אבא, רק אתה ואני

ערב ראש השנה. אני אמורה לעשות הכנה רוחנית ליום הגדול הזה. מנסה להספיק בכמה שעות  את כל העבודה שדחיתי בכל חודש אלול. מוצאת את עצמי נקרעת בין הרצון להיכנס פנימה ובין המציאות שקוראת לי להתעסק עם הניקיונות, הבישולים והילדים שנמצאים בחופש מהמסגרות.

הבעל כבר באומן. לקח גם את הילד בין השש אתו כדאי להספיק לזכות אותו לפני גיל שבע.

הרצונות שלי והמציאות שמתנגשים אחד בשנייה, מתחילים לבעבע בשיפולי בטני ומעלים בועות חמות של צער ומתח. “שחררי” אני פוקדת על עצמי, “תהיי ברגע, במעשה”. אבל זה לא באמת עובד. המתח עדיין בשיאו.

אני משתמשת בתרופה היחידה שעוזרת, אותה מצאתי רק אחרי שניסיתי את כל השאר לשווא.

“אבא זה גדול עלי” אני מתחילה למלמל, כשאני מדיחה את הכלים והתינוק מושך לי את החצאית. “גדול עלי למלא את תפקידי המעשי וגם את זה הרוחני. קח לי אחד מהם. או את שניהם. תכניס אותי אתה נקייה ואחרי חשבון נפש ליום הדין. תתנצל במקומי, תתחרט, תעזור לי לדעת על מה ואיך לתקן. ואם זאת משימה שעלי לעשותה בעצמי, אז קח ממני את כל המשימות היומיומיות. תטפל בילדים, כביסות אחרונות של בגדים לחג ותערבב את המטבוחה, כי אני לא יכולה לעשות את הכל בעצמי. נטעת בי את הצורך להיות בסדר, את הרצון שהכל יהיה מושלם ומוכן בזמן, את היכולת לארגן ולתקתק. אבל תכל’ס, זה באמת יותר מדי משימות בשבילי, אז אני משחררת הכל אליך כדי שאתה תמצא את הפתרון האולטימטיבי ושהכל יסתדר על הצד הטוב ביותר”.

ברגע שאני מסיימת לדבר, התינוק יורד לי מהחצאית ופונה לשחק עם אחותו. חלק נכבד מהמתח יורד בבת אחת. זה לא רק התינוק, זה הדיבור שמשחרר אותי ומביא לי הקלה עצומה.

אני ממשיכה בכלים ונזכרת בבייביסיטר שמאז שהייתה אצלי לפני שבועיים טרם שילמתי לה כסף. מיד אני כותבת לה מסרון ומבקשת לשלם את חובי. עוד מנה של הקלה מגיעה ומקררת קצת את הצער.

“אמא, את רוצה שאני אקח את הקטנים לגינה?” מפתיעה אותי בכורתי ביציאה לא רגילה.

אני עונה “כן” נלהב ומציידת אותה בכמה שקלים לארטיקים.

שקט בבית. אני ממשיכה לבשל ולהרגיש את ההשגחה הפרטית. אותה השגחה שהרגשתי במשך כל חודש אלול, למרות שלא ממש הייתי מכוונת מטרה, עזרה לי להרגיש את מציאות השם ולהיות בתודעת גאולה.

“תודה אבא” אני לוחשת ודמעה זולגת מעיני, “וסליחה. סליחה שאני כה קטנה, מבולבלת וחלשה. אני כמו תינוקת בעולם הזה. לא תמיד מבינה את המשחק, אבל מאוד רוצה לשחק את תפקידי על הצד הטוב ביותר. אני רוצה לשחק אתך ושנהנה מהמשחק. לשחק ולא לשכוח לרגע שבאנו לפה לשחק. המציאות של העולם הזה קונה אותי כל כך בקלות. אני מאמינה לה ושוכחת אותך. אותנו. ואז אני מתמלאת בעצמיות שלי. היא קופצת עלי בקלות הממזרה, לא מחכה רגע בשביל לדחוף את עצמה חזרה. הרי בכל זאת עבדתי שנים רבות בלפתח והעצים אותה – העצמה אישית. ופתאום? פתאום אני מחליטה שהעצמי הזה לא טוב לי יותר ואני מנסה להכחיד אותו ממש. הוא מתבלבל, לא יודע מאיפה באתי לו עם הגרזן הזה ואנחנו מתחילים להיאבק. מלחמת דם בדם”…

אני עוצרת להיאנח אנחה ארוכה וממשיכה, “אבא שבשמים, בתכל’ס, זאת מלחמה אבודה מראש. לא אצליח להוריד אותו אחרי ארבעים שנה שהתרגלתי רק להעצים אותו. אז גם המלחמה הזאת, אם לא אכפת לך, אני מבקשת שתלחם עבורי. אני מבקשת להתחיל את השנה הזאת בלי ה”עצמי” הזה. אני מבקשת שנה של שותפות אתך. שותפות אמתית שבה אתה מוביל אותי ואני עושה את תפקידי בעולם הזה. שנה שבה אני מרגישה אותך בכל רגע ורגע, שאני יודעת שזה אתה שמסתתר מאחורי כל אחד וכל דבר שקורה לי. מציאות שבה אני מרגישה אותך נופח בי נשימה ודופק בכל מאית השנייה. מציאות שבה אני מתחדשת בזכותך. מציאות של קבלה והכלה. מציאות של שמחה וטוב לבב. המטרות הללו לשנה החדשה הם הכרח מבחינתי. לא עוד סבל, עייפות, צער וייאוש. זה רק אתה ואני אבא. זה רק מציאות של טוב מוחלט”.

אני שומעת את הילדים בדלת וכבר הספקתי לסיים את הספונג’ה.

הבית נקי, האוכל מוכן והילדים נכנסים למקלחת. עוד רגע יתחיל יום הדין ואני, אחרי מקלחת טובה, בשמלה ונעליים לבנות וחדשות, מרגישה את הניקיון זורם לו בכל תא ותא, מבפנים ומבחוץ, מוכנה להתחיל מההתחלה. שנה של גאולה.

* * *

שרון רוטר, רעיה, אמא, זמרת, כותבת ואוהבת לשאול שאלות ולקבל גם תשובות. נמצאת בתהליך של חזרה בתשובה כשבע שנים באופן מעשי, אך כבר יותר מעשור מעוניינת להתחבר ולחקור את שורשיה היהודים. את התפנית החדה שפתחה לה את הלב ואת האמונה בבורא עולם היא זוקפת לזכותו של רבי נחמן מברסלב ומשנתו. אתם מוזמנים לכתוב לשרון רוטר בכתובת: sharonroter@gmail.com