סוד האושר: הסוד שחייבים לגלות
סודות תמיד נראים לנו כמוסים וכאלה שאי אפשר לגלות. כך הוא סוד האושר – החידה והמשאלה הכי גדולות של האנושות, אך מצד שני הכי קלות ליישום והנאה. כנסו ותגלו!
כשרוצים לתאר אדם שמאבד את כל היציבות בחיים – בין אם זו יציבות כלכלית, אישית, זוגית, או נפשית – אומרים ש"הקרקע נשמטת מתחת לרגליו".
הקרקע היא הבסיס והיא סמל היציבות. התורה מספרת לנו (פרשת קרח) על רעידת אדמה רגילה. אולם זו לא רעידת אדמה רגילה אלא כזו שהאדם מביא על עצמו – הוא בעצמו שמוט את הקרקע מתחת לרגליו. לכן במאמר זה אסביר, בעזרת השם, מהם הקרקע והבסיס האמיתי שלנו, ואת הדרך להגיע ליציבות אמיתית בחיים – בגוף ובנפש, בממון וגם במציאות חיים סוערת.
טיפ לדרך: יסוד האמונה בדרך התודה – להבין את המציאות שלנו כאורחים – טרמפיסים – בעולם הזה, להפנים שבורא עולם באמת לא חייב לאף אחד מאיתנו שום דבר. הבנה זו היא סוד האושר. למה? משום שאורח שמח בכל מה שנותנים לו, מעריך ואומר תודה, לא עולה על דעתו אפילו לרגע אחד לבוא בטענות ובדרישות.
יש לך חוזה?
כל ההרגשות של האדם שהוא לא מרוצה מהחיים שלו פירושן הוא – שהוא חושב שחייבים לו. אם יש לך חוזה שבו כתוב שבורא עולם חייב לך משהו תגיש תביעה. נרצה או לא נרצה, האמת היחידה היא – שבורא עולם לא חייב לנו כלום. ואדם שחי את האמת הזו חייו מתוקים ומלאי אושר, הוא שמח ומעריך כל דבר ולא מייחס חשיבות לשום חיסרון משום שאינו מצפה לדבר. הוא יודע שהכל מתנת חינם. גם את הזכויות שלו הוא רואה כחובה כלפי שמים – שריחמו עליו וזיכו אותו לעשות, ובוודאי שאינו מרים את ראשו לדרוש שום דבר בכוח.
התורה מספרת לנו על תופעות הבכיינות הקשות של דור המדבר, אלה שהיה להם כל טוב ועוד ציפה להם עוד יותר טוב בהמשך, אך בגלל שחשבו שמגיע להם – הביאו על עצמם ועל כולנו צרות צרורות. לעומת זאת, משה רבינו, האדם שהוא כמעט היחיד בהיסטוריה שאפשר לומר עליו שיש לו באמת זכות טענה, בכל זאת, רואה את עצמו כבעל חוב גמור ומבקש אך ורק מתנת חינם.
הרגשות החבויים מתגלים
הזעזוע עדיין מכה. כפיות הטובה והחוצפה של המתלוננים והמרגלים שחשבו שהכל מגיע להם עדיין מהדהדת, אך הגדיל לעשות קרח שבא והניח את הדברים על השולחן. בפה מלא הוא אומר: אני צריך להיות מלך. הכל מגיע לי. לי מגיע השלטון!… ואת הטענות הללו – השתררות ותאוות השלטון – הוא טוען כלי האדם העניו ביותר שלא ראה את עצמו כראוי לשום דבר, שעומד ומתווכח עם בורא עולם שבוע שלם רק כדי לא לקבל את ההנהגה. וגם כאשר קיבל, ברור לו ששליחים רבים למקום ושאין לו שום יתרון על שום אדם. ברור לו שהוא כשלעצמו לא היה מגיע לכלום בלי עזרתו של הבורא, לכן הכל שייך להקב"ה ולא לו, הכל זה רק חסד, אז מה יש לו להחזיק מעצמו?!?
מאמרים נוספים בנושא:
המפגש בין שתי הדמויות המנוגדות – משה רבינו, שהוא אין ואפס בעיני עצמו, לעומת קורח שלמרות שקיבל הכל – עושר אגדי ותפקיד מרומם – נעשה שיכור ועיוור מרוב הרגשת ה"הכל מגיע לי" – מעורר אותנו להתבוננות נוספת על יסוד החיים האומר: שהשם לא חייב לי כלום, וכיצד זה בא לידי ביטוי בחיים של כל אחד ואחת מאיתנו.
כסילות או כפירה או שתיהן גם יחד?
במאמר הטרמפיסט ציינתי משל על אדם שעולה לרכב וצועק על בעל הרכב שממחיש עד כמה התנהגות זו קלוקלת, ועל פי זה גם נבין את דברי חז"ל ששואלים על קורח: שפיקח היה מה ראה לשטות זו? אין שטות גדולה מזו…
אולם זו לא רק שטות, אלא גם שקר וכפירה. כי האמת היא, שאין עוד מלבדו והכל של בורא עולם והכל בכוחו ועל הכל אנחנו חייבים להודות לו ולא מגיע לנו כלום – זה יסוד האמונה. כאשר אדם חושב שהקב"ה חייב לו הוא שקוע בשקר מוחלט ואין לך כפירה גדולה מזו, לכן אומרים חז"ל שקורח היה כופר.
ההתחלה והשורש של כל הכפירות, כידוע, היא שאדם כופר במציאות שכל מה שיש לו בחיים הכל הוא חסד ושהבורא לא חייב לו כלום. כי "עולם חסד ייבנה" – חסד השם זה יסוד העולם, הארץ עומדת על חסדיו כמו שכתוב: "לרוקע הארץ על המים" – והמים מסמלים את החסדים.
