מה רע?

את המציאות אנו רואים דרך העיניים שלנו, כפי שאנו חווים אותה.

יש לנו גם עיסוקים נחמדים, פגישות משמחות, כסף – פחות או יותר, הצלחות חברתיות, וגם פידבקים ומחמאות מדי פעם. ועם כל זה, קשה לנו.

האמת, למי לא?

איך נצליח להבין את מי שקשה לו כל הזמן?

איך נבין את מי שאין לו כלום מכל זה?

איך נסלח למי שנכשל שוב ושוב?

אז זהו, שלפעמים כל מה שאדם צריך זה הכלה והקשבה, אמון והרבה אהבה. כי כשאין את זה, הוא סוגר את כל הדלתות סביבו ובונה חומות בצורות.

"מה רע כל כך?" אנחנו שואלים כשהחברה, האח, בן הזוג לא עונים לנו, לא מגיבים למה שאנחנו אומרים, כשהם מתנקים את הטלפון, מתנתקים מכולם ומתחברים לכאב שלהם.

מאמרים נוספים בנושא:

בוקר לא רע, אחרי הכל

שאלת השאלות: טוב או רע?

למה הרע בא בקלות?

טוב או רע

'אז זהו, שהחיים לא כל כך גרועים', אנחנו אומרים לעצמנו. נכון, קשה.

האמת, למי לא?

זה לא צריך להרחיק את האדם שסובל את הקושי מחבריו, מהסביבה הדואגת והתומכת. הרי לכולנו יש קשיים כאלה ואחרים, למה לא לנסות להתגבר? למה לא להתעלות מעל הקושי הארצי ולהיות קצת נחמדים? מה כל כך קשה?

אז זהו, שלפעמים מאוד קשה.

לפעמים תחושת המחנק לא משאירה מקום להזיז ידיים או רגליים. לפעמים באמת אין מקום לאף אחד. ואנחנו רק חסרי סבלנות – למה ההתנכרות הזו? למה שלא תהיה נחמד לסביבה שדואגת לך? תשמח, צא מזה! הכל יהיה טוב. כל אחד והחבילה שלו.

אז זהו, שהמילים האלה סוגרות. מנתקות עוד יותר.

למה? כי יש חבילות שהן באמת כבדות. כבדות מנשוא. יש חבילות בלתי אפשריות. חבילות שאם היינו עוצרים קצת את המלל המתנשא והמטיף, היינו מזדעזעים מהכובד.

אבל אנחנו לא.

כי אנחנו רוצים שהדברים יזרמו, שכולם יזרמו. כי נוח לנו לזרום, להתנהל בנחת בקצב שלנו.

כדי שנוכל להתקדם למוקמות שמחים וחסרי דאגה.

כדי שנצליח להצדיק את חוסר היכולת שלנו להבין ולקבל.

או אולי את חוסר הרצון שלנו להבין,

את חוסר היכולת שלנו להכיל ולסלוח.

לא רוצים לסלוח לסובל,

לא סולחים למי שסובל ומתקשה יותר מדי.

אנחנו מגלגלים עיניים ומלמדים אותו על חצי הכוס המלאה, על לימונדה מלימון, על חשיבה חיובית, אפילו נסתום עליו את הגולל. ללא בושה נספר על כל מיני לא נחמדים כאלה שחושבים רק על עצמם, ששקועים רק בקשיים שלהם.

אולי גם זה יעניין אתכם:

עוד קצת וזהו

כישלון יקר שלי

מתי כבר יהיה טוב?

תגידו, מה זה טוב?

ההצגה חייבת להימשך

וברגעים הקשים האלה, אתה, זה שמרגיש לא מובן, נטוש ונבגד, לבד ועייף, מתוך המחנק של אין עוד כוח ללכת, כשעוד מעט תקרוס, יש מי שפתאום מושיט לך יד, שולח מבט נוגע ומרגיע, יש מי שמאיר קצת ונותן לך כוח, תקווה.

פתאום אתה מרגיש שמישהו נושא אותך על הכתפיים, פתאום אתה לא צריך להתאמץ עוד. כן, אתה יכול לנוח. מישהו סוחב אותך.

הנשמה מתרוננת בתוך החמלה האלוקית הזו שעוטפת אותך, ואתה מרגיש אהוב, מנוחם. ועם האהבה השמימית הזו אתה מרגיש שעוד מעט תצליח להמשיך את הדרך בעצמך.

והקשיים?

אה, אלה אבני דרך במסע שלך. ותראה, אתה עוד תתגבר עליהם.

קצת, ועוד קצת.

* * *

אתם מוזמנים לכתוב לציפורה בראבי – תעצומות הנפש – כי הכל זה הנפש  – בכתובת teilot1@walla.com או לבקר באתר גם ציפור מצאה בית – רפואת הרמב"ם.