המתוק שבשגרה

"אחרי החגים יתחדש הכל" אומרת נעמי שמר בשירה 'התחדשות', ואני מרגישה שדווקא עכשיו מתחילה העבודה הקשה. יש משהו באווירת החגים שהוא מעל לזמן, מעל לטבע. אולי בגלל שלא מתעסקים עם ענייני העולם הזה – פרנסה, בנק, דד-ליין ועוד דברים מלחיצים כאלה. אולי זה בגלל ההתרגשות שבאוויר, המסוגלות של הזמן להתכנס פנימה ולהרגיש קצת מעין עולם הבא.

נכון, היה המון אוכל וההתעסקות סביבו, אבל היו גם תפילות, והמשפחה, הביחד והרבה השתדלות ל"ושמחת בחגך והיית אך שמח" עם שירה, ריקודים והרבה תודה.

"ועכשיו מה? מה עכשיו? מסמרים ונוצות, ציפור שלא עפה" אומר מיכה שטירת בשירו 'מסמרים ונוצות', ואני גם מרגישה כמו ציפור שלא מצליחה לעוף. איך אפשר להמשיך עכשיו לעוף אחרי שעפנו כל כך גבוה? איך אפשר לאסוף את עצמנו ולהתחיל מחדש?

אחד ממשפטי הזהב של רבי נחמן מברסלב אומר, "לעולם אל יהא אדם זקן. לא צדיק זקן ולא חסיד זקן. הזקנה מידה מגונה היא, חייב אדם להתחדש תמיד, מתחיל וחוזר ומתחיל".

כלומר, שהזקנה אינה קשורה לגיל אלא לתרגיל. ומהו התרגיל? להרגיש שאנחנו מתחילים מחדש כל הזמן. הרי הדבר היחיד בעולם שאינו משתנה והוא מוחלט וודאי – הוא עצם השינוי עצמו.

אמא שלי תמיד אומרת שנולדנו במשקל שלוש קילו ועכשיו אנחנו שוקלות שישים (הלוואי!).

השם יתברך מחדש את העולם בכל הרף ורגע, וכך גם אותנו. אם היינו מודעים לכך אולי היינו יכולים לשכוח את העבר ואת רשמיו עלינו, את דאגות העתיד ומתרכזים בכאן ועכשיו, באפשרות שהכל יכול להשתנות, ובעיקר לא לפחד מהשינוי.

מאמרים נוספים בנושא:

תחיו את הרגע!

מחכה לרגע הזה

רגעים מיוחדים

כל רגע נחשב

רגעים מכריעים

זה ממש עכשיו

אז מה לומדים עכשיו?

עכשיו או לעולם לא

יש בנו איזה פרדוקס פנימי שמייחל לשינוי אבל גם חושש ממנו. הידוע והקיים נותן לנו אשליה של ביטחון, של קרקע מוצקה מתחת לרגלינו, של 'אני יודעת כבר איך זה עובד, למה לצפות ואיך להתמודד עם זה…' אבל הלא ידוע, השינוי, מפחיד. אפילו השינוי לטובה, זה שאנחנו מייחלים אליו (כמו ילד נוסף במשפחה) עלול להלחיץ אותנו לפעמים. וזה אומר, שההכרה בשינוי התמידי, בהתחדשות, קשורה בהכרח בביטחון, ואותו אנחנו יכולים לשאוב מתוך האמונה שלנו.

מתוך המשוואה הזו אנחנו לומדים משהו יפה. אם נרצה להרגיש צעירים אנחנו צריכים לחזק את האמונה שלנו בבורא, ולא לפחד להשתנות. ומה קורה אם לא מצליחים? אם עדיין נלחצים ומפחדים מהשינוי? כאן אנו מתבקשים לשחרר את כל התפישות, הדאגות ואת רשמי העבר ולהתרכז בכאן ועכשיו. להרגיש איך הקב"ה מפיח בנו רוח חיים באותו הרגע.

בזמנים של חרדות ומצוקות אני משתמשת בשני טריקים כדי לדבוק בהווה:

הטריק הראשון – אני מתרכזת בנשימה: מרגישה את האוויר הקר נכנס בנחיריים ויוצא מהם מחומם. נושמת ממש בטבעיות ורק משתדלת להכיר תודה על זה שאני נושמת וחיה, כמו שכתוב: "מה יתאונן אדם חי…(איכה ג', ל"ט)".

הטריק השני – בזמן מצוקה וכאב אני עוצמת את עיניי ואומרת לעצמי 'הכל דמיון שרון, תזכרי טוב טוב שהכל דמיון. אין פה כלום מלבדך ומלבד הבורא. הכל מסביב זה רק סרט. הזיה של המציאות. זה לא באמת אמיתי. אין ילדים, עבודה, אין מינוס בבנק (פה אפשר לציין כל דבר שמלחיץ אותנו) ה-כ-ל דמיון'.

זה נשמע קצת מוזר אבל זה מאוד מחזק ומרגיע. ההתרכזות באמונה מאפילה על כל דבר אחר ומחזקת את הביטחון. כך אני נרגעת ויכולה להתמודד עם מה שערער אותי ונראה לי קודם כבלתי אפשרי, כי פתאום אני נכנסת לפרופורציה ומבינה מה באמת חשוב ושכל השאר זה רק זמני וחולף והבל הבלים.

החגים אומנם הסתיימו ואנו בפתחו של חודש עמוס ב… שגרה! אבל אם אנחנו בוחנים כל רגע מחדש אז אין ממש שגרה, וגם לא מרחשוון, אלא הכל מתחיל עכשיו ובכל רגע והכל משתנה, מתחדש והופך למתוקחשוון.

חשבתם על זה?

* * *

שרון רוטר, רעיה, אמא, זמרת, כותבת ואוהבת לשאול שאלות ולקבל גם תשובות. נמצאת בתהליך של חזרה בתשובה כשבע שנים באופן מעשי, אך כבר יותר מעשור מעוניינת להתחבר ולחקור את שורשיה היהודים. את התפנית החדה שפתחה לה את הלב ואת האמונה בבורא עולם היא זוקפת לזכותו של רבי נחמן מברסלב ומשנתו. אתם מוזמנים לכתוב לשרון רוטר בכתובת: sharonroter@gmail.com