זה התחיל כאן

לא הייתי מחובר לשום נקודה ביהדות שלי. שום כלום. לא נראיתי יהודי, לא התנהגתי כמו יהודי, וגם לא היה לי את חוש ההומור היהודי. לא צמתי ביום כיפור, אכלתי חמץ בפסח, לא ידעתי מה זה להתפלל, תפילה או ספר תנ"ך.

למה? כי לא היה אכפת לי.

נעים מאוד, קוראים לי אריאל.

האמת, אף פעם לא חקרתי או שאלתי למה אני כל כך רחוק מדרכם של אבותיי. החיים שלי זרמו, אז למה אני צריך להיכנס לזה?! הייתי כל כך רחוק מהשורשים היהודיים שלי. האמת, הייתי רחוק מעצמי, אז מישהו ירים גבה אם אומר שלא רציתי שום קשר עם משהו שמזכיר יהודי או יהדות, כולל דייטים עם בחורות? לא נראה לי.

מאמרים נוספים בנושא:

רישיון לנצח

תודה שאני כאן

מרדכי שוורץ

זה קרה אחרי שחיי הנישואין הראשונים שלי התפוררו עד עפר, אז התחלתי לחקור ולשאול קצת, את עצמי כמובן, איך יכול להיות שאני כל כך רחוק מהשורשים היהודיים שלי? איך הגעתי למצב שבו עקרתי את עצמי מכל מה שאני ועצמי?

זו הייתה הפעם הראשונה שהתחלתי לחשוב – האם יש חיים אחרים חוץ מהחיים 'הסטנדרטיים' של לקום בבוקר וללכת לעבודה, לשלם מיסים, לבלות ולשתות עם החבר'ה בסופי שבוע? המחשבה הזו באמת דיכאה אותי. כי מה המשמעות של החיים? של החיים שלי? איך אני יכול להיות שמח באמת? והאם אחווה אי פעם את האהבה שראיתי בבית של סבא וסבתא?

יום אחד ליאור התקשר. ליאור הוא בן דוד שלי. הוא שמע שהתגרשתי ורצה לעזור לי לסדר את החיים, לבנות אותם מחדש או משהו כזה. ליאור הוא טיפוס מלא חיים עם זהות יהודית חזקה מאוד. הגאווה שלו להיות יהודי הפחידה אותי במובנים מסוימים. היה לו חוש הומור מתובל במילים מצחיקות באידיש והמבטא המצחיק-מוזר-משהו, כאלה שלא שמעתי אף פעם בחיי.

"אני מכיר בחורה יהודייה נחמדה מאוד, הייתי רוצה שתפגוש אותה", הוא אמר לי באחד המפגשים שלנו. אני כמעט שנפלתי מהכיסא. לא הייתי מעוניין, לי יש את הדרכים שלי למצוא אישה. וחוץ מזה, לא הייתי מיואש או משהו כזה. לא יודע מה בדיוק עבר בראש של בן הדוד שלי שהפך בן רגע לשדכן היהודי.

מבחינה רוחנית, אני יכול לומר שהייתי שקוע בתרדמה עמוקה. לא התבוננתי על עצמי, כלומר על הפנימיות שלי, גם לא עשיתי חשבון נפש לא עם עצמי ולא מול הבעיות איתן התמודדתי. לקח לי זמן, אבל בסוף שאלתי את עצמי את שאלת השאלות: "אריאל, מה גורם לך לא לרצות אישה יהודייה? למה אף פעם לא נתת את דעתך על זה?!…"

זה כאב לי שם בפנים, אבל לא יודע מאיזו סיבה אמרתי לליאור "כן". כך פגשתי את ליסה.

עמדתי ליד דלת ביתה של ליסה בעצבנות-משהו וצלצלתי בפעמון. כשליסה פתחה את הדלת בקושי הסתכלתי עליה. נכנסתי פנימה והתיישבתי על הכורסה. האמת, ליסה אדם נעים, כיף לדבר איתה. אבל שוב פעם זה בעבע בתוכי, משהו בפנים כאילו חסם אותי, לא הסכים לשתף פעולה עם היהודי שבי. כוס היין שהיה לי ביד נסדק כשהנחתי אותו על השולחן בעצבנות ולבסוף גם נשבר. וזו לא הייתה הפעם האחרונה ששברתי כוס. היין נשפך על השולחן ומשם על השטיח החדש שליסה קנתה לא מזמן. לא הפסקנו לצחוק. אני מניח שזה שבר קצת את הקרח, אבל לא להרבה זמן.

בארוחת הערב הרגשתי שאני לא אני. הייתי בלא מעט דייטים לפני כן, אבל הפעם הרגשתי שיש כאן משהו שונה. זה היה העניין "היהודי" הזה ששוב הציק לי.

ארוחת הערב ביחד עם ליסה נתנה לי להרגיש בו זמנית אי נוחות ונוחות שלא הרגשתי מזמן. אני חושב שלא הרגשתי כך כל ימי חיי. כשהרגשתי שיש לליסה רגשות כלפיי, הרגשתי רגוע ושליו, אני יכול לומר שגם שלם. אפילו התחלתי להישמע יותר יהודי. אבל מיד אחר כך הלחץ והמתח חזרו בגלל ה"יהודי" הזה שפרץ מתוכי, ואז – שוב רוגע. למרות החרדות שליוו אותי באותם ימים, הרגשתי מאוד שלם עם ליסה. זה היה מבלבל, אבל הרגשתי שאני מכיר אותה שנים. האמת, בחיים לא הרגשתי נעים ונוח עם שום אדם.

