להגדיל תודה ולהאדירה

"ימי החנוכה הם ימי הודאה" אומר רבי  נחמן מברסלב (ליקוטי מוהר"ן ח"ב) ומקפל במשפט קצר זה את העבודה העצומה שיש בימים נפלאים אלה. ולא רק, אלא גם את זו שיש לנו בכל יום ויום מחיינו.
 
"וקבעו שמונת ימי חנוכה אלו להודות ולהלל לשמך הגדול" תיקנו לנו חז"ל בנוסח "על הניסים" שאנו אומרים בימי החנוכה. וזה מפליא, שכן נס פך השמן ולא מצוות הדלקת נרות החנוכה מוזכרים שם, מכאן שהסיבה העיקרית שאנו חוגגים את חג החנוכה היא כדי שנתחזק באמירת התודה. לצורך זה קיבלנו שמונה ימים מלאים תודה, בבחינת 'מוסיף והולך', עד שאמירת התודה תהיה טבע שני אצלנו, שהרי חנוכה מלשון חינוך – שנתחנך לומר תודה על הכל! ואת העבודה הזו להמשיך לכל השנה כולה. מי שרגיל באמירת תודה, ימים אלה הם בחינת "להגדיל תודה ולהאדירה", להוסיף עוד ועוד בחינות לעבודת התודה וההודאה, השירות והתשבחות, וכל המוסיף הרי זה משובח!
 
מאמרים נוספים בנושא:
נר של תודה
תודה, אבא!
עושים מסיבה מהתודה
 
אתם בוודאי שואלים מה הקשר בין מה שקרה בימים ההם – בזמן מלכות יוון הרשעה לבין התודה? ראשית, כל תקנה של חכמים לא נועדה רק לציין ולזכור את מה שקרה, אלא היא תיקון לפגם שהיה אז כדי שנמשיך את האור שוב בימינו אנו. אבל למה תודה? הרי באותה תקופה עם ישראל היה בסכנה רוחנית גדולה, היו גזרות נגד קיום התורה ולאחר מכן הייתה מלחמה גשמית חסרת סיכוי – מעטים מול רבים וכו', מלווה בניסים עצומים. ולבסוף, כשהגיעו לבית המקדש וטיהרו אותו, היה את נס פך השמן. ברור, אם כן, שצריך להודות על הניסים הללו. אבל למה תודה?
 
חז"ל בעיניהם הקדושות ראו את השורש של כל הקלקולים הרוחניים וההתייוונות. השאלה הראשונה שעלתה הייתה – איך יכול להיות שיהודי, שכל ימי חייו נמצא בתוך גן העדן של היהדות, נמשך אחרי תרבות יוון הריקה? איך אפשר להחליף את חכמת התורה העמוקה והמשמחת בחכמת יוון השטחית? איך אפשר לוותר על המתנה של השבת ועל האור העצום של היהודית, וללכת אחרי התרבות החלולה של היוונים? ואיך עוזבים מקור מים חיים והולכים לחצוב בורות נשברים אשר לא יכילו המים? חז"ל הבינו שכל זה נובע מסיבה אחת: עם ישראל איבדו את הלב והעיקר של היהדות, הם כבר לא שמחים ביהדותם, בקשר שלהם עם בוראם וכל קיום המצוות הפך למשהו חיצוני וטכני גרידא. אי אפשר להתייוון מבלי לאבד את כל זה תחילה, מבלי להיות מנותק, כי אם יהודי חי את היהדות שלו בצורה בריאה ונכונה – כל כולו שירה והודיה לבורא עולם, שזה מלשון להודות, תודה. הוא שר ורוקד ושמח. אז איך בכלל אפשר להשתכנע, ועוד על ידי המתייוונים ולעזוב את גן עדן?!
 
תודה על הכל – יניב בן משיח
תפילת  תודה
 
חכמים הבינו שבעזרת התודה וההודיה לבורא עולם אי אפשר להשכיח תורתך, ובטח לא להתייוון! זה השורש של כל המלחמה הרוחנית והגשמית שהייתה באותם ימים, לכן עיקר התיקון שאנו עושים בכל שנה, כדי למנוע התייוונות, הוא לקרב את עם ישראל לעבודה הקדושה והנפלאה של התודה וההודיה, השירות והתשבחות.
 
