לאמץ את ג’וי
בעולם של היום שליליות היא דבר נורמאלי, ועד שתמצאו אדם שמח ומסופק ממה שיש לו מיד הוא נחשב דבר חריג ומוזר בנוף השליליות. אם תרצו, אפילו חייזר.
אני זוכרת את זה כאילו זה היה אתמול. ישבנו שם במסעדה – אבא, אמא ואני, ליד השולחן, ואבא ואמא שאלו אותי איזה שם אני רוצה. הייתי כל כך קטנה, שאפילו הרגליים שלי לא נגעו ברצפה אלא עפו להן כך באוויר קדימה ואחורה, ופתאום הבנתי שבכלל אין לי תשובה. הייתי כל כך עסוקה בלהתלונן על השם שקיבלתי ושאני ממש לא אוהבת אותו, אבל גם לא נתתי את דעתי על אופציה אחרת שתהיה מתאימה לרגע הזה, הרגע בו אבא ואמא ישאלו אותי איזה שם אני רוצה. הסתכלתי מסביב וחיפשתי השראה בתקווה לתת את התשובה הטובה ביותר. ואז… "כפית!" הכרזתי בקול. "אני רוצה שמהיום תקראו לי "כפית!"…
זה הסיפור הכי טוב שאמא שלי מספרת עלי מאז שנולדתי, כזה שחוזר על עצמו בכל הזדמנות ומעורר צחוק ושמחה בכולנו.
כשהייתי קטנה לא הסתדרתי (בלשון המעטה) עם השם שלי. היו רגעים שאהבתי אותו, אבל היו גם המון רגעים שממש לא סבלתי אותו. רציתי משהו שונה, מיוחד, כזה שיגרום לכולם לשים לב אלי. אגב, זו גישה שמלווה אותי עד היום. חלק מהזיכרונות שלי קשורים לכמיהה המוזרה הזו שאנשים יבחינו בי, אבל לא עד כדי כך. זאת אומרת, לא להיות מרכז העניינים, כי אי הנעימות שאני חשה כשמלא מבטים מופנים אלי לא תאפשר לי לעמוד בדבר כזה.
בכל אופן, עד כמה שרציתי וחפצתי בשם מיוחד כשגדלתי באותה מידה הרגשתי מבוכה, ואפילו בושה בגלל השם האמצעי שקיבלתי, זה שהרגיש לי כל כך מוזר. אחרי הכל, עד כמה שם יכול להיות כל כך רגשי?
ג'וי (שמחה).
מאמרים נוספים בנושא:
לפני גיל העשרה, גדלתי עם הערכה והכרה לשם הראשון שלי, ולמרות שכבר לא הרגשתי מובכת מהשם האמצעי לא הצלחתי להכיל אותו, לאמץ אותו לחיקי ולליבי. זה נשמע די טוב – ג'ניפר ג'וי (שמחה), אבל לא הייתי מחוברת אליו עדיין. מבחינתי, זה היה רק שם ולא נתתי את דעתי עליו. ג'וי האות ג' האמצעית בין שמי הפרטי ושם המשפחה בחתימה שלי.
מתי כן?
זה קרה כשבעלי ואני בחרנו שם לבן שלנו, אז הכרתי המשמעות והמקור של שמי האמצעי. הייתה זו סבתא היקרה שלי שבחרה את השם עבורי – ג'וי (שמחה) ביחד עם הברכה האוהבת שלה – שאביא שמחה ואושר לכל האנשים אותם אפגוש בחיי.
אבל עד שהבנתי מי העניק לי את הברכה הזו שבאה עם שם כל כך מיוחד, מצאתי את עצמי בתוך המסע הפרטי שלי לעולם האמונה. בסופו של דבר אימצתי את ג'וי (שמחה) אבל משקל הברכה שמלווה אותו נפל על כתפיי, בעיקר אחרי שהבנתי שבמשך שנים לא הכרתי טובה לשם המיוחד שקיבלתי. והיום יותר מתמיד, המשקל הכבד הזה שרובץ לי על הכתפיים גם בגלל חוסר האחריות שהפגנתי לשם בעל משמעות וערך שכזה.
כילדה, כולם כינו אותי בשם 'סמיילי' – הייתי ילדה כזו שמחה עם חיוך תמידי על הפנים, וכמו שאמא אמרה לי "ג'ניפר, תמיד הקרנת שמחה ואושר על הסביבה". כבוגרת, אני חייבת להודות שנכשלתי ונפלתי במלכודת התלונות והטענות שעלו על כל דבר, וחיוך או מילה טובה לא היו בתפריט שלי באותם ימים. ולמרות שתוך כדי המסע נפגשתי עם הספרים והדיסקים של הרב שלום ארוש – שעוסקים לא מעט בחשיבות החיוך, המילה הטובה והתודה, לא התחברתי למושגים הללו עד שלא הבנתי מה המשמעות של השם האמצעי שלי. וכשזה קרה, הבנתי שיש לי הרבה מאוד עבודה לעשות.
קל מאוד למצוא את עצמנו על המסלול הנורמאלי של העולם הזה – לעשות השוואות, לא להיות מרוצים ולרכל בכל שיחה אפשרית, להזעיף פנים שאנחנו נוהגים, ולהיות עטופים במחשבות וזעם על התנועה, על הנהגים, הרמזורים והעוברים והשבים, עד כדי כך שאדם שיסתכל על הפנים הזועפות שלנו מהרכב ליד יחשוב מיד שיום קשה מאוד עובר עלינו (גם אם זה לא מה שקורה בפועל) והרושם השלילי הזה, כמובן, משפיע עליהם ברמה מסוימת.
בעולם של היום שליליות היא דבר נורמאלי, עד שתמצאו אדם שמח ושבע רצון ממה שיש לו הוא מיד נחשב למשהו חריג ומוזר בנוף השליליות. לא מציאותי. ואם תרצו, אפילו חייזר.
חמש שנים אחרי שיצאתי למסע האמונה, ואחרי שלמדתי להכיר את השם האמצעי שלי, אני עדיין מתקשה לממש את הפוטנציאל האדיר שהוא מציע. השם שלי מהווה תזכורת תמידית להמשיך הלאה, לשאוף, להמשיך להתפלל, להמשיך ללמוד כדי שאמשיך לחייך עוד ועוד, לדבר יותר באדיבות, להציע יותר מילות עידוד ותמיכה, ובעזרת השם, לממש את הברכה של סבתא שלי – שאביא שמחה ואושר לעולם.
תאמצו את ג'וי (שמחה), היא הדבר הכי יפה שקרה לנו בחיים.
כתבו לנו מה דעתכם!
תודה על תגובתך!
התגובה תתפרסם לאחר אישור