ואם לחצתי, מה כבר עשיתי?

 דוד שלום,
 
שמי סיגל ובתקופה האחרונה אני מתעניינת ביהדות. לפני שאציג את השאלה שלי, אודה שאינני ידענית גדולה ביהדות ובהלכות. בכל זאת, מטרידות אותי מספר שאלות הנוגעות לקיום מצוות. לאחרונה התוודעתי למספר הלכות, באמצעות שיעורים מקוונים ברשת. למרות שאף פעם לא חשבתי על הכיוון, מצאתי את עצמי די אוהבת את הרעיונות. זה פשוט מתחבר לי טוב להרגשה וגם להיגיון. בעיקר אהבתי את המצוות הקשורות להגדרה של 'בין אדם לחברו', התלהבתי מהלכות צדקה ומהחיוב להכיר תודה. רעיונות מקסימים. אבל נתקעתי לגמרי בהלכות שבת, שם פגשתי שוב את הדת הבלתי מובנת, אולי גם מיושנת. אתמצת את השאלה שלי בנקודה אחת – מה מפריע לריבונו של עולם שאני הקטנה לוחצת בליל שבת על מתג זעיר של תאורה, מה? אני לא מצליחה להבין מדוע הפרט הזה כל כך חשוב, במיוחד בעידן המודרני שפעולות מעין אלו אינן כרוכות בשום מאמץ או מעשה פסול?
 
שלום סיגל,
 
לפני שאגע בעוד מספר נקודות, אבקש להבהיר משהו. ציינת את איסור הדלקת החשמל בשבת – מצוות 'לא תעשה' המיוחסת למלאכת 'מבעיר' (ובמקרים מסוימים מלאכת 'בונה' או 'מכה בפטיש') כידוע למי שבקי בנושא. את פותחת את השאלה בקביעה שלחיצה על מתג היא פעולה לא כזו משמעותית, או כרוכה במאמץ. כעת הרשי לי לשאול, לפי אילו אמות מידה אנו קובעים מהי 'פעולה גדולה' ומהי 'קטנה'? ובכלל, באיזו דרך ניתן לאמוד ערך רוחני לטוב ולמוטב? על פי ראות עינינו? כלומר, אנחנו המבינים הגדולים…
 
בואי נחדד את הדברים. נתאר לעצמנו חולה הסובל ממחלה מסוכנת. לצורך אבחנה רפואית הוא עבר צילום רנטגן וכעת הוא יושב בחדרו של המתמחה המיוחד, שאמור לפענח את הצילום ולרשום דיאגנוזה שתטווה דרך טיפול. הפרופסור הנכבד מעיין בצילוםם, סוקר כל פרט זעיר בשימת לב, ולבסוף מקמט את מצחו בדאגה. מצביע על נקודה שחורה וזעירה בשולי הגיליון ואומר בטון דרמטי לחולה: 'תראה, יש לנו כאן בעיה חמורה. הנקודה הזו מדאיגה אותי מאוד, יש צורך בהתערבות רפואית מיידית'. החולה מעיף מבט במסמך, מבליע חיוך סלחני ופותר את הרופא בטון מרגיע: 'אויש דוקטור, זה שום דבר. נו באמת, נקודה שחורה בשולי התצלום, אין צורך להיכנס לפאניקה…'
 
מי כאן השתגע?
 
הבעיה שלנו, בעוד שבתחום הרפואי ברור לכולנו – לפחות כל עוד איננו סטודנטים מצטיינים לרפואה, שהאותיות הלטיניות וההגדרות הרפואיות למיניהן אינן נהירות לנו מספיק כדי למתוח ביקורת על הסגל הרפואי המקצועי, הרי שבנוגע לדת וקיום מצוות ברור לנו שהכל ברור, ומה שלא כל כך, מוגדר מיד כמוזר ובלתי הגיוני.
 
כעת נשים לב. אנטומיה ושאר התחומים הרפואיים אינם מדעי החלל. תחום ההתמחות הזה מרוכז בנו, בגוף האישי שלנו. ובכל זאת, אנחנו מוכנים להרכין ראש ולומר 'אינני מבין'. מסיבה זו אנחנו סומכים בעיניים עצומות (לפעמים יותר מדי) על הצוות הרפואי. את ההתנהלות הזו ניתן וראוי להעתיק גם לתחום היותר נסתר, המורכב והעמוק – האמונה והמצוות. למרות שמדובר בנו, ולמרות שאנחנו אנשים נאורים ומבינים, מסתבר שבתחומים מסוימים קצרה ידינו. לא נורא.
 
