לא טבלת ייאוש

מה שחווינו פעם זה לא אירוע חד פעמי. יצאנו ממצרים ואנחנו עדיין יוצאים משם בכל היבט בחיינו. קיבלנו תורה בהר סיני, ואנחנו עדיין מקבלים אותה כל יום ובעיקר ביום המיוחד שקיבלנו אותה – חג השבועות, עם האור, הכוח והעוצמה כפי שהיה בימים ההם כך גם בזמן הזה. כך גם עם הימים האלה – ימי ספירת העומר, שמקשרים ומחברים את יציאת מצרים עם מתן תורה והם חלק בלתי נפרד מחיינו היום. למעשה, ספירת העומר היא מעין 'סדרת חינוך' לאדם כיצד חייו אמורים להיראות.

מהי המשמעות של ימי הספירה? ימים אלה הם ימי המתנה, ציפייה והכנה למשהו גדול, לתכלית נפלאה. ב-49 ימי הספירה הראשונים בהיסטוריה היו בני ישראל בתהליך של השתוקקות עצומה והכנה עמוקה לקבלת התורה, כאשר כל יום התקדמו צעד נוסף אל עבר המטרה הגדולה, כל יום מביא איתו משמעות עצומה, כל יום הוא מספר בפני עצמו, ברכה ואור. בכל יום מתקנים מידה אחרת ומשלימים את עצמנו בעוד נקודה.

כך צריכים להיות חיינו – שתמיד יהיו לנו שאיפות, מטרות ותכלית, יעד שאליו נרצה להגיע. אין דבר כזה שאדם חי בלי ספירה – כלומר, בלי שאיפות, שהימים עוברים עליו בלי התקדמות לעבר מטרה נכספת, בחוסר מעש. אין. כל אחד צריך לחיות את חייו בספירה לקראת מטרות ויעדים – בחלקם גדולים ובחלקם קטנים, עם התקדמות יומית קבועה.

החופש לשאוף

זה ההבדל בין עֶבֶד לבין בן חורין. לעֶבֶד אין שאיפות הימים עוברים עליו ואין הבדל בין יום לחברו. הוא 'ישֵן את החיים'. אבל בן חורין הוא כמו אֵש שחייבת לעלות מעלה מעלה, הוא לא יכול להשלים עם מצב שבו הוא עומד במקום. לכן, ברגע שיצאנו ממצרים הפסקנו להיות עבדים, מיד למחרת התחלנו לספור. לחיות עם שאיפות ויעדים. והספירה היא הביטוי העמוק ביותר ליציאת מצרים משום שהיא לא רק פיזית מהמקום בו היינו עבדים, אלא זהו תהליך ארוך של התנקות מטומאת מצרים שממלאת את המוח והלב וכל המידות, וכל אחד צריך לשאוף כל ימי חייו להתנקות מכל מצרי הנפש שלו שעוצרים ומשעבדים אותו, ולהתקדם לקראת התכלית – להיות בן חורין אמיתי ולמלא את ייעודו ותכליתו בשלמות!

מאמרים נוספים בנושא:

המסע המיוחד שלי

לספור, זה חלק מהחיים
מאה אחוז כותנה, לא פחות?
סופר, אבל לא מתחבר

השבט האבוד

קדימה, יוצאים לדרך!

הלכה למעשה? כל אדם צריך לקבוע לעצמו יעדים אותם הוא רוצה להשיג, הן גדולים והן קטנים. יעדים גדולים – בתחום תיקון המידות וביטול התאווה, ביטול מידת העצבות שהיא המכשול העיקרי של האדם בדרך לצמיחה הרוחנית והקדושה שלו, קניית מידת ההתחזקות, השקדנות, הקדושה האישית, ביטול מידת הכעס, קניית מידת אריכות אפיים ועוד. יעדים קטנים – להפסיק לעשן (שזה גם יעד גדול, אך התיקון הפנימי יסייע מאוד להשגת היעד הזה), לא להעיר לבן/בת הזוג והילדים, לקום מוקדם, לאמץ את מידת הזריזות, להתמיד עם התפילה האישית – השיחה היומית עם בורא עולם ועוד.

ועל יעדים אלה – להתחיל לספור. כלומר, לקבוע עבודה יומית – אפילו אם מדובר במשהו קצר של חמש עד עשר דקות (לימוד, תפילה ועוד) בלי פשרות. ההתמדה חשובה מאוד. לפי ההלכה, מי שמפסיד ספירת יום בימי העומר חייב להמשיך בספירה אבל כבר אינו יכול לברך, משום שישנו ערך גדול לספירה רצופה! לכן אנו לומדים שהספירה היא מעשה קטן, אך כשהוא יומיומי הוא מצטרף לחשבון גדול מאוד.