רגע, האם זה אומר שאני מאוהב?!?…

הנדנודים המשיכו. היהודי שבי פרץ החוצה, הלחץ בהתאם, הרוגע והשלווה, ואחר כך הסלידה. ולא, אני יודע שלא תהיה לי עוד הזדמנות. אולי לא אפגוש מישהי כמו ליסה. זה היה קרב מתיש כל הדרך לחופה. בסוף הטקס, שברתי עוד כוס ליד ליסה, אבל הפעם זה היה נעים, הפעם הרגשתי שנרפאתי לחלוטין.

כאיש נשוי, הדימוי העצמי שלי החל להשתנות. עם ליסה והמשפחה היהודייה סוף סוף התרגלתי להיות מי שאני, עצמי. בפעם הראשונה בחיי לא הרגשתי לחץ ומחנק להניח לאגו הגברי, זה שהנחה אותי לאורך כל הדרך ואמר לי מה ואיך 'אני' באמת צריך להיות.

ככה, לאט אבל בטוח, התחלתי להכיר את עצמי דווקא דרך אשתי.

האתגר החדש שקפץ לביקור היה כשליסה הייתה בהיריון. אחרי תשעה חודשים מקסימים נולד דוד, בננו הראשון. ואז זה עלה – הברית. ליסה הייתה המומה ומזועזעת שלא רציתי לעשות ברית לילד. אבל בסבלנות המיוחדת לה היא הסבירה לי את חשיבות המצווה, ואני קיבלתי באהבה וללא עוררין את בקשתה.

מאמרים נוספים בנושא:

מהמאפיה לאומן

העוצמה שבנקודת השפל

מי אתה, באמת?

נשמה תקועה

וכאן זה התחיל. כאן הייתה נקודת המפנה.

פתאום מצאתי את עצמי רץ ממקום למקום, מסדר ומארגן את כל מה שצריך לברית, מתקשר, שולח, אפילו בוחר רב-מוהל מהזרם האורתודוקסי שיעשה לבן שלי את הברית, ושהאוכל שיוגש לאורחים יהיה כשר!

בהמשך קרו עוד כמה דברים 'מוזרים'. אחרי הברית, התחלתי ללכת לבית הכנסת בו התפלל הרב-מוהל של דוד, בני. כל כך התרגשתי מהתפילות, לקרוא במעט שידעתי אותיות בשפה העברית. ליסה ידעה לדבר עברית, לכן ביקשתי ממנה שתעזור לי להתחבר לשפה, שתלמד אותי את כל מה שהיא יודעת.

האמת שגם ליסה הייתה בתרדמה רוחנית מסוימת, לא כמו שלי, אבל הרוחניות שלה לא הרקיעה לשחקים. ההתעניינות הפתאומית שלי ביהדות וביהודי שבי לא היו דברים שהיא הייתה רגילה אליהם. ליסה באה מבית קונסרבטיבי, היא לא הייתה מודעת לכל ההלכות והדברים המקסימים שגיליתי תוך כדי ההכרות עם עצמי. בכל אופן, אלף סימני השאלה שהיו מעל ראשה נראו היטב לכל עין – איך יכול להיות שאדם שלפני כמה שבועות אפילו לא רצה לשמוע על ברית מילה לבן שלו, פתאום מתעניין בצורה כזו עמוקה ביהדות?

"זה היה ביום בו חגגתי בת מצווה" היא החלה לספר לי. "אני זוכרת את זה כאילו זה קרה אתמול. אחרי שקראתי בתורה, הרב שליווה אותי אמר לי שהקריאה שלי הייתה יפה ומוצלחת. המבט שלו היה רציני, אבל העיניים היו מלאות באהבה והפנים שלו הקרינו שלווה ונועם. הוא הסביר שהיום אני כבר לא ילדה, שעברתי שלב בחיים, הפכתי לנערה, למתבגרת. הקשבתי לרב בתשומת לב גדולה, בעיקר כשפנה אלי ואמר לי 'ליסה, תבטיחי לי שתתחתני רק עם יהודי'. האמת, אף פעם לא נתתי את דעתי כל כך להבטחה הזו, גם אני חשבתי שאתחתן עם בחור יהודי. אבל היום אני יודעת שההבטחה לרב הייתה הרבה יותר משמעותית ממה שחשבתי. כי לפני שפגשתי אותך, הייתי בקשר רציני עם בחור לא יהודי ואפילו חשבנו להתחתן…"

המשכתי את הלימודים עם מרץ וכוחות מיוחדים, והיום אני רב בישראל. ליסה ואני פלוס ארבעת ילדינו המקסימים עלינו לישראל. היום, יותר מתמיד, אני כל כך שמח שהתחברתי אליו – ליהודי שבי, ואני חי אותו. כן, זה שכל כך אהבתי לשנוא ולהרחיק ממני, הפך היום לדבר הכי יפה שקרה לי בחיים.

* * *

ד"ר זאב בלן הוא פסיכותרפיסט העוסק בתחום למעלה מ-32 שנים, מטפל ומאמן בעזרת האמונה (אמונה קואצ'ינג) ועל פי משנתו של רבי נחמן מברסלב.