פעם הן היו שלי, תשמרי עליהן

"החלטתי לכבד את ההחלטה שלך
לעזוב אותי. תדעי שאהבתי ותמיד אוהב
אותך. אבל העיניים האלה… בבקשה,
תשמרי עליהן… כי פעם הן היו שלי…"
 
 
תארו לכם שהייתם מקבלים זוג יהלומים נוצצים, יפים ויקרים. אתם יודעים, אלה שמוציאים לכם (ולי) את העיניים מהחורים שלהן… מה הייתם עושים איתם? מכינים שרשרת מהממת ועונדים אותה רק באירועים מיוחדים? הייתם שמים אותם בכספת וכל יום מוציאים אותם לכמה שניות, רק להסתכל, להסתנוור קצת מהנוצץ הנוצץ הזה? או שמא הייתם מצרפים אותם לטבעת מיוחדת שאין לאף אחד, רק לכם? אולי הייתם שמים אותם בכספת בבנק כדי שאף אחד לא ידע איפה הם ואיך הם נראים? או, שהייתם לוקחים אותם ביד, יוצאים החוצה ופשוט… בועטים בהם ישר לפח האשפה הקרוב?!? מה לשאלה טיפשית זו ולכל מה שכתוב בכל הפסקה הזו, אתם בודאי תוהים ושואלים (ובצדק)?
 
אז זהו, שלא סתם שאלתי. אתם יודעים למה? כי הרבה אנשים פשוט עושים את המעשה המטופש הזה כל יום. כן, אנחנו לוקחים את היהלומים שלנו, את היהלומים הכי יקרים ויפים שיש לנו, ומעיפים אותם לבוץ, ללכלוך. עכשיו כבר בטח הבנתם על איזה יהלומים אני מדברת, נכון?
 
הבנתם נכון. אני מדברת על אותה חתיכה מבורא עולם שקיבלנו, שנמצאת בתוכנו.
 
הנשמות שלנו.
 
פעם סיפר הרב זכריה וולרשטיין סיפור יפה, סיפור אהבה שנגמר עם לב שבור.
 
בחור ובחורה חיפשו את החצי השני שלהם, את הנשמה התאומה, עד שיום אחד זה קרה, והם נפגשו. האהבה הייתה ממבט ראשון, החתונה מיד לאחר מכן. האישה, הייתה עיוורת, אבל זה בכלל לא הפריע לבעלה שאהב אותה מאוד. הוא הקדיש לה את כל חייו, טיפל בה במסירות, הכין לה ארוחות גורמה, לקח אותה לטייל, בקיצור, הבעל שכל אישה חולמת שיהיה לה.
 
יום אחד הגיעה לאוזניהם ידיעה מרעישה – ניתוח מיוחד במינו – השתלת עיניים, החלום של כל עיוור, זוכה להצלחה אדירה. הזוג התרגש ויצא מגדרו, עד שגילה שיש רשימה ארוכה ארוכה… לא פחות ולא יותר, מחכה להם המתנה של 20 שנים!… שבורים ומאוכזבים הם חזרו לביתם ולשגרה. אך ליבו של הבעל נשבר בקרבו, הרבה יותר מזה של אשתו.
 
יום אחד המזל האיר פנים והפך את הקערה על פיה.
 
הבעל נכנס הביתה בריצה כשהוא שואג: "אשתי, אנחנו בראש הרשימה, את עומדת לעבור את הניתוח, יהיו לך זוג עיניים!"
 
האישה כמעט התעלפה מרוב התרגשות. את הימים הבאים הם העבירו בבכי, של שמחה כמובן, ובהתרגשות, מתענגים על החיים היפים שעומדים להיות להם…
 
לילה לפני הניתוח לבעל היה וידוי נרגש לאשתו: "את יודעת, גם אני עיוור".
 
הוידוי גרם לליבה לפעום בחוזקה. הוא טיפל בה בכזו מסירות ואהבה, אך מעולם לא התלונן. מעולם היא לא הרגישה שהוא עיוור. אף פעם לא חשדה בזה. היא הבינה באותו רגע שעכשיו יהיה זה תורה לטפל בו, לדאוג לו, וזה מה שהיא עשתה…
 
אך רק לכמה חודשים.
 