אפשר לקבוע מספר מטרות. למשל, אחת גדולה – עליה נשקיע זמן ארוך יותר של תפילה, ועוד מספר מטרות קטנות – עליהן נשקיע זמנים קצרים. העיקר, לחיות עם התקדמות, שבכל יום נאמר לעצמנו שהתקדמנו אל עבר המטרה, שהיום הוא לא כמו אתמול – שהיו ארבעים תפילות, אך היום יש ארבעים ואחת. אתמול – היינו אחרי מספר צעדים, אך היום הוספנו צעד. והשינוי? מדהים! כי האדם שהיינו אתמול הוא לא מי שאנחנו היום.

למה סופרים קדימה ולא אחורה? יש לי שתי תשובות, אך קודם חשוב לציין כי ספירת העומר היא דגם ומודל לכל החיים שלנו ולכל הצמיחה הרוחנית ועבודת השם של האדם, זוהי התקדמות פעילה ולא טבלת ייאוש!

תשובה ראשונה: מתי סופרים לאחור? כאשר אין שום משמעות לזמן שעובר, העיקר להגיע למטרה. זאת אומרת, סופרים לאחור רק כשהמשמעות היחידה של הספירה היא הזמן שעובר ותוּ לא. כמו אסיר בכלא שמחכה לשחרור, הוא לא מתקדם לקראת השחרור אלא השחרור מתקדם אליו ולכן הוא סופר לאחור, אין לו שום רווח בימים החולפים חוץ מעצם העובדה שהם חולפים, וזה מה שנקרא בלשוננו: טבלת ייאוש – התקווה היחידה היא הזמן שהולך ומתקצר.

כאשר לכל יום יש משמעות, יש בו התקדמות ורווחים עצומים – אז סופרים את הימים שעברו כדי להדגיש לעצמנו את הדרך שכבר עברנו, את הקניינים שכבר קנינו, את המאמצים וההתקדמות שלנו לעבר המטרה! התקווה והסיפוק שלנו הם מכל יום שעובר ומוסיף נדבך לבניין שאותו אנו בונים.

אולי גם זה יעניין אתכם:

המסע הביתה

מסע הברווזים

קח איתך משהו לדרך

צאו למסע

המסע המיוחד שלי

מסעות רוחניים

שחור ולבן והמסע חזרה

בספירת העומר אנחנו לא סופרים בהמתנה גרידא ללא כל עבודה ורווחים בדרך, אלא בכל יום אנחנו מתקנים עוד מידה, בונים עוד כלים, ממשיכים על עצמנו את האורות השייכים לכל יום ויום והופכים את עצמנו להיות מוכנים וראויים יותר לקראת היום הגדול שבפתח. לכן אין לנו מה לספור לאחור, אלא סופרים כסדר ובוחנים את התקדמותנו ושמחים בכל התקדמות.

תשובה שנייה: סופרים לאחור כדי לזכור תמיד מהיכן התחלנו. העומר הוא מאכל בהמה, וספירת העומר היא מסע מהבהמיות אל קבלת התורה והדעת בהר סיני, מבהמה לאדם. במהלך המסע אדם יכול להתייאש בראותו את המרחק העצום שיש לו מן היעד, לכן הוא צריך תמיד להסתכל 'מהיכן באתי, מאיפה התחלתי'. התחלתי מאפס, מהמקום הנמוך ביותר, הייתי כלי ריק, וברוך השם עכשיו התקדמתי הרבה מאוד. כשנראה את הצעדים שעשינו עד כה – זה ייתן לנו כוחות להמשך הדרך.

והמסקנה ברורה – בימי הספירה אנחנו צריכים להרגיל את עצמנו לחיות עם שאיפה ולדרוש מעצמנו התקדמות יומית. כמה זמן עלינו לספור? תלוי במעלת הנחשק ובזמן שנשקיע. זה תלוי באיכות התפילה ובכוחות שנשקיע. אינה דומה תפילה ב'שינה' וברוגע לתפילה ברצונות, בהתעוררות פנימית גדולה. אבל הצד השווה הוא – שעל כל אחד לדרוש מעצמו להתקדם בכל יום, חוק ולא יעבור!

ימים יעברו, נרצה או לא נרצה. יכול להיות שבעוד חודש מהיום יהיו לנו מאות דקות של תפילה ומאות כלים וצעדים לכיוון המטרה שלנו בחיים, ויכול להיות שבעוד חודש נהיה, חלילה, בדיוק באותו מקום בו אנו נמצאים בלי להתקדם מילימטר, וחבל. הכל תלוי בנו, בידיים שלנו להחליט שמהיום ומרגע זה ממש אנו מיישבים את דעתנו קובעים מטרות, סוללים את הדרך להשיג את מבוקשנו בתפילה ובכל הכוחות, ובעזרת הבורא יתברך, בדרך זו נחיה כל ימי חיינו – בהתקדמות ובהכנה גדולה לקבל את המתנות הנפלאות של החיים, אלו שבורא עולם מעניק לנו ואשר ישנו את חיינו לטובה, אמן.