ברוכים הבאים למציאות

הדמיון לוקח לתמונה המושלמת,
ל'שלום עליכם' קידוש, שולחן ערוך
והרבה סדר. ואז, פוף והבועה
מתפוצצת. ברוכים הבאים למציאות.
 
 
כולנו מכירים את התחושה המתוקה הזו, שאחרי שטרחנו לכבוד השבת מגיע הרגע בו אפשר לשבת ולהתמלא נחת למראה השולחן העטור במפה הלבנה, הנרות הדולקים, הרצפה הנקייה והמבהיקה וריחות הפרחים המתערבבים עם שפע ניחוחות האוכל המגרה והטעים.
 
אבא חוזר מבית הכנסת בקריאות "שבת שלום" והבית כולו מלא באור יקרות של שבת המלכה. ממש מעין עולם הבא.
 
"שלום עליכם מלאכי השרת…" מתחילה השירה לעלות ואיתה השמחה.
 
בדמיוני אני מציירת תמונה בה כולנו מתיישבים סביב השולחן בהרמוניה, שרים ביחד "אשת חיל" ומיד לאחר מכן מתכנסים בכוונה לרגע השיא של הערב – הקידוש על היין. כל הילדים עומדים בדממה ומסתכלים על אביהם בהערצה, ממלמלים בשקט את הברכה ביחד איתו ועונים "לחיים" ו"אמן" בתזמון הנכון. אחר כך כולנו מתיישבים ומעבירים את הכוס בינינו לפי הסדר המקובל. הדממה בשולחן נמשכת, מחכים לברכה שירעיף על ראשינו בעלי כששתי ידיו סמוכות על ראשינו.
 
מאמרים נוספים בנושא:
מתכוננים  לשבת
למה בשבת הכל הפוך?
איך נראה אצלכם יום שישי?
 
בשקט ובסדר מופתי ניגשים הילדים ליטול ידיהם ולהניח את הסלטים על השולחן, והדממה נמשכת עד אחרי ברכת המוציא וחלוקת הלחם בשולחן.
 
או אז אנו מתפנים לאכול את הסלטים והדג, כשכל אחד בתורו אומר דבר תורה מפרשת השבוע והאחרים מקשיבים ומפרגנים לו. לפני מנת הבשר אנו פוצחים בשירה עליזה של זמירות השבת – "כי אשמרה שבת" "יא חביבי" ו"דרור יקרא" ואני מעטרת בקולות שניים.
 
בסוף הסעודה כולנו מברכים יחד ברכת מזון ומפנים את השולחן. אחרי שבעלי שוטף את הכלים הוא מתפנה לקרוא לילדים סיפורי צדיקים לפני השינה.
 
שנת הלילה הופכת מהנה ונעימה לא פחות מההנאה שחווינו בשולחן השבת, כמובן, כשהכרס מלאה ובלב שמחה רבה.
 
התמונה היפה הזו שהצטיירה בדמיוני מתנפצת לרסיסים באחת לנוכח המציאות ההפוכה. כי בפועל, כבר ב"שלום עליכם" הילדים מתפזרים לכל כיוון. את "אשת חיל" בעלי שר לי לבדו. לפני הקידוש אני מקבצת את הילדים בפינצטה, כי כל אחד מהם עסוק נורא במשחק או בקריאה. וכשהם כבר מגיעים הם מתחילים לריב היכן יישבו, וכולם רוצים לשבת על יד אמא. אחרי שהצד שלי מלא בכיסאות ומולו השולחן ריק, אנו מתפנים סוף סוף לקידוש. לבעלי כבר נגמרת הסבלנות, אחרי הכל, כמה כבר אפשר לרצות את הילדים? אבל אני מנסה לשמור על אווירה טובה ונעימה, בלי עונשים או כעסים.
 
הילדים לא שקטים ואנחנו מנסים להתחיל את הקידוש. בשלב הזה אני כבר לא יכולה להיות נציגת השלום, כי בעלי כבר מתעצבן ובצדק. הגבולות מוצבים בכוח והקידוש מתחיל באווירת נכאים, אבל בשקט יחסי מסביב. "יום השישי ויכולו השמים והארץ וכל צבאם…" מנסה בעלי להתרכז בכוונה כשלפתע נשמע מהחדר בכיו של התינוק. אנחנו מנסים להתעלם ולהמשיך אבל הבכי מתגבר, ואליו מצטרפת החתולה בחוץ ומייללת, כי גם היא רוצה לאכול. מתחילים לצחוק, בעלי מתבלבל במילים, היין נשפך מהכוס, ובתוך כל ההמולה אף אחד אפילו לא עונה אמן.
 