תכלית הבריאה
 
בימים אלה, ובכל השנה כולה, אנו צריכים להתחזק עוד יותר בעבודת התודה, כדי להחדיר לליבנו את הנקודה שהתודה היא לא "תוספת" ליהדות וגם לא "הידור מצווה", אלא היא היא עצם הלוז של היהדות והבריח התיכון של כל התורה והמצוות.
 
הרמב"ן (בדבריו בסוף פרשת בא) מסביר את עיקרי האמונה בהשגחה  הפרטית, שכל מה שקורה עם האדם בפרט והעולם בכלל – הכל ניסים ואין שום טבע. עיון בדבריו מגלה שכל מעשינו הם כולם ניסים, לכן עיקר עבודתנו, ועיקר התוצאה של האמונה, היא התודה לבורא כמו שאומרים בהגדה של פסח: "לפיכך אנחנו חייבים להודות, להלל, לשבח, לפאר, לרומם, להדר, לברך, לעלה ולקלס למי שעשה לאבותינו ולנו את כל הניסים האלו". וזו לשון הרמב"ן: "וכוונת כל המצוות שנאמין באלוקינו ונודה אליו שהוא בראנו, והיא כוונת היצירה, שאין לנו טעם אחר ביצירה הראשונה, ואין א־ל עליון חפץ בתחתונים מלבד שידע האדם ויודה לאלוקיו שבראו, וכוונת רוממות הקול בתפילות וכוונת בתי הכנסיות וזכות תפילת הרבים, זהו שיהיה לבני אדם מקום אליו יתקבצו ויודו לא־ל שבראם והמציאם ויפרסמו זה ויאמרו לפניו: 'בריותיך אנחנו'…"
 
ובהמשך דבריו הוא אומר: "ומן הניסים הגדולים המפורסמים אדם מודה בניסים הנסתרים שהם יסוד התורה כולה, שאין לאדם חלק בתורת משה רבינו עד שנאמין בכל דברינו ומקרינו שכולם ניסים ואין בהם טבע ומנהגו של עולם". עיקר התוצאה של האמונה היא התודה וההודיה לבורא עולם. אפשר לומר שכוונת הרמב"ן במילים "מודה בניסים הנסתרים" יכולה להתפרש גם מלשון מכיר ומאמין בהם, או גם כפשוטו, שאומר תודה על כל רגע בחיים ועל כל נשימה מתוך הבנה שכל אלה הם ניסים. ולא צריך שום הוכחה לכך, שכן אם אדם אומר 'אני מאמין שכל מה שקורה איתי – הכל זה ניסים' והוא לא אומר תודה, הוא למעשה סותר את עצמו כי עיקר ביטוי האמונה הוא התודה!
 
וכן נאמר בהלכה שההודאה היא הביטוי של האמונה, כלשון ה"ילקוט יוסף" (הלכות השכמת הבוקר): "מיד כשייעור משנתו יעיד על עצמו אמונתו בבורא יתברך, ויאמר: "מודה אני לפניך וכו'". מתוך הלכה זו, מתוך אמירת "מודה אני", נתתי את דעתי על חידוש נפלא ועצום. בהמשך ההלכה כתוב "ואף שעדיין לא נטל ידיו ויש עליהם רוח רעה, אפילו הכי מותר לומר מודה אני. וגם אם יש לכלוך בחדר ואי אפשר לומר שם דברי תורה, אפילו הכי יאמר נוסח מודה אני". כשאדם קם בבוקר הידיים שלו טמאות, גופו משוקץ מכיוון שהוא צריך להתפנות והוא לבוש בבגדי שינה, הוא נמצא במצב שאסור לו להתפלל או לברך, אבל חל עליו חיוב גדול לומר תודה. הוא צריך לומר "מודה אני" גם במצב שאסור לו.
 
