מהדלת האחורית

בלי לשים לב, ובלי שהתכוונתי בכלל,
היא נכנסה מהדלת האחורית. שנים
שאני מסוכסכת איתה, ומצד שני, גם
כל כך רוצה לאמץ  אותה בחיי, לצאת
איתה בגאווה מהדלת הראשית.
 
 
בשנים האחרונות אני נוהגת לקבל על עצמי קבלה לכבוד ראש השנה. אין זה אומר שאינני מעשירה את עצמי בתוספות גם במהלך השנה, אך הדבר לא נעשה באופן רשמי כמו זה שבפתח שנה חדשה.
 
כמובן שהקבלה, שנמצאת בחזקת 'בלי נדר' כמובן, צריכה להיות עם משמעות ומשקל בחיי. ועם השנים, כשנתפסות כל אלו שבאו בקלות יחסית, נותרות הבודדות שדחקתי בתור ברירת מחדל כי פשוט לא יכולתי לקיים אותן.
 
למזלי, בחודש אלול המלך בשדה והקרבה היחסית של הקדוש-ברוך-הוא מעוררת את הרצון ועוזרת לחסימות ולהתנגדויות להתקלף בלי מאמץ. הרוחניות נגישה לכל דורש ואפשר ממש לתפוס אותה בשתי ידיים, כמו מים שהפכו לקרח ועכשיו, כשהם מוצקים, יש להם משקל וקל לאחוז בהם. כל זה עוזר לי לקבל על עצמי מצוות באהבה ולהמשיך לצעוד בדרך הזאת, לעלות עוד ועוד מדרגות ולדבוק בקדוש-ברוך-הוא יותר ויותר.
 
בשנים הראשונות זה הסתכם בקבלות של עשייה טכנית, דברים שאני יכולה לעמוד בהם בלי מאמץ רב כמו "ברכות השחר" ו"קריאת שמע שעל המיטה". אחר כך ניסיתי להתמקד במצוות שבין אדם לחברו כמו 'שמירה על הלשון' 'וכיבוד אב ואם'. בשנה שעברה, אחרי שהבחנתי שהיה לי קשה להיות עקבית ומדויקת במסגרת 'בין אדם לחברו', החלטתי לשוב ולהקל על עצמי. אך אבוי, לא נשארו לי הרבה קבלות טכניות מלבד אלו הקשורות למראה החיצוני שלי. איך אוכל לעשות כזה שינוי? מה יגידו המשפחה והחברים מהילדות? איך אוכל לסבול את העובדה שזה עושה אותי מקוטלגת בעיני אחרים?
 
באלול שעבר, בהחלטה של רגע, לקחתי את כל המכנסיים בארון, שמתי בשקית והנחתי בפתחו של ארגון 'ויצו' בסניף המקומי. למזלי, היו לי חצאיות מקניות שערכה לי אימי לכבוד יום הולדתי שחל מעט לפני כן בסיוון. לא חשבתי מעולם שאוותר על הג'ינס, הרי זה כל כך "אני", מין 'טום בוי' תמידית שכזאת. ניחמתי את עצמי בכך שבגדים ואופנה אף פעם לא עניינו אותי יותר מדי, והשתדלתי במהלך השנה למצוא את הלוק של חצאית/שמלה בו אני מרגישה הכי טוב. גם קז'ואל, גם יפה, גם 'קול' וגם נוח. אחותי ואימי תרמו עם עצות מעשיות שיכוונו אותי למקום הנכון ביותר עבורי. לא אשקר, אני עדיין בדרך, אבל אין ספק שאני מרגישה היום נוח יותר במראה הנשי מאשר אי פעם.
 
השנה התכוונתי לקחת על עצמי להתפלל שחרית כל יום. הרגשתי שהגיע הזמן להיכנס לתלם התפילות באופן עקבי ומסודר. אך בלי לשים לב, ובלי שהתכוונתי בכלל, נכנסה מהדלת האחורית מצווה אחרת, כזאת שאני כבר הרבה שנים מסוכסכת איתה. כזאת שאני רוצה כל כך לאמץ  בחיי אך הפחד משתק ומונע ממני לתפוס בה. וזאת כמובן האחת והיחידה והקשה מכולן – כיסוי ראשי.
 