אני טועמת מהיין ונגשת לתינוק, הילדים לא רוצים לטעום מהקידוש כי קידשנו ביין יבש ולא במתוק. הקטן מתעקש להביא את הסלטים לשולחן ושופך את המטבוחה עם כל השמן האדום על הרצפה. הגדולה רוצה להיות ראשונה בנטילת ידיים, אבל האמצעית כבר תפסה לה ומתחיל ריב אימתני, שכולל משיכות שיער ושריטות והחגיגה עוד לא התחילה…
 
בברכת המוציא על הלחם בעלי ואני כבר עצבניים, הילדים משחקים במשחק האהוב עליהם "בואו נהמהם כי אסור לדבר עד שנוגסים בלחם". השולחן מתמלא בכל מיני "מממממ, הממממ", ובעלי מנסה להתגבר בקולו כדי שנשמע את הברכה.
 
אולי גם זה יעניין אתכם:
הבית הכיפי של שבת
נרות שבת, האור  והשלום
ממקום  של אהבה
 
סוף סוף, ניגשים לאכול. אבל דא עקא, גם בזמן הסעודה הריבים חוגגים – "אבא, הוא לקח לעצמו את כל הסלט ביצים", "תקראו קודם את התיקייה של הגן שלי", "אמא, היא בועטת בי כל הזמן עם הרגל שלה מתחת לשולחן"… אחרי דקה וחצי כולם נעלמים מהשולחן בתואנה שהם סיימו לאכול, ואני ובעלי יושבים מותשים ומכריחים את עצמנו לשיר בקול חלש.
 
בסוף הסעודה אני על הכלים ובעלי נאבק בתמנון בעל שמונת הרגליים, כדי לשים את הפיז'מה הנכונה לכל ילד. אנחנו צונחים במיטה מותשים ונרדמים כשהילדים עוד צוחקים ורבים במיטות שלהם.
 
כל שבוע אנחנו מנסים למצוא פיתרון יצירתי ולשאוף להגיע לתמונה שאנחנו מציירים בדמיוננו – שבת נעימה וקדושה, אבל בכל פעם מחדש משהו אחר משתבש והמציאות טופחת על פנינו, כשאותו מהלך חוזר על עצמו שוב ושוב.
 
"אני חייב לשים לזה סוף" משכנע בעלי את עצמו, שבכוח ובנחישות הוא יפתור את זה. אבל זה עדיין לא עוזר.
 
"אולי נדבר איתם לפני, נסביר להם את החשיבות של הדברים ונכין אותם" אני שוב מנסה לשחק את תפקיד הפסיכולוגית, אבל שוב אנו נוחלים כישלון חרוץ.
 
"אבא שבשמים תעזור לנו" אני מתפללת בהדלקת הנרות, "תן לי לטעום מעין עולם הבא וקצת עונג שבת עם המשפחה שלי. שבעלי ואני נרווה נחת ונהיה באמת שמחים בשבת. שהקדושה תנצנץ באור יקרות על כל הבית" אני שוב מפליגה בדמיוני.
 
ואכן, באותה שבת היה משהו יותר נעים בקידוש, אבל עדיין, רחוק מהתמונה הדמיונית המושלמת.
 
לאורך כל הניקיונות לפסח חשבתי הרבה על עבדות וחירות. פתאום עלתה לי הארה. הרי השם יתברך תמיד רוצה בטובתי, ולכן גם  מה שקורה בערב שבת הוא בודאי לטובה. כל המציאות שלנו היא בדיוק כפי שהיא צריכה להיות. הבנתי שאני משועבדת לדמיון שלי ולכן אני לא מצליחה ליהנות מהמציאות כפי שהיא.
 
באותו רגע, בין האקונומיקה לסנט-מוריץ, גמלה החלטה בליבי. בערב פסח אני מפסיקה להיות עבד לדמיון שלי, ומתחילה להיות בת חורין למציאות שהקדוש ברוך הוא הכין לי בטובו וברחמיו האינסופיים. אני מפסיקה לדמיין ומתחילה לחיות. ולא אכפת לי אפילו אם קערת הסדר נשפכת, הקטן לא מוכן לשיר "מה נשתנה" או שהגדולה בוחרת לשחק בחדר במקום להיות איתנו.
 
אני מחליטה להתעלם מכל "התקלות" ובוחרת לשמוח במציאות כפי שהיא.
 
די לדמיון! וברוכה הבאה מציאות מטיבה! וחג שמח וכשר לכווווולם.
 
 
* * *
שרון רוטר, רעיה, אמא, זמרת, כותבת ואוהבת לשאול שאלות ולקבל גם תשובות. נמצאת בתהליך של חזרה בתשובה כשבע שנים באופן מעשי, אך כבר יותר מעשור מעוניינת להתחבר ולחקור את שורשיה היהודים. את התפנית החדה שפתחה לה את הלב ואת האמונה בבורא עולם היא זוקפת לזכותו של רבי נחמן מברסלב ומשנתו.אתם מוזמנים לכתוב לשרון רוטר בכתובת: sharonroter@gmail.com