גוון חדש ומיוחד

מי מאיתנו לא היה רוצה לקבל נבואה? האם אתם חושבים שזה היה עושה אתכם אנשים טובים יותר? רוחניים יותר? קרובים לבורא עולם? לא פעם נראה לנו שנבואה אחת הייתה יכולה לסדר לנו את החיים מכל הבחינות – ברוחניות ובגשמיות, כי אולי פעם אחת נשמע את קולו של בורא עולם מדבר אלינו ישירות ואז, מן הסתם, נשתחרר מהיצר הרע ומכל התאוות…

אבל התורה מפתיעה אותנו ואומרת לנו – הקב"ה יכול לדבר עם בן אדם והוא יישאר כפי שהוא, רשע מרושע. דוגמה קלאסית? בבקשה: בלעם הרשע! הוא היה מדבר עם בורא עולם מתי שהוא רצה. לכאורה, זה יותר מאמונה, זו ממש ידיעה ברורה. הוא יודע ומכיר את הקב"ה, ובעיקר, מדבר איתו. אבל האם זה עזר לו? האם זה שינה אותו?

אותו "נביא", "איש אלוקי" ו"מורם מעם", היה אדם מאוד לא נקי, בלשון המעטה. בחיים האישיים שלו הוא היה מושחת במידות,  רצה להשמיד עם שלם בידיעה ברורה שזה נגד רצון הבורא, מה גם שרצון הבורא היה בעיניו כקליפת השום. ואחרי שהוא לא הצליח, הוא ניסה להחטיא את עם ישראל "בסיטונאות" ובדרך זו איים לא רק על הקיום של עם ישראל, אלא על הקיום של העולם כולו שקיים בזכות עם ישראל.

זאת אומרת, שבלעם הרשע היה נביא ובכל זאת היה חלאת אדם וממחריבי העולם.

אם נבואה לא – אז מה כן?

אבל אם נבואה לא פותרת בעיות בעבודת השם ובצמיחה הרוחנית שלנו, אז מה כן? מה הפתרון האמיתי? מה משנה את האדם בפנימיות? התשובה הפשוטה והברורה היא – שהדבר היחיד שמשנה את האדם, מעדן אותו, מקרב אותו, מכניס לו אמונה נכונה ויראת שמים ואהבת השם, גואל אותו מתאוות וממידות רעות – הוא פשוט לעבוד את השם, וזה אומר להקדיש זמן יומי קבוע לעבודה אישית, כפי שנלמד. בלי עבודה אישית שום דבר לא יעזור!

המסר הזה חוזר ומתגלה אלינו כמעט מכל סיפור בתורה, כפי שאפשר לראות מכל חטאי ישראל במדבר, ולמרות שהיו להם כל התנאים הנצרכים: פרנסה וניסים עין בעין, נבואה, הרבי הגדול ביותר, בכל זאת, חטאו שוב ושוב כי לא נבואה ולא ניסים, גם לא קשר עם רבנים גדולים ולא שום דבר משנה את הבן אדם, רק עבודה משנה את הבן אדם. נקודה. כל סיפורי התורה הם דוגמה למה שקורה בלי עבודה אישית.

מאמרים נוספים בנושא:

סוד האושר

האמת? לא מגיע לי כלום!

הטרמפיסט

מחוץ לקופסה: נהנים מהמתנות

מפלים של הזדמנויות

עשרה צעדים לחופש

כיף לקום בבוקר

מחליפים משקפיים

לעשות מהלימון לימונדה

בוקר לא רע, אחרי הכל

פשוט, לזרוק את השכל

המסר הזה התחדד לי שוב בגלל מעשה ששמעתי: לפני שנים רבות החליט הרב הראשי של העיר בני ברק לסגור את ארון הקודש בשבת בשעה מסוימת על מנת שלא יתקיימו מניינים בשעה מאוחרת, והיו שם כמה חצופים שהדבר לא מצא חן בעיניהם והם החליטו לבזות את הרב בתפילת מנחה. אולם בתפילת מנחה, כאשר הם קמו לחרף ולגדף, נעמד מולם אברך צעיר, שלימים נעשה רב גדול וצעק לעומתם בעזות דקדושה: "רשעים! איך אתם לא מתביישים, המלבין פני חברו ברבים אין לו חלק לעולם הבא! וכל שכן המבזה תלמיד חכם ברבים!". הם רק איימו לנקום בו והסתלקו מן המקום.

מהסיפור הזה הבנתי שלפעמים אדם יחיד שעומד בכאב ובתקיפות, יכול למנוע ביזיון לתלמיד חכם. אז שאלתי את עצמי: איפה היו כל עם ישראל בזמן מחלוקת קורח? האם לא היה אחד בכל עם ישראל שהביזיון של משה רבינו כאב לו? לא היה אחד שפשוט זכר את כל הניסים והישועות ואת כל מסירותו של משה עליהם? לא היה אחד שלפחות יצעק וימחה?!