כשהייתי במקומות או מצבים בהם לימוד התורה והתפילה היו אסורים, דבר שגרם לי להפסיד רגעים ארוכים של דבקות בבורא וגעגועים אליו, הבנתי שאפשר לנצל את הרגעים האלה ולהיות דבוקים בבורא עולם בזכות התודה וההודאה. נכון שאסור להתפלל בבית הכיסא או במקלחת, או כשאדם נועל את נעליו ומתלבש, אבל חבל להסיח את הדעת מהקב"ה שהרי תמיד אפשר לנצל את הזמן ולומר תודה. ואז לא רק שלא 'מאבדים' זמן, אלא עוסקים בתכלית היצירה, כפי שאומר הרמב"ן, מכיוון שתכלית היצירה היא לא רק התכלית של כללות הבריאה אלא גם של כל רגע ושנייה בבריאה.
 
אפשר להרהר בתודה וההודיה בליבו במקומות או בזמנים שאסור לו לומר את שם השם המפורש, אפשר להודות בכלליות על מה שהבורא עושה איתו. את הקב"ה אפשר לכנות בשם 'אבא' או 'מלך' וכן הלאה. ובנוסף, לאמירת התודה יש להקדיש בכל יום לפחות חצי שעה ולשים לב לחסדים והטובות שהקב"ה מרעיף עלינו בכל יום ורגע. בדרך זו מגיעים גם לדברים שבדרך כלל לא שמים לב אליהם ולא מספיקים להודות עליהם.
 
אולי גם זה יעניין אתכם:
…ועת לומר תודה
לחם  התודה
מחברת התודה הקטנה שלי
 
תודה, המערכת החיסונית הרוחנית
 
הנהגה פשוטה זו מחדירה את התודה עמוק לתוך החיים ומחזקת לאדם את הקשר עם בוראו, וזה עוד בלי למנות את כל היתרונות שיש באמירת התודה, כמו המשכת שפע ועזרה משמים וניסים ונפלאות. אולם יש כאן עוד יתרון אדיר שכדאי לתת עליו את הדעת: כאשר אדם רגיל לומר תודה הרבה יותר קל לו להתמודד עם הניסיונות בחייו. כאשר יש ניסיון או קושי טבע האדם להתמקד בו, דבר שממלא את כל מחשבתו והוא שוכח את כל הטובות והחסדים, לכן הוא רואה הכל 'שחור' וקשה לו לשמוח בכל הטוב שיש לו, הוא נלחץ ומאבד את ישוב הדעת ושוכח שהקב"ה איתו ואוהב אותו (סיטואציה שמוכרת היטב לכולם!). ואפילו כשאין לו צרה גדולה כל דבר קטן שלא הולך כרצונו מעצבן אותו, טאז הוא מתחיל להתבכיין ולצעוק ולאבד את שיווי המשקל הרוחני שלו. לעומת זאת, אדם שרגיל לומר תודה ולא מסיח את דעתו מחסדיו של הבורא עליו, גם כשהוא מתמודד עם ניסיון או קושי הוא מקבל הכל בפרופורציה נכונה וההתמודדות שלו נראית אחרת לגמרי, קל לו להתחזק באמונה ולחפש את המסר של בורא עולם, את הדרך להתקרב אליו עוד יותר תוך כדי הבעיה והצרה, וכמובן שהדברים הקטנים 'שלא הולכים' כרצונו לא מערערים את היציבות שלו.
 
בימים אלה, ימי החנוכה, נתחיל לחנך ולהרגיל את עצמנו לומר תודה לבורא עולם, לשיר ולשבח אותו, כי התודה היא חלק מהחיים! לקיים "ותרגילנו בתודתך" ושהתודה "לא תמוש מפיך ומפי זרעך". העצה הייעוצה לכך היא להרגיל את עצמנו לשיר שירים משמחים, כמו שאומר רבי נחמן מברסלב (שיחות  הר"ן) ובין המילים המוכרות של השיר להוסיף "תודה" עם המוסיקה המתנגנת לבורא עולם על מה שיש לנו, ויש לנו הרבה. כך מחזירים את היופי והחן, את הצבע והטעם ליהדות, ואז מתחילים לטעום את הטעם האמיתי של שמחת יהדותנו. וכשנעשה את זה לא נצטרך להשקיע כוחות ולהילחם ברוחות ההתייוונות למיניהן, אלא רק להתמודד עם מיליוני אנשים מרחבי העולם שפשוט ינהרו ויבואו לשמוע ולקבל מאיתנו את דבר השם, ואז באמת נדליק את אור השם בעולם ונהיה אור לגויים, במהרה בימינו, אמן.