והנר, הוא עדיין בוער

זה היה ב-1942, השנה בה הייתי באושוויץ. היינו כל כך הרבה נשמות אומללות ומסכנות שנאספו יחד, רעבים ומפוחדים. בקושי יכולנו למצוא אוכל לעצמנו, כל שכן לאחרים.
 
אבל היה אדם אחד בבלוק שלנו שהיה שונה מכולם. איש צדיק. קראו לו רבי נפתלי.
 
את רבי נפתלי אף פעם לא שמעתי מתלונן. שלא תטעו, היינו במעמקי הגיהינום, והוא אף פעם לא הוציא מילה רעה אחת מפיו. הייתה לו תכונה מאוד יפה, לעזור לאחרים. זה מה שהוא תמיד עשה, רק עזר לאחרים. היינו קבוצה קטנה שדבקה בו, הלכנו אחריו. כי מה כבר יכולנו לעשות? הוא היה מקור האור והחום היחיד שהיה לנו שם, בגיהינום הזה עלי אדמות.
 
החורף הגיע ועימו הקור. תחושת חוסר תקווה קשה ריחפה באוויר כשההודעה ממנה חששנו הגיעה. מספר ימים לפני חנוכה הגרמנים הודיעו לנו שאם מישהו מאיתנו יעלה בדעתו להדליק נרות חנוכה – יירו בו למוות. למרות שאף פעם לא התנגדנו או התחמקנו מההוראות האכזריות שלהם, ידענו שרבי נפתלי יעשה את זה, וזה הפחיד אותנו מאוד.
 
הערב הראשון של חנוכה. הקבוצה הקטנה שלנו שמרה על רבי נפתלי בזהירות רבה. לא נתנו לו לצאת מטווח הראייה שלנו. היינו צריכים להישאר בבלוק. מי שנתפס בחוץ נורה למוות.
 
הערב חולף לו שעה אחרי שעה – תשע בערב, עשר, אחת עשרה… בדיוק התעוררתי מהתנומה הקלה שחטפתי ואז גיליתי שרבי נפתלי חמק החוצה. הערתי את כל חבריי וחמקנו כולנו החוצה, מנסים להתחקות אחרי עקבותיו שנראו על השלג. הן נראו מוזר, העקבות. מצאנו את רבי נפתלי ליד בניין קטן, מסתתר מפני הקור. הוא לא נעל נעליים. בקור של אושוויץ בלי נעליים???
 
“רבי נפתלי, איפה הנעליים שלך?” שאלנו.
 
“החלפתי אותם תמורת נר”.
 
“בבקשה, רבי נפתלי”, התחננו אליו, “אל תעשה את זה. הם יהרגו אותך”.
 
“תקשיבו טוב”, הוא אמר לנו בנחישות, “הלילה זה חנוכה. ובחנוכה יהודים מדליקים נרות. זה מה שאנחנו מצווים לעשות. החשמונאים לא פחדו, אז למה שאנחנו נפחד?”
 
הוא הוציא נר קטן ודק מכיסו, בירך, והדליק אותו.
 
עמדנו שם, מפוחדים, אבל מלאי התרגשות. מי היה חולם שלהבה זעירה וקטנה תאיר כל כך?
 
לפתע הגיח חייל גרמני מתוך החשיכה. ביד אחת אחז שוט, ובשנייה אקדח.
 
“מי הדליק את הנר הזה???” הוא צרח עלינו כמו מטורף.
 
רבי נפתלי צעד קדימה. “אני הדלקתי אותו”, אמר רבי נפתלי לחייל הגרמני.
 
“כבה אותו” צרח החייל הגרמני כשהוא מצליף עם השוט על פניו של רבי נפתלי. “כבה אותו! כבה אותו!”
 
אבל רבי נפתלי עמד שם ולא זז. הוא אפילו לא הוריד את עיניו מפניו של החייל הגרמני. ואז, קרה הדבר שחששנו מכל – הגרמני שלף את האקדח וירה בו למוות. הוא הרג את רבי נפתלי במקום.
 
עמדנו שם מפוחדים, לא מאמינים למה שרואות עינינו.
 
“אתה!” צעק הגרמני לעבר אחד מחבריי, “גרור אותו לשם!”. חברי גרר את רבי נפתלי על השלג הקפוא אל תוך החשיכה כשדמעות זולגות מעיניו. הגרמני הלך, אבל הנר עדיין בער.
 
ולנו, אלה ששרדו את אותו ערב חנוכה, הנר של רבי נפתלי עדיין בער. הוא אף פעם לא כבה.
 
המכבים העבירו לכל הדורות הבאים אחריהם אור מיוחד ועצום, אור שעדיין מאיר ובוער היום.
 
והנר הזה, הוא עדיין בוער. כן, עדיין בוער.