ההבנה הזו שוללת מאיתנו את היכולת לפתוח דיון מתוך הגדרה של 'מה כבר עשיתי? כולה, לחצתי על מתג…' אם הפעולה הזו נושאת מטען רוחני אדיר שהשלכותיו מגיעות רחוק מאוד, כבר אין זו  פעולה שולית. זוהי פעולה מאוד מאוד משמעותית.
 
במסגרת זו לא אכנס למשמעותה של פעולת הצתה של זרם חשמלי מבחינה הלכתית או רוחנית, הנושא רחב מדי. אתמקד בעזרת השם ברעיון – מה שנוגע לכל מצווה באשר היא.
 
היכולת לציית
 
השאלה שאנו אמורים כעת לשאול את עצמנו היא – האם מצוות אמורות להיות מובנות? האם יש להן טעם, או שזו הוראה שמימית מהבורא לנבראיו? ובכן, בנושא הזה קיים דיון רחב ועמוק. אין ספק שנעשו ניסיונות רבים להעניק למצוות טעם. חז"ל בעצמם העניקו הבנות וטעמים למצוות רבות בדרך הפשט, על פי שכל ובצורה לוגית. חכמים מאוחרים יותר התחקו אחרי טעמים נוספים. בזוהר הקדוש מופיעים המון רעיונות נפלאים החושפים בפנינו עולם שלם ומפעים של דעת עמוקה ורחבה מאחורי כל מצווה 'קטנה'. תורת הקבלה פתחה בפנינו עולם מורכב ומפורט עוד יותר של משמעויות לפעולות דתיות ורוחניות. מי שלומד יודע! אבל זה לא הכל.
 
מחברים שונים בתקופות מאוחרות יותר, ניסו להתחקות אחרי טעמי המצוות באופן שכלי והגיוני. הרעיונות שלהם נדחו בצורה חד משמעית על ידי חכמים. הסיבה: מצוות לא אמורות להיות הגיוניות, מובנות או נחמדות. והיומרה להציג אותן כמתכון לחיי אושר וסימפטיה נחשבת פסולה. משום שברגע שהמאמין ירתום את קיום המצוות לאינטרס האישי או האנושי, אין אלו 'מצוות' אלא 'נימוסים'. לכן מקובלת הקביעה 'טעמי המצוות לא נתגלו'. את הטעם למצוות נקבל רק לעתיד לבוא, רק בסוף המסלול נבין את התחנות השונות. כעת, מתוך מבט חומרי של נברא, אין לנו דרך להבין את כוונת הבורא.
 
הרעיון מדהים. ציות היא יכולת מיוחדת במינה. זו יכולת שנעשתה אולי מזולזלת מעט בדורות האחרונים. אבל זו היכולת היותר נעלה של אדם – לציית להוראות בלי הצורך הכפייתי להבין הכל. ומה עושה לנו ציות?
 
הציות מסייע לנו לדלג על המחסום הגדול והבלתי עביר ביותר – המחסום בין הבורא לנברא. כאנשים מאמינים, וכאנשים הגיוניים, נוכל להבין שמי שברא אותנו מכיל את כל הכוחות שיש בנו והרבה יותר מכל זה לאין קץ. אם ניקח את כל היכולות האינטלקטואליות של כל הדורות ונרכז אותן במוח אחד, נקבל לא יותר מאשר תמצית השכל האנושי. השכל הנברא. כעת, מי שחולל את השכל הזה חייב להיות 'קצת' יותר חכם, לא? החכמה האלוקית מקיפה וכוללת בתוכה את השכל האנושי באופן שלנברא אין כל דרך להבין את בוראו (אינני נכנס פנימה יותר, לא זה הנושא). ובכל זאת, תיתכן מערכת יחסים צמודה ותמידית בין הבורא לנברא. איך? פשוט מאוד, ציות!
 
אם הנברא מדלג על השאיפה להבין את בוראו, ועם זאת מקפיד לציית להוראותיו, הרי הוא מיישם את הרצון האלוקי בפועל. אין פעולה נעלה יותר מיישום רצון אלוקי. הציות, אם כן, הוא מושג יפהפה משום שהוא מקנה לנו את הזכות לתקשר עם הבורא גם מבלי להבין אותו.
 
מצוות או נימוסים
 
אם הבנו את העיקרון הזה, נוכל לצעוד הלאה.
 
הזכרת בדברייך שישנן מצוות המקובלות עליך. אלו מצוות הומאניות המתאימות עם ערכים אנושיים מקובלים והגיוניים. לעומת זאת, ישנן מצוות שקשה להבין מה התועלת בהן, שלא לדבר על מצוות שנראות ממש מוזרות.
 