זה גם יסוד הקיום הפרטי של כל אדם, אף אחד לא עומד וקיים בזכות עצמו אלא רק בחסדי השם, והכופר בחסדי הם כופר בעצם הקיום שלו עצמו. לכן נענש קורח בכך שהאדמה פערה את פיה ובלעה אותו. הוא כפר ביסוד קיומו ולכן כבר אין לו על מה לעמוד.
סוד היציבות
לעצמנו נלמד שיסוד הקיום וסוד היציבות בחיים הם ההרגשה שהקב"ה לא חייב לי כלום. כאשר אדם מרגיש ש"מגיע לי" – הוא כופר בחסדי השם ושומט את הקרקע מתחת לרגליים של עצמו.
זה מסר שנוגע לכל אחד ואחד שיש לו חיסרון בחיים ומתפלל להשלים את החיסרון – שנקודת המוצא שלו צריכה להיות שהקב"ה לא חייב לו כלום. הבורא לא חייב לאף אחד זיווג, גם לא פרנסה, רפואה או בנים. לכן כל תפילה מאלף ועד תיו צריכה להיות אך ורק ממקום של מתנת חינם. אולם המתלוננים והמתבכיינים נעשים קצרי רוח שואלים: 'למה אני מתפלל על דבר מסוים הרבה זמן ולא נענה?'… ובכן, הם לא נענים בגלל שהם לא מבקשים מתנת חינם מבורא עולם, לא מודים לו על המצב הקיים, על החיסרון שהוא לטובתם. למה? בגלל שחסרה להם הבנה בסיסית זו – שהקב"ה לא חייב להם כלום!
סודות תמיד נראים לנו כמוסים ולא פתירים, אבל זה סוד שקל מאוד לגלות וליהנות ממנו…
כל אדם צריך להיות כל הזמן אסיר תודה על כל החסדים, המתנות והברכות שיש לו בחייו. אם הוא זוכה להתפלל ולומר תודה, מתחזק באמונה בתורה וביראת שמים – כל ההתקדמות הרוחנית הזו הוא צריך להיות אסיר תודה בריבוע, ובוודאי לא לצפות לכלום.
זו ההתחלה של החיים והבסיס של התפילה והתודה. בלי זה אי אפשר להתפלל, להודות באמת, ובטח לא לפעול ישועות. אדרבה, ההיפך הוא הנכון – גישה אחרת רק מעוררת דינים וקטרוגים, כפי שמובא בשולחן ערוך: "יתפלל דרך תחנונים, כרש המבקש בפתח". ובאותו סימן אומר השולחן ערוך דברים ברורים: "אל יחשוב: ראוי הוא שיעשה הקב"ה בקשתו כיוון שכיוונתי בתפילתי, כי אדרבה זה מזכיר עוונותיו של אדם (שעל ידי כך מפשפשין במעשיו לומר בטוח הוא בזכויותיו), אלא יחשוב שיעשה הקב"ה בחסדו. ויאמר בליבו: מי אני, דל ונבזה, בא לבקש מאת מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, אם לא מרוב חסדיו שהוא מתנהג בהם עם בריותיו".
ולא רק בתפילה, אלא גם בהרגשה הכללית של האדם. כל סוגי העצבות והדיכאונות וההרגשה של "רע לי, מר לי, צר לי…" כל הרגשה ש"עשו לי ולקחו לי…" כל החרדות – הכל תוצאה ישירה של אותה ההרגשה שהקב"ה חייב לך משהו.
עצבות מכל סוג שהוא פירושה, שאדם חושב שמגיע לך. ואם כן, למה לבקש מהבורא? לכו תצעקו עליו חלילה: 'מה קורה? למה אתה לא נותן לי מה שאתה חייב לי?'… בעצם, למה שלא תזמינו את בורא עולם לדין תורה או שתגיש תלונה, חלילה? אם אתם, כמו כל אדם נורמלי, מזדעזעים רק מלקרוא ולחשוב על כך, וכל שכן מלומר את זה בפה, אז מדוע אינכם מזדעזעים שאנשים אומרים 'אני עצוב'? או 'למה אני לא נענה?' – זה בדיוק אותו דבר!
מזה מגיע הערעור הנפשי ל"ע, כמו שקורח איבד את הקרקע שתחת רגליו כי חשב שהכל מגיע לו, כך כל אדם שמאבד את ההכרה בחסדי הבורא וחושב שמגיע לו – שומט את הקרקע מתחת לרגלי עצמו ומתערער בגשמיות וברוחניות, בגוף ובנפש. על זה אומר רבי נחמן מברסלב שהנפש והאמונה הן בחינה אחת, וזה אומר שכל בעיות הנפש נובעות מבעיות באמונה.
לכן רפואת הנפש הגדולה ביותר, והתרופה הגדולה ביותר לכל החרדות, הדרך לזכות לאמונה שלמה ולכל הישועות באמת, והדרך ליציבות אמיתית בחיים גם כאשר העולם כולו רועד –היא לחזור ולשנן בהתחלה אפילו בלי לב: "השפ לא חייב לי כלום, לא מגיע לי כלום, כל מה שיש לי, כולל כל הרוחניות שלי, זה רק חסד חינם ומתנת חינם, וגם מה שהשם לא נותן לי זו מתנת חינם, כי הוא יודע בדיוק מה אני צריך בשביל התיקון שלי…"
זאת האמת. וזאת האמונה הפשוטה. זו הידיעה וההכרה שצריכה לעמוד באופן הכי ברור מול העיניים של כולנו. למה? כי זה סוד האושר והיציבות האמתית!
כתבו לנו מה דעתכם!
תודה על תגובתך!
התגובה תתפרסם לאחר אישור