מחיר הדמים של המשפחות השכולות

“…יזכור עם ישראל את בניו ובנותיו, הנאמנים והאמיצים חיילי צבא ההגנה לישראל… אשר חרפו נפשם במלחמות על תקומת ישראל….

“יזכור עם ישראל את המשפחות השכולות אשר מתקיים בהם מדי רגע ברגע הפסוק הנורא …. “ואעבור עלייך ואראך מתבוססת בדמייך ואומר לך בדמייך חיי, בדמייך חיי”.

הלוואי וביום הזיכרון החל בימי ספירת העומר הקדושים, נזיז הצידה את כל המחלוקות ונתייחד עם אלו שמשלמים את מחיר הדמים כל רגע רגע מדי יום ביומו. הקדושים והטהורים אשר נהרגו על קידוש השם וקדושת הארץ והעם, נמצאים גבוה כל כך ליד כסא הכבוד. אבל המשפחות, הן אלו שנדרשות להישאר כאן ולהמשיך את חייהן למענן ולמען יקיריהן עם כל הכאב.

אחת מהמשפחות היקרות האלו היא משפחתו של טוראי משה מיימון הי”ד. משה, התגייס      ב 1968 לחיל החימוש. בזכות הישגיו בספורט (היה בתנועת הנוער הספורטיבי-דתי אליצור, הצטיין בכדורגל וספורט והיה שחיין מצטיין) הועבר לחיל הים.

ביום הנורא של אסון משאית התחמושת באילת, במסירות נפש רץ להציל את חבריו והקריב את חייו שלו.

ביום שבת 24/1/1970 נכנסה נחתת חיל הים אח”י בת שבע שהייתה באותה עת מהספינות הגדולות ביותר של חיל הים, לרציף הצבאי של נמל אילת. על סיפונה היו חיילים וציוד צבאי ומשאיות ועליהם ציוד לחימה וכלי נשק, בכלל זה מוקשים וחומרי נפץ שפינו במהלך פעולה צבאית.

תוך כדי פירוק הציוד, התחפרה אחת המשאיות הכבדות בחול והתקשתה לצאת מהבור שנוצר כתוצאה מסיבוב הגלגלים על מקומם. תוך כדי דחיפה וטלטול המשאית לצורך חילוצה, אירע פיצוץ במשאית. כתוצאה מהפיצוץ האדיר עלתה להבת אש ענקית ורסיסי מתכת ועץ עפו לכל עבר.

שלד המשאית שנותר לאחר הפיצוץ (התמונה באדיבות ויקיפדיה)

משה מיימון הי”ד כאמור שלא חס על חייו אלא עסק בחילוץ חבריו, הובהל לבית החולים כשהוא סובל מפציעות וכוויות בגופו במצב קשה. שבוע לאחר מכן, לאחר סבל וייסורים,  בכ”ה שבט תש”ל, נפטר והותיר את לבבות בני משפחתו פצועים, מדממים ושרופים מכאב.

אמו היקרה לא עמדה בכאב, בנוסף לייסורי הנפש התייסרה גם בייסורי הגוף מהמחלה הארורה שפקדה אותה לאחר מות בנה. אמו נפטרה בו’. באותו ליל סדר, כשהמשפחה נקרעת מאובדן וכאב כפולים ומכופלים, נדמה כי אפילו מלאכי השרת במרומים הזדעזעו כשהגיעו לפסוק “ואעבור עלייך…ואראך מתבוססת בדמייך… ואומר לך בדמייך חיי בדמייך חיי…”

הקב”ה הושיט להם יד חזקה וזרוע נטויה, הם חצו בגבורה את ים הכאב והמשיכו את חייהם מתוך ועם השכול הכפול. הם המשיכו לחיות ולתרום לעם ישראל בכל המישורים – בחסד, בתורה, בגבורה בצה”ל.

תמונה של אח”י בת שבע אחרי שתוקנה מנזקי הפיצוץ וחזרה לפעילות, עוגנת בנמל שארם א-שייח, 1971 (תמונה באדיבות ויקיפדיה)

הלוואי ונזכה להתחזק לזכר הנופלים ולמען המשפחות השכולות, באהבת כלל ישראל טהורה. יהי רצון שבמהרה בימינו בזכות אהבת החינם יבוא הגואל ונזכה לראות בתחיית המתים. או אז, יחד עם יקיריהם הקדושים, תעלינה המשפחות בשמחה ובצהלה לבית השלישי שייבנה במהרה בימינו.

מוקדש לעילוי נשמות טוראי משה מיימון הי”ד ולעילוי נשמת אמו, דודתי היקרה טונינה בת ג’מה ז”ל.