להתעמת קצת עם עצמי

כדי לבער את החמץ שלי אני
צריכה להגיע למקום בו אני מכירה
את עצמי. לדעת מי אני. ואם צריך,
אז גם להתעמת קצת עם עצמי.
 
 
לפעמים, בין כל הלחץ של הניקיונות והרצון להספיק לגעת בכל דבר בבית, אני אמנם מתרכזת בסדר, במיון, בהברקת החלונות ובאבק, אבל שוכחת את העיקר – את הסדר הפנימי וניעור האבק בתוכי.
 
לוח השנה העברי והזמנים שאנו חווים ביהדות מחוברים לעבודה פנימית רוחנית. בחג פסח איננו מתבקשים לעשות וידוי או חשבון נפש, אלא מצווים על ניקוי וביעור החמץ, והכוונה היא כמובן גם פנימית – לבער את החמץ בתוכנו.
 
תוך כדי התזוזה הבלתי פוסקת שלי, כשאני "עפה" על הבית, קשה לי ליישב את דעתי ולהתבונן במידות שברצוני לתקן. כמו ילד קטן שלא רוצה לשמוע את תוכחת המבוגר וסותם את אוזניו או בורח לחדר, כך גם אני נמנעת מלהתעמת עם עצמי ומחפשת בתנועה הבלתי פוסקת מזור לנפשי. לא טוב לי, אז אני זזה כדי לשכוח ולנער מעלי את אי הנוחות.
 
כדי לבער את החמץ שלי אני צריכה להגיע למקום בו אני מכירה את עצמי. לדעת מי אני. זוהי נקודה חשובה ולא כל כך פשוטה ליישום בעולמנו כיום. הנטייה שלנו היא כל הזמן לברוח מעצמנו עם כל מיני תירוצים והסחת הדעת. הבלבול הוא גדול ויש נטייה להתערבב עם החוץ והאחר, על ידי השוואות חיצוניות והרצון להשתוות ולהיות במקומו ולא במקומי. והרצון להיות כמו האחר יוצר חוסר כבוד למקום שלי, לעצמי. לכן אין לנו הכרה אמיתי של מי אנחנו וקשה לנו לתקן את החסרונות שלנו.
 
"שמחה רבה שמחה רבה, אביב הגיע פסח בא"…
 
לא לחינם השמחה קשורה לפסח, לאביב ולהתחדשות. השמחה היא תוצר – בין אם מתוך השגה של קניין חומרי, כמו שמלה שחשקתי בה ורכשתי לעצמי ועכשיו אני שמחה בה, או בין מתוך קניין רוחני שנובע מכך שהצלחתי להתגבר על מידה או קושי, או כשעשיתי מצווה ועליתי במדרגה הרוחנית. ברור הדבר, שכאשר אנו משיגים קניין רוחני התוצר שלה היא שמחה אמיתית.
 
בחג הפסח, אומר האדמו"ר מאיזביצה-ראדזין, רבי מרדכי יוסף זצ"ל, יש עת רצון כשהקדוש-ברוך-הוא מאיר ומכוון לנו כך שנוכל להכיר את מקומנו ואת שורשנו, ועל ידי זה נבין את חסרונותינו ונתקנם. מכאן באה לנו שמחה גדולה ורבה.
 
כדי לחזק את העניין, מוסיף בנו של האדמו"ר – האדמו"ר רבי יעקב ליינר זצ"ל ה"בית יעקב", את פירושו היפה להתחלת מסכת פסחים במילה 'אור': "אור לארבעה עשר בניסן בודקין את החמץ", ומסביר שהסיבה לכך הוא האור שמאיר הקדוש-ברוך-הוא בזמן הבדיקה, כדי לעזור לנו להכיר את עצמנו וחסרונותינו ולתקנם.
 
אחרי ששמעתי את כל זה התחלתי להילחץ, לפשפש במגירות נסתרות בנפשי אחרי קלקולים וחסרונות, מתוך הרגשת אי נוחות וקצב פעימות לב מוגבר.
 
או אז, אני נזכרת בשלוש-עשרה מידות הרחמים של השם ושהציווי הוא לבדוק רק עד למקום שידי מגעת. אינני מצווה לחטט במקומות שקשה לי מאוד לפתוח אותם. אם עשיתי את ההשתדלות וחיפשתי את החמץ שחבוי בי (כמו במצוות ביעור החמץ), אני יכולה להגיע רק עד למקום שאני מסוגלת להתמודד איתו.
 
ומה עם שאר החמץ שנשאר?
 
אל דאגה, גם זה כמובן מטופל: "את השאר מבטלו בליבו, ודיו". וכמו שאנו אומרים בברכה על בדיקת החמץ בבית "כל חמירא וחמיעא…" שמבטלת את החמץ שנשאר בביתנו. עצם אמירה שכזו יש בה תוקף חזק לביטול ולהפיכת החמץ שנשאר – זה שמחוצה לנו וזה שבתוכנו – להפקר.
 
לכן עלינו לנצל את שעת הרצון הגדולה בערב י"ד בניסן, ולבטל בלב את כל המידות שרצינו לתקן ואת כל החסרונות והקלקולים שמצאנו ושלא מצאנו. לקוות ולהתפלל שבאור שיורד עלינו בזמן הזה, ותחת הכוח והתוקף של האמירה שלנו, יתבטלו חסרונותינו ויהפכו להפקר, ובכך ב"ה תבוא עלינו שמחה גדולה.
 
חג שמח!