיננו המציאות כשלעצמה. והמציאות היא היצירה שמחדש הבורא בכל רגע ממש. הסרט לא חייב להילקח מהאגדות. גם המציאות שהייתה כאן אמש עלולה להיות היום רק סרט. הקולנוע מציג מחזות מהעבר או מהעתיד, בשום אופן לא מההווה. בקולנוע צופים על אנשים מאושרים שהיו יכולים לאכלס את ביתנו. צופים שם גם על סיטואציות מביכות, מחזות זוועה שעלולים לפקוד בעתיד את מחוזותינו. יש סרטים שלוקחים אותנו לחלום ורוד, ויש שמטביעים אותנו בסיוט שחור. הצד השווה שבהם שהם רק פרי הדמיון.
 
העיסוק האובססיבי ביצירת מחזות מלווה את האנושות מאז ומעולם. הדמיון הוא כלי נפלא להתחמקות מהמציאות, משום שרק במציאות מוטלת עליך מלאכה, מצפים ממך לעשות תיקון. הדמיון הרע כמו זה הטוב, מבקש להשכיח מאיתנו את המטלות האמיתיות. לגרום לנו לשקוע בכל תסריט אפשרי העיקר לא לעשות את מה שיועיל לנו ולאנושות בעת הזאת.
 
התסריט משמש גם תרופת פלא למימד הזמן. נותן לו להחליק בקלות לידינו מבלי שנאלץ לחוש בו ולנסות לנצל אותו. אנשים יודעים המון דברים, מודעים גם לרגע בו יחדלו החיים, ובכל זאת, שינויים של ממש לא נעשים. הסיבה אחת היא, ברגעים אלו ממש הם צופים בסרט. את השינויים הם יבצעו כשידליקו בקולנוע אורות. ובינתיים, שב בשקט!
 
הסתרה ושמה 'בחירה'
 
יקיצה היא התפקחות, והרגעים הללו הם מתנה משמים. לפעמים נדלקים האורות, המציאות האמיתית נחשפת ומשהו מן האמת מציף אותנו. זו עלולה להיות מחשבה פתאומית. מאורע מסעיר, ספר שקראנו או שיחה רצינית עם חבר. ברגעים הללו אנחנו נוהגים לומר 'אוקי, אתה אומר משהו. בוא נישן על זה…' ושוב עולה הסרט.
 
השינה היא עובדה. בעולם הזה צופים בסרט. העולם מוקף פרגוד של הסתרה, שאם לא כן כולנו היינו תמיד ערניים ואז מעולם לא היינו עושים מעשים שאינם ראויים. ההסתרה היא גזרה משמים ויש לה מטרה, היא יוצרת כאן בחירה בין טוב לרע.
 
הבחירה שלנו מתחילה ברגע של יקיצה. כשפתאום נדמה לנו ששמענו שיש חיים מחוץ לקולנוע. כשנדמה לנו שראינו שיכול להיות גם אחרת. את המחשבות הללו יש לנו בחירה לשמור או לשכוח. לעשות עימן צעד קדימה או לזנוח. קל יותר לשכוח, זה נעים וחוסך מאמץ. נכון וכדאי יותר להתאמץ. לעשות עם ההארה משהו, ולו צעד.
 
הצעד הפשוט יותר הוא דיבור. דבר על זה, ספר את זה למחולל המציאות, לבעל הבית של הקולנוע. בורא עולם יצר את האשליה וגם את המציאות. את העולם הזה ואת העולם הבא. הוא מכיר אותנו ואת המצב עליו אנחנו מדברים כעת טוב יותר מכל אחד מאיתנו.
 
הדיבור כמלווה צמוד
 
הדיבור, אומר רבי נחמן מברסלב, הוא כמו אם רחמנייה. מלווה אותנו גם למקומות מטונפים ומסוכנים. אמא טובה לא משאירה את בנה לבד, גם כשהוא מתרחק היא רודפת אחריו, מזכירה לו היכן הבית. הדיבור נקרא "אם כל חי", כוחו עצום ובעיקר יש בו נאמנות מיוחדת במינה. כשאדם מרגיל את עצמו לדבר דברים טובים, לספר להשם יתברך את הרצונות הטובים שלו, לבטא את הכיסופים והגעגועים בפה, הדיבורים הללו אינם מתאדים באוויר. הם נשארים בפנים, רוחשים ומתנועעים בנפש פנימה. גם כשהחושך ישרור שוב באולם הקולנוע והמסך יעלה מחזה חדש של דמיון, הדיבור כבר לא ייתן לנו מנוחה. הוא ישמיע את קולנו שלנו, את המילים הנפלאות שאמרנו כשהתודעה הייתה מוארת. הוא יספר לנו את מה שידענו טרם ירידת המסך.
 
הדיבור הוא גם הכלי הנאמן ביותר למצבי אופל. גם בתוך הסרט ממש, כשהדמיון שולט לגמרי. הדיבור זמין תמיד. אפשר לדבר על זה. לומר את הבלבול שלנו להשם. לספר לו שחשוך לנו, ומעורבב לנו. להגיד בפירוש שהסרט כל כך תופס לנו את הראש, שנדמה לנו שלעולם לא נוכל לצאת מזה. "כי מדי דברי בו זכור אזכרנו עוד" – כשרק מדברים, רק מזכירים את בורא עולם בפה, מיד נזכרים. הדיבור מסוגל להעלות אור גם בעיצומו של חושך. לחשוף את האמת מתוך כל דמיון תעתועים. וכלי ההיזכרות הזה מצוי במקום הכי נגיש, בפה האישי שלנו.
 
הדיבור מסוגל גם להעניק כלים לחוויות ההתעוררות שלנו. הבעיה העיקרית ברגעי היקיצה, זו שגורמת לכל כך הרבה רגעים שכאלה להתפספס ולהתמוסס, היא העובדה שגם כש'האיר' לנו לא היו לנו כלים להכיל את האור. יתכן שהתלהבנו, החלטנו, אפילו הצהרנו שזהו, מהיום הכל עומד להשתנות. היקיצה הייתה מדהימה כמו זריחה קסומה על קו החוף, אבל שום כלי לא תיעד אותה. היא פרחה ממש כפי שהופיעה, ובתודעה נותרה רק תדהמה שהובילה לתסכול.
 
רגעים של התעוררות הם מתנת שמים. בהירות היא חסד השם, חייבים לשמר את המתנות הללו, להוציא בעיתות הצורך ולעשות שימוש חוזר. הכלי שיוכל להכיל את חוויות היקיצה וההתבהרות הוא הדיבור. דבר על זה. הפוך את החוויה לשיחה של ממש עם בורא עולם. דבר עליה, בקש שלא ייעלם האור. התחנן שמשהו ממנו ייקלט בך, במוח ובלב.
 
ההתבודדות בשעת התעוררות, כמו גם בשעת אופל של אמצע סרט, מסוגלת להחדיר בנו בהירות גם כשבלבול שולט בכל. זהו כוחו של דיבור, ואף קולנוע לא יכול לו.