ארמונות של חול
אנחנו רוצים להיות חשובים ומחוברים למה שגדול יותר מאיתנו. רוצים להשאיר מאחור את הדבר היציב, לא ארמונות של חול שנשטפים עם הגלים ונעלמים.
יציבות היא כבר לא מצרך מבוקש היום.
אנחנו מוקפים באינסוף חידושים, שינויים, המצאות, פוליטיקה משתנה ומה לא?! מבט חטוף על החדשות מראה שסיפורי טרגדיה והצלחות מהירות נכתבים באותה נשימה, זה לצד זה.
ובמבט הכולל, העם היהודי משקיף על עוד מעברים נצחיים. זה התחיל מעם חופשי שהפך לעם משועבד, עם של עבדים, ואז שוב חופשיים ומשוחררים ואז לאומה עם אחריות לאומית כעם הנבחר. ויש עוד שינויים ומעברים גדולים באופק.
גדולי האומה עברו מעברים נפלאים ומעוררי השראה. התורה מציינת אותם לפרטי פרטים. כיצד היא מתמודד איתם, ומה אנו יכולים ללמוד מהם?
תארו לכם את התמונה הבאה: יעקב אבינו ברגעיו האחרונים לפני פטירתו מביט על כל ילדיו, 12 השבטים. הוא חווה ייסורים וצער שאי אפשר לתאר במהלך חייו והרבה ניסיונות קשים. אף אחד לא היה מאשים אותו אם דברים לא היו מסתדרים. וכשהוא הסתכל על הילדים שלו הוא הרהר בינו לבין עצמו האם עשה טעות או שמא חלק מהם לא היו מספיק צדיקים, לדרגה שלהם כמובן.
בעודם מתבוננים בו מהרהר, האנשים הגדולים שייבנו את שבטי ישראל, מיד אמרו את האמירה הקדושה והמפורסמת: "שמע ישראל, ה' אלוקינו, ה' אחד". למרות חייו מלאי התלאות והאתגרים הוא העביר בהצלחה את מה שהכי חשוב – המשימה היהודית. החיים זרקו אותו מפה לשם, אבל יעקב החזיק חזק באמונה ונשאר נאמן לדרך אבותיו.
שובר הגלים הגדול בעולם נמצא כאן – בסאן דיאגו, המקום בו אני גר. כשמתבוננים עליו נראה שאין לו סוף והוא נמשך לנצח. כשהולכים לכל אורכו רואים את השינויים הנפלאים שקורים שם באוקיינוס הגדול.
בהתחלה, צועדים ליד הגלים שנפגשים עם החול. מתקדמים עוד קצת, ואז כבר הולכים על המים שמתגלגלים אל החוף. ואז, יש את המקום בו האנשים גולשים, שם הגלים הגדולים מתנפצים עם המים. ממשיכים הלאה, ורואים את האוקיינוס הגדול – המקום שמייצר את הגלים האלה. ולבסוף, את המים הרגועים שם כולם יושבים לדוג.
לאדם העומד על שובר הגלים קשה להשתכנע שבהמשך בקושי הוא יראה גלים. לאדם שרואה רק את מקום מפגש המים עם החוף קשה לחשוב שהאוקיינוס יכול להיות גם רגוע וכמקום לדוג בו, ואני מדבר על החלק הרגוע שרחוק מאוד מהחוף. שני הקצוות הללו קיימים בגוף מימי אחד.
מאמרים נוספים בנושא:
ככה הם גם החיים. אנחנו יכולים ללכת לאיבוד בין הגלים רק כדי להתגבר ולעלות על הגל שמגיע לחוף. לפעמים הגלים מושכים אותנו ולפעמים דוחפים אותנו, לפעמים הם מתנפצים מעל לראש שלנו וקשה לנו לנשום. זה מראה מדהים וכיף לשחק שם, אבל בסופו של דבר זה לא משהו קיים. או שאתה מגיע חזרה ליבשה או נבלע עמוק בתוך האוקיינוס.
אם אנחנו מתמקדים ביומיום, על העכשיו, אנחנו יכולים לבנות רק ארמונות של חול מפוארים שמורכבים מתערובת חול ומים וכלים שייהרסו ברגע שנעזוב את החוף. המורשת היהודית והמנהיגים הגדולים שלנו היו אלה שלא חששו להיכנס לעומקו של האוקיינוס ולא הושפעו מהגלים הגדולים והמאיימים שלו. יש מקום בו המים לא מתנפצים. ושם אפשר להתגבר ולהתעצם מהמרחב הימי העצום, להסתכל לעומק הניסיונות שאנשים חווים ברגע שעוזבים את האחריות והצרכים הבסיסיים של חיי היומיום.
כולנו רוצים להיות חשובים. כולנו רוצים להיות מחוברים למה שגדול יותר מאיתנו. אנחנו רוצים להשאיר מורשת יציבה, לא ארמונות חול שנשטפים עם הגלים. כמו שאנו אומרים בפיוט המרגש "ונתנה תוקף" בראש השנה: "ואנחנו כחציר יבש וכציץ נובל, כצל עובר וכענן כלה, ורוח נושבת וכאבק פורח, וכחלום יעוף. ואתה הוא מלך א-ל חי וקיים".
האתגר עבורנו הוא אותה חתיכה אלוקית שקיימת בתוכנו, זו שרוצה להיות גדולה יותר מהגבולות הגשמיים שלנו. והפתרון הוא, להסתכל מעבר לנסיבות חיינו על החתיכה הנצחית והאלוקית שלנו, על האוקיינוס הגדול והרחב מעבר לשובר הגלים. כי שם, העליות והירידות של החיים הם חסרי חשיבות ככל שאנו דוחפים למשהו גדול יותר. האם אפשר להכיל את אלוקים? אפשר לחיות חיי נצח? האם אנחנו יכולים להיות גדולים יותר?
התורה מספקת לנו אינספור דוגמאות של אנשים גדולים שחוו חיים קשים מנשוא. והסיבה לכך היא, כדי להראות לנו שחיים חלקים ונוחים הם ממש לא תנאי מקדים להעברת ערכים נצחיים ולחיות את הפוטנציאל הרוחני שלנו.
זה מצריך מאיתנו הסתכלות, זווית ראיה טובה, ולדחוף מעבר לעליות והירידות ולנסות להגיע למקום בו המים רחבים וישרים, מקום בו הערכים שלנו הם מעבר למקום והזמן.
כתבו לנו מה דעתכם!
תודה על תגובתך!
התגובה תתפרסם לאחר אישור