אז איך זה קרה לי, אתם בודאי שואלים? אחרי שנים של טחינת מוח בתירוצים והתנגדויות?
 
כמובן שלקדוש-ברוך-הוא ולחודש אלול יש חלק גדול בסיפור, אבל אם אתם רוצים לשמוע מה קרה בדרך הטבע, אז מעשה שהיה כך היה:
 
תינוק בן שבעה חודשים, בן של חברים שלנו, חולה מאוד במחלה שהרופאים לא יודעים כיצד לרפאה. ביום אחד קרסו מערכותיו ומאז אינו פוקח את עיניו (רפואה שלמה ומהירה לרותם הראל בן אושר). המקרה השפיע עלי והדיר שינה מעפעפיי. הוא כמובן פגע בנקודת התורפה שלי – הפחד שיקרה משהו לילדיי. שכבתי במיטה וחשבתי שאם, חס וחלילה, זה היה קורה לי, הייתי לוקחת על עצמי לכסות את ראשי ובלי להשתהות אפילו רגע אחד. המחשבה הבאה שרדפה אותה הייתה – מדוע אם כן צריך לחכות שיקרה משהו רע? אם אני מרגישה שאני מסוגלת ללכת מכוסת ראש, כדאי להתחיל ולהקדים תרופה למכה. מיד הופיעו כל ההתנגדויות והתירוצים המוכרים שמנגד. לבסוף, מצאתי פשרה. זאת לא קבלה, אמרתי לעצמי, בואי תשתדלי ללכת כמה שיותר עם כיסוי ראש. תנצלי את ההזדמנות בכל מקום שאת מרגישה שזה מתאים.
 
באופן מוזר, גם השיער שלי הרגיש לי פתאום כבד ולא יפה. לא מצאתי שום הזדמנות להסתפר ולסדר אותו, ואפילו כשאספתי אותו לא הרגשתי בנוח. רק במטפחת הוא הסתדר פתאום והיה לו נעים וטוב.
 
כבר למחרת, כשלקחתי את הילדות לשמרטפית החרדית בשכונה שליד הגן, שמתי את המטפחת. אחר כך ביקרתי גם במכולת וחזרתי הביתה. להפתעתי, הדבר שחששתי ממנו יותר מכל, התגובות של הסביבה, איחרו להגיע. אף אחד לא אמר לי דבר, כאילו הייתה המטפחת שעל ראשי קיימת ואינה נראית. מעודדת ושמחה חזרתי למחרת לשים אותה, ושוב, הייתה התעלמות מוחלטת. אפילו בעלי לא הגיב.
 
לאסיפת האימהות והבנות לפני כיתה א' כבר הגעתי מכוסה. אף אחד לא מכיר אותי שם, לכן הרגשתי בנוח להופיע במראה החדש מבלי לגרור תגובות.
 
המשכתי לשים את המטפחת יותר ויותר, כי מסתבר שהבועה שלי מורכבת ברובה ממצבים שבהם אני יכולה לכסות את ראשי ולהרגיש בנוח. ואט אט, הגיעו התגובות: "חזרת בתשובה?", "כל כך יפה לך", "איזה אומץ", "כל הכבוד" ועוד.
 
התמודדתי בגבורה עם השאלות והתגובות, שהיו מפרגנות ברובן. למזלי, בכל פעם שנוצרה סיטואציה שהרגשתי לא בנוח להופיע עם המטפחת התפללתי להשם יתברך שיפתור לי את הדילמה, והוא אכן פתר אותה בכל מיני דרכים שונות.
 
בלי ששמתי לב קיבלתי על עצמי, בלי נדר, לכסות את ראשי השנה כמה שמתאפשר לי וכמה שיותר, ובלי לשים לב אני כבר מרגישה לא בנוח לצאת בשיער גלוי.
 
אני מקווה שהשנה אוכל להתגבר ולהסיר את המכשולים הדמיוניים שמונעים ממני לקיים את המצווה במלואה, ושלקראת אלול הבא ארגיש שאני כבר אוחזת בשמחה ובנוח במצווה זו, מוכנה לקבל את המשיח בכל רגע כבת ישראל צנועה, שכל כבודה בת מלך פנימה.