להאיר, לא להעיר

להרבה אנשים יש נטייה, ואולי "צורך",
להעיר ולבקר בלי לחשוב על הנזק שנגרם.
עצרו לרגע, ונסו להחליף אות אחת
שעושה את ההבדל. להאיר, לא להעיר.
 
 
'ממש לא מתאים לאשתי, אף פעם היא לא הזניחה כך את הבית והילדים', הוא תמה כשנכנס הבית, ובמקביל, החל לדאוג לשלומה ולבריאותה, שמא קרה משהו?!… הוא נכנס לבית כש'גושי בוץ' – הילדים שהתלכלכו במהלך היום ולא קיבלו מקלחת הגונה – מקיפים אותו באושר רב. תדהמתו גברה עוד יותר כשראה את הבית הפוך. שאריות מזון היו דבוקות אל הקירות וכתמי שוקו על הרצפה. גדוד של נמלים צועד במטבח כשהן נושאות על גבן את השלל. הארונות – חלקם פתוחים וחלקם סגורים, וגם בהם הבלגאן חגג, פרי עמלו של התינוק המאושר, שהציץ עכשיו מבעד לוויטרינה במבטח ומביט בעין חשדנית על אביו שבא להפריע לו במעשיו. המחזה המזעזע היה גם בסלון, בחדרים ובשאר חלקי הבית. נראה כי מלחמת העולם השלישית התרחשה פה… עם בלגאן כזה מהם כבר הטילים של אחמדיניג'אד?!? חשב לעצמו…
 
ואז, הבחין בפתק התלוי על המקרר ועליו נרשם: "היום עשיתי את זה!" באותיות גדולות ומודגשות, ולא רק שלא גילו לו מה מתרחש פה, אלא הוסיפו תמיהה על תמיהתו – מה כוונת המילים הללו?
 
בסופו של דבר הוא פנה לחדר השינה, ומה שראה הצליח להכות בו את תדהמת חייו. אשתו יושבת במיטה, בידה כוס קפה ועיתון אחוזת בעיתון, ואוזניות הנגן באוזניה. במחשבה ראשונה הוא חשב לשאול אותה האם היא נורמאלית? אבל מפיו רק יצאה השאלה: "מה הולך פה? את יכולה להסביר לי?"
 
והיא ענתה ברוגע פסטורלי: "היום עשיתי את זה!"
 
"את מה?" הוא בקושי התאפק לא לצעוק.
 
"תקשיב, תמיד כשאתה חוזר הביתה בערב אתה מספר לי כמה אתה עובד קשה וכמה אתה קורע את עצמך בשביל המשפחה. באותה נשימה אתה לא שוכח לטעון כל הזמן שאני כל היום בבית, נחה ולא עושה כלום. אז היום החלטתי לעשות את זה, ועשיתי – כלום! ואלה התוצאות!"
 
* * *
 
סיפור זה טומן בחובו את המסר העיקרי שמחזיק בית באחווה ורוגע, הצורך החשוב להודות ולהחמיא על כל דבר בחיי היומיום, ועל ידי זה להטעין את המצברים-כוחות של בן-בת הזוג. כמו שאין כזה דבר פלאפון הפועל ללא הטענה ומכונית אינה נוסעת בלי דלק, כך חובה להטעין את הזולת בהכרת הטוב כדי שיהיה לו את הכוח להמשיך ולעשות.
 
ביקורת לעולם לא תיתן את התוצאות אליהן יגיעו בעזרת מחמאות ועידוד, בגלל שזה רק מחליש ומוריד את המוטיבציה להשקיע ולפעול עוד, בעוד שעידוד מספק את האנרגיה הדרושה למעשים. ובכן, אסור להעיר, וחובה להודות ולהחמיא!
 
