זה השעון שמאחר?

באותה שבת, כשהשעון שלי כבר
איחר בחצי שעה, הבנתי למה זה
קרה. בורא עולם אמר לי בעזרת מחוגי
השעון שנתקעו כבר חצי שעה על
אותה שעה: "יעל! תאטי!"
 
 
'אוי ואבוי, אני ממש מאחר…'
 
זוכרים את נבי ארנבי מעליסה בארץ הפלאות (ספר שכתב לואיס קרול)? הארנב הלבן שכל הזמן היה ממהר ורוטן שהוא מאחר? אולי גם בגלל שפחד ממלכת הלבבות?!?…
 
זה כבר לא נתפס לי בשכל, הוא איחר בדקה או שתיים כל יום, ואחרי שבוע בחמש דקות. ואז חשבתי לעצמי, אולי אני צריכה לקנות סוללה חדשה? למחרת, סוללה חדשה כבר הייתה בשעון. שבוע לאחר מכן, משהו מבשר רעות (טוב, אולי לאור השתלשלות האירועים זה לא היה מבשר רעות…) – השעון עם הסוללה החדשה שוב החל לאחר. כיוונתי אותו שוב, אבל אפיזודת האיחורים חזרה על עצמה.
 
ואז, ביום שבת, כמה שבועות לאחר מכן, שמתי לב למשהו מזעזע עוד יותר – השעון שלי מאחר בחצי שעה! למרות שזה משהו שאני ממש לא ממליצה לעשות בשבת, אבל מצאתי את עצמי תוהה ביני לבין עצמי האם כדאי לי לקחת אותו לשען ולתקן אותו, או לקנות חדש (האופציה השנייה קרצה לי יותר).
 
כמה שעות מאוחר יותר באותה שבת, האמונה בעטה בכל הכוח והשתלטה על ראשי. הרב שלום ארוש מלמד אותנו שאנחנו צריכים לחפש את המסר בכל מה שקורה לנו בחיים. התובנה הזו הביאה איתה את הבשורה: בורא עולם מנסה לומר לי משהו. בטוח שזה קשור לזמן, להגביר או להאט את הקצב. הקשר היה ברור.
 
בשנים האחרונות אני מאמצת בשמחה את דבריו של הרב שלום ארוש, ומיישמת אותם בהצלחה בחיי. כי כמו שאתם יודעים, זה עובד. בשנים האלה עבדתי חזק על הפנמת הכללים העיקריים של מידת האמונה – הכל מהבורא, הכל לטובה, ולכל דבר יש מטרה. באותה שבת, בנוסף לכללי האמונה שעזרו לי מאוד, גם השיחה האישית שלי עם בורא עולם (התבודדות כפי שמכנה אותה רבי נחמן מברסלב) הניבה עוד כמה תובנות אישיות.
 
אחת מהן גילתה לי שאני צריכה לחיות בהווה.
 
בימים עברו, דאגתי ונלחצתי אם לא הספקתי לעשות את המשימות שסימנתי לעצמי, הן בעבודה והן בחיים האישיים. אבל בשנים בהן גיליתי את התפילה האישית, אותה שיחה בשניים בה אני מדברת עם בורא עולם אפילו על הדברים הכי שגרתיים, הרגשתי איך הנטל פשוט יורד לי מעל הכתפיים. הבנתי שאני לא צריכה להלחיץ את עצמי לסיים את המלאכה, הרי אומרים חז"ל "לא עליך מוטל לסיים את המלאכה", אלא רק להשתדל, להתאמץ לעשות. אלה ימים, שהתקבצו לשנים, בהם הייתי שקטה ורגועה, בלי דאגות ממה שיקרה ובסוף לא קרה. אלה השנים בהן הרגשתי, ואני עדיין מרגישה!, את האהבה של הבורא וההדרכה שלו בכל מה שאני עושה. אהבה שעוזרת לי להתמודד עם מצבים בזמן אמת, ולא לעסוק בכל מיני נבואות וחששות.
 
באותה שבת, אחרי כמה בירורים עם אבא'לה, גיליתי שאני ממהרת בתפילות ובאמירת הברכות בגלל דברים שנמצאים על הפרק, כאלה שצריך לסיים ולעשות. למשל, לפני פסח הייתי מודאגת מההכנות לפסח כבר מחודש ינואר. לא נורמאלי בעליל. ככה זה היה בעוד מצבים בהם דאגתי, ותודה לא-ל, דאגות שהיו לשווא.
 
לפני כמה שבועות חוויתי משהו שלא חוויתי כבר כמה שנים טובות: חרדות איומות! לא "הרגילות". חרדות כאלה שאתה מתעורר מהן ואתה לא מבין מה קורה לך ולמה אתה בכלל מודאג. שבגללן אתה מרגיש שכולך מבעבע כמו בקבוק סודה שניערו אותו. רף האנרגיות שלי היה בגובה הרצפה. מה עושים? פועלים לפי הכללים. הודיתי לבורא עולם על החרדות וביקשתי ממנו שיעזור לי (כי ברור שאני חוששת לחינם, נכון?) וראו איזה פלא, החרדות נעלמו כלא היו ברגע שהעסקתי את עצמי. הרוגע השתלט עלי שוב.
 
מה זאת חרדה? פחד. זה פחד מהעתיד – מה יקרה? איך יקרה? וכל שאלות הלמה שמצטרפות כמו שיירה ארוכה.
 
באותה שבת מלאת התובנות, כשהשעון שלי כבר איחר בחצי שעה, הבנתי למה: הפסקתי לחיות בהווה. בורא עולם אמר לי בעזרת מחוגי השעון שנתקעו כבר חצי שעה על אותה שעה: "יעל! תאטי!"
 
והתזמון היה מושלם. במוצאי שבת נכנסתי לאתר "ברסלב ישראל" וצפיתי באחד משיעוריו של ד"ר זאב בלן, ונחשו על מה הוא דיבר? בטח, על לחיות את ההווה.
 
החלטתי להאט ולהתרכז בכל מילה של התפילות שלי, לשנן לעצמי שוב ושוב שאלוקים הוא זה שמנהל את העולם ואותי! לא אני. כי אני צריכה רק להתמקד בעכשיו, בהווה.
 
אין מה לומר. נחלתי הצלחות, אך גם לא מעט כישלונות. המוח שלי עדיין במרוץ הזה, אבל שמתי לב שיש שיפור בימים האחרונים. אני מרגישה הרבה יותר רגועה ושמחה.
 
השעון שלי היה העזרה הראשונה שהוגשה לי. ומאז, כשאני חושבת רחוק מהנקודה בה נמצאת עכשיו, מיד אני נזכרת בשעון ומנסה לחזור בזמן, כלומר להווה.
 
והשעון שלי, אתם שואלים? הוא חזר בזמן מזמן, מתפקד כמו חייל מסור מאז אותה שבת.