כמה אני שווה?

כשתינוק רעב, הוא חושב על האוכל והרעב הולך. אם קר לו הוא משתוקק לחום והבעיה נפתרה. אם קצת רועש סביבו, הוא משחרר צעקה או בכי וזהו זה, שתיקה מוחלטת שוררת במקום.

זה מה שפסיכולוגים מכנים "תהליך חשיבה מקדים", או אם תרצו "מחשבת קסם". הילד ה"כל יכול" מייחל למשהו וחושב שהוא הגורם לתוצאה. לא אמא עשתה את זה, הוא עשה את זה דרך המחשבה ה"כל יכולה" שלו. לפעוט המתוק הזה אמא בקושי קיימת כישות נפרדת, כי "אמא ואני זה דבר אחד"…

ואיך אנחנו יודעים שתינוקות חושבים כך? האם איזה תינוק סיפר לחוקר כלשהו על פנטזיות הגדלות שלו? השאלות האלה תמיד מטרידות אותי. אבל בימינו, יש לנו לא רק את המדע שנותן את התשובות. אם תמשיכו לקרוא, בפעם הבאה שתסתכלו על התינוק שלכם לא רק שתבינו "איך הוא חושב", אלא גם תבינו את הבעיה הבסיסית של חיינו.

הדבר העיקרי ממנו כולנו סובלים ממנו הוא ספקות מנקרים לגבי הערך העצמי שלנו. 'האם אנשים אוהבים אותי?' 'האם אני שלם עם מה שאני עושה?' 'מה השגתי בחיים שלי?' ועוד. וזה פוגע בנו עם כל סוגי הספקות הקיימים – ספקות ביכולות ההוריות שלנו, ספקות באיך להשתמש בזמן שלנו הכי טוב, ספקות באמונה שלנו, אפילו ספקות בספקות שלנו! אנחנו, בני האדם, משתמשים ברוב הזמן שלנו כדי להוכיח את עצמנו לעצמנו ולסובבים אותנו, בדרך זו או אחרת.

וכאן עולות השאלות.

השאלה הראשונה היא: למה אנחנו עושים את זה? למה אנחנו צריכים לאשר את הערך העצמי שלנו – כמה אנחנו שווים – ולהוכיח אותו? העובדה שאנחנו בריות עם ערך עילאי ועצום שהקב"ה ברא אותנו, חיים וקיימים, לא מספיקה?!?

השאלה השנייה היא, (והיא קשורה לשאלה הראשונה): מכיוון שכולם מנסים להוכיח כמה הם שווים, כל אחד בדרכו שלו, איך אנחנו מנסים להשיג את זה? איך אנשים מנסים לשלוט ברגשות של התסכול הקיומי שלהם?

לפי דברי הרב שלום ארוש, הבעיה הנפוצה והרווחת לרוב בתרבות של ימינו היא – נרקיסיזם (אהבה עצמית מופרזת) וגאווה. אנחנו, בעיקר, דור שמתגאה ב"כוחי ועוצם ידי": "אני השולט בגורל שלי", "אני הקפטן של הספינה שלי", "אני הכוח לחשיבה חיובית" ועוד. ביטויים מהסוג הזה מציגים את החשיבה המודרנית כביכול, דבר שגורם לנו לזקוף את הקרדיט על כל מזל טוב שנקלע לדרכנו לעצמנו.

ולא, זה לא מפתיע לדעת שישנה (בעקבות החשיבה הזו) פסיכותרפיה המבוססת על "עצמי" ו"אני" – "פסיכולוגיה עצמית". לא קשה להבין על מה הרב שלום ארוש מדבר כשהוא אומר שהחיים שלנו הם קרב אמיתי נגד גאווה ישנה, קסם ופנטזיות של 'כל יכולים' משל היינו אלוקים… זה, אם כן, עונה על שאלה מספר שתיים: למה לנסות להוכיח שאנחנו שווים דרך גאווה, נרקיסיזם וההכחשה הקשה שאנחנו נבראים ולא הבורא?

מאמרים נוספים בנושא:

אני, כי זה הכי מקורי

אתם בוחרים איך ייראו החיים שלכם

משולש הדרמה

היי, אתם!

בבקשה, תאהבו את עצמכם

למדתי לאהוב מחדש

שמחה להיות אני

מיוחד במינו

לרב ד"ר מנדל קסין מליקווד יש תשובה מאוד מקורית לשאלות הללו, כזו שמעניקה לדברי הרב שלום ארוש חיזוק אדיר – שמרכז הקונפליקט האנושי הוא הבחירה בין גאווה ובין אמונה.

על השאלה הראשונה יותר קשה לענות מזו השנייה. השאלה הראשונה היא – מדוע כולם מנסים להוכיח את עצמם, להראות לכולם שהם שווים, ולהתנשא על האדם הראשון שיקלע לדרכם?

הרב ד"ר קסין אומר, שלפני שנולדנו הנשמות שלנו היו בגן עדן. ושם, במקום הטהור הזה, הנשמות שלנו למעשה לא היו צריכות לעשות שום דבר או כדי להרגיש ש"אני שווה". בשמים, הנשמה הייתה רק צריכה לחשוב ולא עשות כלום. למה? כי בשמים היינו תמיד מחוברים לקב"ה בצורה רוחנית וחופשיים מכל גוף. הנשמות שלנו נהנו מאור אינסופי ועילאי של הבורא, מזוהרו ומהותו. אבל כל הטוב הזה הגיע לסופו כשהנשמה הופרדה מיוצרה וירדה לעולם הזה, לגוף בו תקיים את המשימה שהוטלה עליה ואת ייעודה. וכשזה קרה, הנשמות שלנו הרגישו כאב גדול על אובדנו של ה"עצמי" כתוצאה מהפרידה.