אני מבקש לנצל את השאלה שלך לחידוד מסר חשוב מאוד. מצוות אינן אמורות להיות הומאניות, גם לא הגיוניות ומוסריות. לא ולא! מכיוון שאילו הן היו כאלה לא היינו מקיימים את ציווי הבורא, אלא מספקים את מצפוננו האנושי. מצוות הגיוניות הן מצוות שאדם מקיים לצורך מצפונו. זה דבר ראשון.
 
כעת, נעבור לסיפור קצר. הגמרא מספרת על רבן יוחנן בן זכאי, שבעיצומו של שיעור נכנס לבית מדרשו גוי אחד ובפיו טענה: "המצוות שלכם, היהודים, נראות לי כמו כשפים. אתם מביאים פרה ושורפים אותה, כותשים אותה, ונוטלים את אפרה. ואת התערובת הזו אתם מזים על אדם שנטמא למת, והוא נעשה לפתע טהור. מה זה הפולחן המוזר הזה?"
 
ענה לו ר' יוחנן:  "ראית אדם שנכנסה בו רוח תזזית?"
אמר לו: "הן"
אמר לו: "ומה אתם עושים?"
 
אמר לו: "מביאים עיקרים ומעשנים תחתיו ומרביצים עליה מים והיא בורחת".
 
אמר לו: (ר' יוחנן): "ישמעו אוזניך מה שאתה מוציא מפיך כך הרוח הזה רוח טומאה…"
 
הפולמוס מתמקד במצווה נעדרת היגיון לכאורה. אף אדם ואף מכשיר טכנולוגי אינו מסוגל לזהות את חיידק ה'טומאה'. מסיבה הזו הפולחן הדתי שאמור לנטרל את אותה 'טומאה' נראה ממש מוזר. התשובה של ר' יוחנן מפנה את השואל לעולמו שלו, ההגיוני והמתקבל על הדעת. ר' יוחנן מראה לו שגם בעולמו ההגיוני ישנם תחומים בלתי נראים ובלתי מובנים, ובכל זאת, קיימים לגמרי. 'רוח תזזית' – מין חולי שהוגדר כך בימיהם, למשל. גם כאן הרוח בלתי נראית ובכל זאת עורכים טקס ומנטרלים אותה. עד כאן תשובה המתאימה לעולמו של גוי. תלמידיו של ר' יוחנן אינם מסתפקים בתשובה.  אחרי שהלך לו הגוי, אמרו לו תלמידיו: "לזה דחית בקנה, לנו מה אתה אומר"? אמר להם: "חייכם, לא המת מטמא ולא המים מטהרים. אלא אמר הקדוש-ברוך-הוא חוקה חקקתי גזירה גזרתי אי אתה רשאי לעבור גזרותיי, דכתיב זאת חוקת התורה".
 
המהר"ל מפרג משתמש במעשה הזה כדי לקבוע יסוד חשוב מאוד. את מצוות התורה בשום אופן בלתי אפשרי להשוות עם כל פעולה חומרית אחרת שנועדה להביא תועלת. גם במקרים בהם נראה כאילו יש כאן המלצה טובה לחיי בריאות והתנהלות תקינה בחברה, הכוונה של המצווה איננה זו. יתכן – וזה בהחלט כך – שמצווה תועיל לחיי החומר. אך לא זו המטרה. לכן אי הבנה או חוסר היגיון מהיבט חומרי אינם משנים את התייחסותנו לקיום המצווה. אדרבא, מצווה בלתי מובנת היא הזדמנות מיוחדת ליישם את רצון השם ללא כל מעורבות אינטרס אישי. מבחינה יהודית יש למעשה שכזה יתרון עצום על פני מעשה הנעשה מתוך אינטרס או הבנה.
 
אם נבקש מהילד שלנו לבצע מטלה מסוימת, והוא מצידו יביט עלינו, יחשוב מעט, ואז יאמר בטון גברי 'תשמעו הורים, אתם מדברים לעניין, גם אני חושב שזה מה שנכון לעשות'. אנחנו, כך נדמה לי, מאוד לא נאהב את זה. מדוע? משום שהמשפט הזה מחביא חומר נפץ איום. את המטלה הזו הוא מבצע משום שהדבר מתקבל על דעתו. מה יקרה מחר כשנבקש ממנו לבצע את מה שמוחו הקטן עוד לא השכיל להבין לחלוטין?
 
הסכנה שבהיגיון
 
נציין עוד, שבגישה שכזו הקובלת את ערכי האמונה להיגיון האנושי, אין שום נקודת גבול. אם ההיגיון והמצפון ינתבו את האמונה שלנו, אנחנו מאמינים בדבר הכי פחות יציב, מכיוון שהמצוות נגזרות מתפישת העולם המושפעת מגורמים סביבתיים ומשתנה כל העת. כך יתכן מצב בו שבט פראי ביערות האמזונס יראה ברצח לצרכי אכילה, מצווה. זו דוגמא קיצונית אך דוגמאות לא פחות מדאיגות בהחלט ממלאות את עולמנו. דבר אחד ברור, אין אדם שעושה עוול, גם הפושע הגס ביותר, פועל על פי צו מצפונו. הוא עושה טוב – רק לפי ההגדרות שיצר לעצמו.
 
