כזאת גדולה?!

שמעתי עליה הרבה, קראתי עליה
המון, אבל אף פעם לא חשבתי
שממילה אחת, ארבע אותיות, אפשר
לעשות כזה עניין. מה, היא באמת
כזאת גדולה?!
 
 
אתם יודעים כמה פעמים שמעתי על העניין הזה של  התודה? אינספור פעמים! בשיעורים, בהרצאות, קראתי עליה בספרים ובהמון מאמרים. תודה, הרבה תודה נאמר שם. ואין מה לעשות, כל פעם זה עבר לי מול העיניים ועף סמוך מאוד לאוזניים. נשמע כמו סיסמה, ועוד לפני שמתחילים להקשיב כבר אין סבלנות לשמוע את ההמשך. בסדר, הבנו. בואו נמשיך. משהו כזה שחוק.
 
אז זה בדיוק העניין. שתודה זה דבר ענק! מלא בעוצמה וקדושה. זו הסיבה שהיצר הרע על כל חילותיו, בכל הגוונים והסוגים, הוא כזה גדול עד שאני, הקטנה, כמעט התפתיתי להאמין שתודה זה באמת דבר קטן. השתכנעתי, בתמימותי, להאמין שאין שום עניין לעשות ממנה כזה ביג דיל. בסך הכל תודה…
 
מאמרים נוספים בנושא:
מילים  קטנות
תודה, אבא!
עושים מסיבה מהתודה
 
אז זהו, שלפני חודש קראתי מאמר של הרב שלום ארוש בו הוא כותב, שאנחנו צריכים לדעת שכל החסרונות והניסיונות שעוברים עלינו – אלה דברים שהם בעצמם החיים הטובים שלנו. אם אדם רוצה להתקרב לבורא עולם הוא חייב להבין שבלי החיסרון/כישלון/ניסיון הוא לא יצליח לעשות את זה, לכן החיסרון/כישלון/ניסיון הם סיבה מספיק טובה לשמוח, אם נבין באמת מה המשמעות של ה'פגם' ממנו אנו 'סובלים'. כי מה שעובר עלי עכשיו זו הדרך הכי קרובה לבורא. זוהי תכלית קרבת השם. (הרחבה על הנושא תמצאו בספרו משנה-החיים שעריו  בתודה של הרב).
 
האמת, בדבר כזה עוד לא נתקלתי. מה זה 'רק כך זה הכי קרוב להשם עכשיו'? מה, עם הקושי?!? לא מספיק שקשה אני עוד צריכה לומר תודה?!? איך עושים את זה? איך בזמן שקשה אומרים תודה?
 
החלטתי לנסות את זה.
 
לאט אבל בטוח, התחלתי לומר תודה. בהתחלה זה היה מאוד מאולץ, גם מאוד מוזר. אבל אמרתי לבורא 'שאני מבינה בשכל שהכל לטובה. זה רצונך. ואם אתה רוצה, אז גם אני רוצה, אבל בבקשה תעזור לי לומר תודה גם מהלב…'
 
אולי גם זה יעניין אתכם:
רק מילה אחת!
אבא, כמה מילים מרועי, הבן שלך
לפני  שמתלוננים
 
השפתיים החלו למלמל 'תודה' כל יום, ופתאום משהו זז, נפתח. משהו בתוכי נהיה שלם יותר עם החיים. הבנתי גם כמה כפיות טובה יש בי. איך הבורא נותן לי מתנות, ולא רק חסרונות, ואני בכלל לא אומרת עליהן תודה, כמו היו מובנות מאליהן. פתאום ראיתי איך מכל קושי צומחת טובה גדולה. והכי מזעזע היה לגלות כמה נמשכתי לביצה הטובענית של הרחמים העצמיים…
 
התודה עשתה לי משהו. אין מה לומר, היא שוברת משהו בפנים. משהו קשה. משהו עקשן. מרדני. הקליפה הזו של 'רע לי, מר לי' שתופסת אותנו חזק, לאט לאט נשברת. כן, אפילו אם זה חיצוני בהתחלה. אפילו אם קשה לומר תודה על הקושי ותודה על הציפייה וההמתנה. זה כואב. מאוד. זה קשה. מאוד. כן, עד שבא לי לצרוח. זה ארוך כמו הגלות… אבל תודה, כי אני לא יודעת כלום.
 
רבי נתןמברסלב כותב דברים נפלאים על האהבה של בורא עולם אלינו, ואומר: "לְפִי גְּדֻלַּת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ וְעצֶם רוֹמְמוּתוֹ יִתְבָּרַךְ בִּתְנוּעָה קַלָּה בְּעָלְמָא וּבְהִסְתַּכְּלוּת בְּעָלְמָא שֶׁאֵינוֹ כָּרָאוּי לְפִי כְּבוֹדוֹ יִתְבָּרַךְ, הָיָה רָאוּי לָבוֹא עַל הָאָדָם מַה שֶּׁרָאוּי חַס וְשָׁלוֹם. אַךְ הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ מָלֵא רַחֲמִים וְכָל הָעוֹלָם מָלֵא רַחֲמָנוּת וְהוּא יִתְבָּרַךְ רוֹצֶה מְאוד בְּהָעוֹלָם, עַל כֵּן אֲהוּבִי, אָחִי, אַתָּה הַמְעַיֵּן, נַפְשִׁי וּלְבָבִי, חֲזַק וֶאֱמַץ מְאוד וּבְטַח בַּשֵּׁם כִּי לא יַעֲזוב אוֹתְךָ, כִּי כָּל מַה שֶּׁעוֹבֵר עָלֶיךָ הַכּל לְטוֹבָתְךָ וְתִסְמוךְ עַל רַחֲמָיו הַמְרֻבִּים בְּלִי שִׁעוּר, כִּי הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ גָּדוֹל מְאד וְלִגְדֻלָּתוֹ אֵין חֵקֶר, וְיֵשׁ עִנְיָן שֶׁנִּתְהַפֵּךְ הַכּל לְטוֹבָה וּזְדוֹנוֹת נִתְהַפְּכִין לִזְכֻיּוֹת רַק חֲזַק וֶאֱמַץ" (משיבת  הנפש).
 
יש סיבה לכל מה שעובר עלי. הכל ברחמים. אבל הבחירה איך להגיב על הניסיונות והקשיים – היא שלי. ועל זה צריך לתת את הדעת.