לפעמים אנו חושבים, שאם נודה לבני הזוג על העזרה אז הוא/היא יפסיקו לעזור כי יבינו שזו אינה חובתם. אך במציאות קורה הדבר ההפוך, וזה לא סותר שאם האישה היא זו שמטפלת במטלות הבית וגם עוזרת בפרנסה, אז אין צורך להודות לה על מה שהיא עושה. וכן, למרות שמחובתו של הבעל לפרנס ולעזור בבית במה שאפשר, יש צורך להודות לו ולהעריך את מאמציו. מעשיהם של אנשים ניזונים מהערכה ומחמאה, וכל שכן יהודי שנקרא כך מלשון הודיה, עליו לשים זאת כנר לרגליו.
 
מסופר על ה"חפץ חיים" זצ"ל, שכאשר הגישו לו פעם מרק, הוא הביע את התפעלותו על טעמו ומרקמו המשובח. תמהו הנוכחים במקום  ולא הבינו כיצד איש אלוקים קדוש זה מעסיק את דעתו באוכל ושם לב כמה הוא טעים. לבסוף, התברר שהייתה לו כוונה נאצלת, לגרום נחת רוח לבעלת הבית ולהחיות את נפשה שתראה שנהנים ממעשה ידיה.
 
גם רבי ישראל אבוחצירא – הבבא סאלי זצ"ל, היה מחמיא פעמים רבות לאשתו שהייתה צעירה ממנו בשנים רבות, אפילו שכבר לא היה לקדוש זה שום שיג והנאה מהעולם הזה, הוא לא שכח לשבח על האוכל הטעים.
 
מספרים על אשת איכר שהייתה מבשלת ארוחות עבור כל העובדים בשדות של בעלה. פעם אחת הגישה את הסיר לפני הפועלים כדרכה. כל אחד מהם נטל את מנתו, ולתדהמתם גילו שהיא הגישה לפניהם תבן מבושל.
 
שאלו הפועלים את אשת האיכר מה יום מיומיים, האם היא באה לצחוק על חשבונם?
 
והיא ענתה: "רבותיי! במשך זמן רב אני עמלה קשות לבשל עבורכם מאכלים טעימים, ואף פעם עוד לא קרה שמישהו מכם זכר לומר לי תודה, או ציין שהאוכל טעים לו. לכן חשבתי שאינכם חשים בטעם המאכלים ואינכם יודעים מה אתם אוכלים. ואם כן, בודאי גם לא תשימו לב לתבן מבושל"…
 
כמה חשוב שבני נזוג ירגילו את עצמם להודות על כל דבר ויזכרו שכמים הפנים לפנים, כן לב האדם לאדם! בהתאם ליחסו של אדם כלפי חברו כך נוהג גם חברו כלפיו. ומספרים על איכר רוסי שלא חזה מימיו בנפלאות העולם המודרני, ויום אחד גמלה בליבו ההחלטה לפקוח את העיניים ולראות מה יש בחוץ. הוא נסע לעיר הבירה מוסקבה ושם ביקש להתאכסן בבית מלון. אותו איכר לא ידע שכל קירות המלון מצופים במראות ולא הבין מי זה החוצפן, חמוץ הפנים שמקדם אותו בחדר שעליו שילם ממיטב כספו. וכך, כשכולו רותח מזעם, הגיע לפקיד הקבלה והתלונן על כך שיש מישהו נוסף בחדר שלו.
 
הפקיד בתחילה לא הבין על מה הוא מדבר, אבל לאחר כמה רגעים תפס במה דברים אמורים והסביר לאיכר: "במלוננו, האנשים מקדמים את פניך כפי שאתה מתייחס אליהם. עצתי לך שתחייך לו ולבטח הוא יחזיר לך בחיוך. ניסה האיכר את עצתו של הפקיד ואכן, האיש שמולו חייך לו בחזרה. כשחזר הכפרי לביתו, סיפר לאשתו וילדיו על נפלאות העיר הגדולה ועל מנהגם המוזר של אנשיה, לחייך למי שמחייך אליהם ולכעוס על מי שכועס…
 
בואו זאת לתשומת ליבנו, ובעזרת השם, נזכה לשלום בית אמיתי ומאושר, אמן!
 
 
** *
אתם מוזמנים לבקר באתרו של הרב לייזר ברוידא, "לייזר  בימס"