ברגע שהנשמות שלנו "נחתו" בעולם הזה, כתינוקות, מיד התעמתנו עם הבעיה של איך לחזור לאותה הרגשת שלמות של "ערך עצמי" שהרגשנו שם למעלה, כשהיינו קרובים לבורא עולם בכבודו ובעצמו. לפני שהתינוק לומד על חשיבות הפעולות בעולם הזה, הוא עדיין מנסה דרך המחשבה לקבל את מה שהוא צריך. רק בעולם העשייה למחשבות ולמשאלות התינוקות אין את הכוח שהיה להם פעם, כשהיו נשמות ללא גוף.

הקדוש-ברוך-הוא מאפשר לתינוק מעין 'תקופת מעבר' של להאמין שהוא עדיין מקבל את מה שהוא צריך על ידי כוח המחשבות שלו, אבל לא להרבה זמן. האמונה שלו בעצמו ובאימו (שלב חשוב בהתפתחות) מגיעה לסיומה כשהוא מבין שהוא ואימו לא מסוגלים לקבל את מה שהם צריכים רק על ידי המחשבה, דבר שגורם לילד המתפתח להרגיש תחושת פגיעה. בעקבות אובדן המעמד הגבוה שהיה לו, נשמה בלי גוף, הוא עכשיו מרגיש רגשי נחיתות, אותם הוא מנסה לתקן על ידי הערכה עצמית והוכחה לעצמו ולכולם ש"אני שווה!".

בלי תרגולי אמונה הילד גדל כבוגר שכל חייו נשלטים על ידי חרדות שמכרסמות בתוכו כל הזמן, מנקרות בלי סוף כמה הוא שווה ומהי ההערכה העצמית שלו. הנרקיסיזם והגאווה של דורנו, הם ביטוי לניסיון שלנו לתקן את הנפילה מהשפע והברכה האלוקית על ידי הכחשת מה שקרה לנו. כלומר, פעם היינו מושלמים עם עצמי מושלם ומחוברים בצורה ישירה לבורא עולם. תוצאת הפירוד? אובדן הדבר המיוחד כשחברנו לגוף שלנו.

זה עונה על שתי השאלות: הראשונה – למה אנחנו צריכים לאשר ולהוכיח שאנחנו שווים? והתשובה היא: בגלל אובדן העצמי אותו חווינו כשחברנו לגוף שלנו. השאלה השנייה (עליה שם דגש הרב ד"ר קסין) היא – איך אנחנו "מתקנים" את בעיית ה"הערך העצמי" הפגוע שלנו? והוא עונה כפי שהרב שלום ארוש מציין: על ידי הטיפול באותה הכחשה של המקוריות השמימית שלנו ותיקון לקיחת הקרדיט על כל מה שאנו משיגים בחיינו.

אם תרצו, ישנה גם שאלה שלישית: איך אנחנו יכולים להחזיר את תחושת השלמות שאיבדנו? ברור שכאשר ה"עצמי" נתפס במחשבות שהוא ורק הוא אחראי לכל מה שיש לו בחיים הוא רק "נהנה", שהרי האשליה הזמנית הזו יוצרת תחושה לעצמי שהוא מושלם ואחיד. וברור שזה לא מה שיגרום לנו להרגיש הערכה עצמית אמיתית.

הדרך היחידה בה נרגיש שמחה והערכה אמיתית שוב, היא: לעצור את המרוץ המטורף הזה אחרי "כמה אני שווה?" "האם אני שווה?" ודומיהם, כי "ערך עצמי" כזה לא מבין שהכוח האמיתי של הערכה עצמית מגיע מהבורא עצמו. בורא עולם נתן לכל אחד מאיתנו יכולות וכישרונות מסוימים בהם הוא רוצה שנכבד אותו ונודה לו עליהם. הוא לא רוצה שנרגיש נחותים, אבל כן רוצה שנדע שכל מה שיש לנו – הכל ממנו.

הקונפליקט המרכזי האנושי הוא בין אם להאמין ב"אין עוד מלבדו" לבין "יש עוד מלבדו" (יש גם את "אני" ואני מציאות משל עצמי, מנותקים מכולם כולל מבורא עולם חלילה). הרב קסין שואל, איך הצדיקים שלא מייחסים או זוקפים שום הישג לזכותם, נמנעים מגשמיות ועוסקים כל היום בחסדים ובצדקות, לא מרגישים חסרים ונחותים?

התשובה עולה מתוך ספריו של הרב שלום ארוש, שם הוא הסביר: שלצדיקים יש חוש עצמי מוצק ואיתן בלי שום רגשי נחיתות, בגלל שהם מאמינים ב"אין עוד מלבדו". האמונה שלהם שהשם הוא הכל "מאפשרת" לבורא לרפא את הניתוק ולהתחבר אליהם שוב, כפי שהיו בשמים.

ההצלחה שלנו גם כן תלויה בהחלפת הגאווה שמובילה ל"אני ועצמי" שמנותק מבורא עולם. איך? על ידי ענווה שבעזרתה נדע שהכל תלוי בבורא עולם, וכפי שהרב שלום ארוש מציג בדרך של אומן בספרו בגן הדעת: ענווה היא לא רק תכונה, למשל כמו חסד או עקשנות. ענווה היא הרבה מעבר לתכונה אנושית. זו דרגה בפני עצמה. היא הבסיס לדרגה שבני אדם חייבים להשיג כדי לבטל את הסגידה ל"אני", ולהשיג שלמות וסיפוק בחיינו.

* * *

ד"ר זאב בלן הוא פסיכותרפיסט העוסק בתחום למעלה מ-32 שנים, מטפל ומאמן בעזרת האמונה (אמונה קואצ'ינג) ועל פי משנתו של רבי נחמן מברסלב.