חיי הנישואין עלו על שרטון והיא החליטה שאי אפשר להמשיך כך.
 
יום אחד היא התקשרה אליו. היא לא יכלה לדבר איתו פנים אל פנים, רק מרחוק, ואמרה לו: "בעלי היקר, לעולם לא אוכל להודות לך על כל מה שעשית בשבילי, על כל האהבה והאכפתיות, על מסירות הנפש שלך אלי. תבין אותי, אני רוצה לטייל בעולם, לראות דברים שלא ראיתי מעולם, להגשים חלומות… אבל אני לא יכולה לעשות את זה איתך".
 
אין מה לומר, זה שבר אותו לרסיסים, אבל הוא לא אמר מילה, רק ארז את חפציו והלך.
 
בערב, כשהיא חזרה הביתה, היא ראתה מכתב על השולחן. היא פתחה וקראה: "אשתי היקרה, החלטתי לכבד את ההחלטה שלך לעזוב אותי. תדעי שאהבתי ותמיד אוהב אותך. אבל העיניים האלה… בבקשה, תשמרי עליהן… כי פעם הן היו שלי…"
 
"ישנו פסוק בספר בראשית" אמר הרב וולרשטיין כשסיים את הסיפור המרגש והכואב הזה, שאומר: "ויצר ה' אלוקים את האדם עפר מן האדמה, ויפח באפיו נשמת חיים" (ב, ז). אתם מבינים מה זה אומר? שבורא עולם עשה לנו 'השתלה' – הוא השתיל בנו חלק ממנו, את נשמתו. אבל אנחנו, מה אנו עושים עם הנשמה היקרה הזו? אנחנו אומרים לו, 'כן, הנשמה באמת יקרה ויפה, אבל אין לי זמן בשבילה, אני צריך לראות את העולם. אני עסוק בפייסבוק/בלקברי ובכל מיני צ'יטוטים. אני רואה סרט, יש לי תוכניות לסוף שבוע, אתה מבין, אני עסוק, ממש עסוק, אין לי זמן בשבילך…"
 
אלוקים נתן לנו את העיניים האלה, את הנשמה, אבל אנחנו עסוקים בלחמוד איתן את כל מה שאנו רואים, את מה שלא שלנו. משתמשים בלב שהוא ברא לנו כדי לחשוק ולהתאוות לדברים שלא שייכים לנו. משתמשים בפה שלנו לדברי לשון הרע, לרכילות, במקום להשתמש בו ליצירת הקשר הכי יקר לנו – השיחה המתוקה עם בורא עולם (התפילה האישית).
 
והוא קורא לנו, מבקש לקבל את תשומת ליבנו, עד שהוא נאלץ לדחוק אותנו לפינה רק כדי שנשמע, שניתן את ליבנו ודעתנו למסרים שהוא שולח לנו כל רגע ורגע.
 
אתם יודעים, לפעמים אני תוהה למה בורא עולם כל כך טורח ומעסיק את עצמנו איתנו. כלומר, אחרי אלפי שנים, לא רק שלא תיקנו את עצמנו, אלא שאנחנו שוב מגיעים לשער ה-49 של הטומאה. עוד שלב אחד וכבר אין דרך חזרה.
 
למה? למה הוא נלחם כך עלינו?
 
יש רק סיבה אחת: כי אנחנו הילדים שלו. הוא אבא שלנו. הוא אוהב אותנו, ואנחנו אפילו לא יודעים עד כמה. הוא רק רוצה שנהיה איתו בקשר. מה, זה כל כך קשה?!
 
רגע לפני שהעולם נכנס לכאוס הגדול, בורא עולם מראה לנו את הדרך לשוב אליו. כי עכשיו, יותר מכל זמן אחר, אנחנו צריכים לעשות חשבון נפש. לשאול את עצמנו האם אנחנו משתמשים במתנות שהוא נתן ונותן לנו כדי להתקרב אליו, או שאנו משתמשים בהן כדי לברוח ממנו, לראות עולם?