אני זוכר דו שיח ספק משעשע ספק מחריד שערכתי עם פושע פעיל. הבחור תיאר באוזניי בהתלהבות מעשה שוד שביצע מספר לילות קודם לכן (זה בסדר, הוא נשפט ונענש על כך) בביתו של עורך דין. כדי להרגיע אותי, הוא הסביר באריכות מדוע השוד לא היה אלא 'מצווה' נדירה. הטיעונים מדהימים, אבל השוד נשאר שוד.
 
עד כאן בנוגע לסכנת ההיגיון.
 
פרטים קטנים? סימן שמתעניינים בנו!
 
סיגל, אבקש להתייחס לנקודה נוספת שהעלית בשאלתך. איסור הדלקת חשמל בשבת יוצר תחושה של 'די, נו, למה יורדים איתי לקטנות שכאלו?'. שימו לב! דווקא כאן טמון אחד הקטעים היפים והמדהימים של היהדות. מי שיפתח 'שולחן ערוך' או כל ספר הלכה מקיף אחר, יגלה לתדהמתו מגוון עצום של נושאים ותחומי חיים בהם עוסקת ההלכה. יש לנו הלכות ברורות לכל רגע בחיים ולכל מצב אנושי, חברתי, אישי או כללי שניקלע אליו. החל מהלכות השכמת הבוקר, קימה, לבישת הבגדים, אפילו הלכות בית הכסא.
 
אם יורדים לפרטים קטנים, סימן שהם נורא חשובים. אחרת, חכמי התורה – שזמנם היה עמוס גם כך, לא היו טורחים לפרט באלפי סעיפים קטנים את כל אותם פרטים 'שוליים'.
 
אם בורא עולם מורה לנו באופן מדויק מהי ההתנהגות שהוא מצפה מאיתנו גם בחדרי חדרים, סימן מובהק שהוא מתעניין בנו מאוד! אנחנו יודעים היטב את מה שאנשי חינוך מנסים ללמד אותנו, איך מראים לילד התעניינות? מתעניינים, פשוט ביותר. והתעניינות, היא ירידה לפרטים! 
 
דבר נוסף. העובדה שהיהדות מקיפה את כל התחומים השוליים של חיינו מלמדת עוד שתי נקודות מאוד חשובות: אחת, שהדבר הזה אמיתי ולכן הוא בלתי מתפשר. השנייה, שהחיים שלנו  מנוקדת מבטו של הבורא חשובים מאוד ומשמעותיים יותר מתוכנית הגרעין. מפני שבכור אטומי כל כפתור נושא משמעות ומהווה פוטנציאל או סיכון עצום, כך גם כפתורי חיינו הזעירים.
 
אסכם במספר נקודות
 
1. כתוב "כל מצוותך אמונה", וזה אומר שהציר המרכזי עליו סובבות כל המצוות הוא אמונה. לכן, הגישה שלנו לקיום המצוות היא לקבל אותן מתוך אמונה שהן הדבר המשמעותי ביותר בחיינו. בלי כל קשר להבנה שלנו, להתחברות שלנו ולתועלת האישית. רק אחר כך תבוא גם התועלת ללא כל ספק.
 
2. כנבראים המוגבלים במנת-מִשכל אנושית, אין לנו שום דרך לאמוד חשיבות של מעשים רוחניים. לעולם לא נדע מה חשוב יותר או פחות. את הערכים הללו מציינת התורה באופן ברור ביותר בהלכה.
 
3. ציות היא יכולת מדהימה, המעניקה לנברא דרך לתקשר עם בוראו באופן הנעלה ביותר, גם מבלי להבין אותו תמיד.
 
4. שמירת הלכה מכניסה אותנו למצב מושגח בו כל פעולה נעשית משמעותית וממילא גם מפוקחת. ראשית, זה נותן לנו משמעות לכל רגע קטן בחיים, וזה הופך אותנו לאנשים מרוכזים ומכוונים יותר (לנסות ולהיווכח). ומעבר, זה אומר שמתעניינים בנו מאוד, עד הרמה של הפרטים הקטנים ביותר.
 
* * *
"בגובה העיניים" – יש לכם שאלות ונושאים שהייתם רוצים לדבר עליהם? שלחו אלינו – ilanit@breslev.co.il ודוד גבירצמן יענה לכם בגובה העיניים!