מים רדודים או עמוקים?

התקדמתי קצת לבדי, וגם קצת
דחפו אותי. אבל הנפש השתוקקה,
לא ויתרה לפחדים. לא העזתי לבדוק
ובטח לא לקפוץ למים העמוקים. אבל
כמה אפשר להיות במים רדודים???

החגים בפתח, ואני קצת במתח…

אם להודות על האמת, אני קצת נבוכה. הרי אני אמורה אחרי תקופה כל כך משמימה בלי שום חג להיות קצרת-רוח לקראת בואם. אבל במקום, אני ממש בחששות. ולא רק בגלל העבודה הרוחנית האינטנסיבית שעלינו לעשות בכל הזמן הזה, אלא גם מהעבודה הגשמית-פיזית שמלחיצה אותי פחד.

אני מנסה לדמיין אותי מתנהלת כמו בסרט שחור לבן בהילוך מהיר בין חג אחד לשני. מבשלת, מסדרת, מנקה, מעלה על גג המכונית סכך, מארחת, מבדרת את הילדים, מנסה להתפלל, לכוון, מקווה לשמוע תקיעת שופר, וכל כך רוצה להיות בשמחה וליהנות. האם זה אפשרי, בעיקר לנו הנשים, שנצליח לקבל את החגים באהבה? האם נצליח לעמוד במשימות הגשמיות והרוחניות כאחד?

מתגנבות לי לראש מחשבות שצבועות בזוהר של נוסטלגיה. על ימי רווקותי, לפני שקיבלתי על עצמי עול מצוות, ואפילו לפני שהיה לי איזה שמץ של ידיעה על החג ומשמעויותיו. אז, החג היה רק ערב שבו התכנסנו כל המשפחה סביב השולחן…. לאכול. ולמחרת? לא עובדים. אפשר ללכת לים.

אח, כמה שאז הכל היה יותר קל (כביכול!)…

אבל ביחד עם הנוצצים, כשאני מפשפשת בזיכרונות, עולות לי הרגשות ותחושות קצת יותר חשוכות. הנפש הייתה יותר מסוכסכת אז, נמצאת במין הוויה של רעש סטטי תמידי. הסיפוק היה מיידי, לא הייתה נחת אמיתית. החיים היו יותר פשוטים, אבל הם נשמרו כל הזמן במים רדודים. לא קפצתי לעמוקים, לא העזתי לבדוק. אבל ידעתי שיש יותר ושזה ידרוש ממני מאמץ להגיע לשם. קצת התקדמתי לבדי, וגם קצת דחפו אותי. אבל הנפש השתוקקה ולא ויתרה לפחדים. וטיפין טיפין, התגלה, ועדיין מתגלה ברוך השם, עוד טפח מהתורה הקדושה. ואפשר לומר שהיום, עם הידיעה והחובה שטמונה בכך, הנפש קצת יותר שקטה, כבר משלימה עם עצמה.

כשהגוש הגדול הזה של החגים מול עיניי אני נזכרת בדברי רבי נחמן מברסלב, שמתריע מפני הסתכלות כוללנית על העתיד. יש לבחון כל יום לגופו. ההתעסקות בעתיד עלולה לייאש. היא כמו הר גדול שאין לנו סיכוי לטפס עליו ולהגיע בשלום לפסגה. אך אם נצעד בכל יום, כפי יכולתנו וכוחנו באותו הזמן, לא בטוח שנגיע לאן שחפצנו, אך לפחות נעשה זאת בשמחה ולא בהתמרמרות, לחץ ותסכול.

אז מה? לא לתכנן? להכין מראש? לכלכל את צעדיי? בודאי שכן. זה יהיה חוסר אחריות לא לנהוג כך. אך כל עוד זה במידה שבה זה יעזור לי לבנות, להכין, להקל. לא במידה של הרס עצמי, כסיסת ציפורניים וחריקת שיניים. זה מזכיר לי נוהלי מטבח במסעדה בה עוזר הטבח מכין את כל החומרים שדרושים לתבשיל: מקלף, מנקה וחותך, ולשף רק נותר לבוא ולהרכיב את המנה. אולי באופן ההכנה הזה מתאפשר הריכוז ביצירה עצמה במקום להתעייף בהכנות.

אני ממש מתפללת ומאחלת לעצמי, וגם לכן בנות ישראל הצדיקות והיקרות, שנזכה להגיע לחגים כמו השף מהפסקה מעל. שפויות, רעננות, מרוכזות במהות, נקיות וטהורות, והכי חשוב שמחות.

אני מרגישה ששמחה היא מילת המפתח לקראת השנה החדשה. אני גם יודעת שרבי נחמן מברסלב ביקש מאיתנו לעבוד על מעלת השמחה שלנו, ולא בכדי.

נכון, זה קשה, במיוחד במצבים של לחץ ותכנונים, כשהדרישות העצמיות והחיצוניות ניצבות כמו קיר בטון מולנו. אבל אנחנו צריכות למצוא דרך לשלוף את זה מתוכנו. אני בטוחה שכל אחת בפנים באמת שמחה, אפילו שאנחנו לא תמיד מרגישות ובודאי שלא מקרינות את זה החוצה. אבל זאת המשימה העיקרית שלנו בחודש תשרי. בואו ננסה להוציא את זה, אפילו בכוח. מוכנות? נו? אתן כבר מחייכות?

שתהא לנו שנה של שמחה, גילה, דיצה, רינה, חדווה, אושר, עונג, נחת, והנאה מרובה.

אה, וגם שנה טובה ומתוקה.