התשובה היא – שכאשר אין עבודה עצמית עמוקה, אז ברגע אחד של ניסיון קצת ליצנות מתקבלת על הלב ומסתירה את האמת גם מעיני חכמי החכמים. עם שלם יכול להאמין בשטות! "ויקהל עליהם קורח את כל העדה". כל העדה!

גוון מיוחד וחדש בעבודה האישית

אז מהי עבודה אישית ואיך היא מגנה עלינו מפני חטאים ומחלוקות?

עבודה אישית, משמעה, להקדיש לפחות שעה בכל יום לחשבון נפש אמיתי ונכון, ולהקדיש מתוך השעה לפחות חצי שעה לעבוד על נקודה אחת מסוימת מהנקודות שכל החיים עומדים עליהן, כמו ענייני הקדושה וקניין האמונה.

וכן ישנה עבודה אישית נדרשת מיוחדת לקנות את ההבנה וההרגשה העמוקה והיא – שהקב"ה לא חייב שום דבר לאף אחד. וההיפך הוא הנכון, כולנו ללא יוצא מן הכלל כולל הצדיק הגדול ביותר – חייבים בלי סוף וקץ לבורא עולם.

הגוונים הכי יפים, חדשים ומיוחדים בחיים באים מתוך עבודה וצמיחה רוחנית יומית…

זו לא ידיעה חד פעמית, אלא עבודה. כלומר, זה מצריך תזכורת והתבוננות יומית, חשבון נפש יומי עד שהדברים יחלחלו וייהפכו לחלק בלתי נפרד מתפישת העולם שלנו. כאשר אדם עורך חשבון נפש נכון מידי יום ומתבונן בחסדי הבורא מצד אחד, ובחסרונותיו העצומים מצד שני – הוא לא יכול להרים את ראשו בחוצפה כלפי שמים. קצת ענווה והכנעה הוא מקבל, וגם קצת יראת שמים כבר נכנסת לליבו.

וכשם שעלינו לקנות את ההרגשה הזו כלפי שמים, כך צריכים לקנות את ההרגשה הזו כלפי הצדיקים וכלפי רבותינו, וגם כל אחד כלפי אשתו ואישה כלפי בעלה. ואעסוק מעט רק על ההרגשה שלנו כלפי הצדיקים.

אם הייתה לעם ישראל התבוננות עומק מיוחדת כמה הם חייבים למשה רבינו – היכן הם היו שקועים ומאיפה ואיך הוציא אותם, איזה שפע השפיע עליהם, הניסים שעשה, התורה שנתן להם, הסבל שנגרם לו מהם ומסריות נפשו עליהם, התפילות שהתפלל עליהם – איזו הכרת הטוב צריכה להיות כלפי מנהיג כזה!

כמו כן, היו צריכים עם ישראל להתבונן שמשה רבינו בכלל לא צריך אותם, שהרי לפני יציאת מצרים הוא בכלל לא היה משועבד, היו לו חיים משלו רחוק ממצרים והוא עבד את הקב"ה בלי סוף. וגם אחרי חטא העגל, בורא עולם הציע לו להקים את כל עם ישראל ממנו, כך שהוא באמת לא היה צריך את עם ישראל – לא לצורך עבודת השם שלו, ואפילו לא לצורך המשכיות התורה. ההתבוננות שכזאת הייתה מקנה להם את ההרגשה האמיתית והנכונה של אהבה עצומה, ענווה והכנעה, כלפי המנהיג הדגול שכל קיומם בזכותו!

אבל לא מספיק להבין את זה, אלא חייבים לזכור זאת בכל יום ולהתבונן בזה ולקנות את מידת הבושה כלפי משה, את אסירות הטובה, את האהבה לאדם שכל כך השפיע עליהם. וכאשר עובדים את העבודה הפשוטה הזו בכל יום, אין סיכוי בחיים שיחלקו על משה. מי יוכל אפילו לחשוב לפתוח את הפה ולדבר כנגד אדם כזה?

אם הייתה בעם ישראל אווירה של הערצה ואהבה אדירה למשה – שום חטא לא היה יכול אפילו להתחיל, לא חטא המתאוננים ולא חטא המרגלים ולא קורח או כל חטא אחר.

לכן אם אנחנו רוצים שינוי אמיתי בחיים, שינוי תפישה ועיצוב האישיות שלנו על פי רצון הבורא, אנחנו חייבים לעבוד! וזה אומר – להתבונן יום יום בחסדים שהקב"ה עושה אתנו, ברחמים שלו עלינו, בחסדים שהצדיקים עושים איתנו, ונבין שלא חייבים לנו כלום אבל אנחנו חייבים בלי סוף. ועל ידי זה נכניע את כל הרע שבתוכנו ונזכה להיות כרצון הבורא באמת ונינצל מכל חטא ועוון, ונזכה לכל הישועות ולכל ההשפעות הטובות.